יום שבת, שבעה באוקטובר
בשש וחצי בבוקר שמעתי כמו מתוך חלום "צבע אדום, צבע אדום". כשקמתי ראיתי את נועם, הנכד שלי בן החמש, יושב על הכורסא בסלון. יום קודם סער, הבן שלי שגר באילת, הגיע אלינו לערב החג יחד עם אשתו שלומית ושני ילדיהם. שלפתי את נועם מהכורסה, שלומית הביאה את מתן בן השנתיים מהקומה העליונה ונכנסנו לממ"ד.
גם הבת שלי, מאי (בת 21), באה לערב החג ונשארה בקיבוץ. כשהתחילו האזעקות היא אמרה, "תמיד כשאני באה יש בלגן". היינו שבעה אנשים בממ"ד במשך 27 שעות ולא יצאנו ממנו עד שפינו אותנו, ביום ראשון בשעה 9:30 בבוקר.
קולות הנפץ לא הפסיקו. מהר מאוד התחילו בעיות באספקת החשמל ונפילות תקשורת. דרך הודעות הווטסאפ בקבוצה של כיסופים, הצלחנו להבין מעט ממה שקורה. מישהו כתב שיש חדירה של מחבלים. משה תמיד אמר שזה רק עניין של זמן עד שיקרה פה אסון נוראי.
דרך הודעות הווטסאפ בקבוצה של כיסופים, הצלחנו להבין מעט ממה שקורה. מישהו כתב שיש חדירה של מחבלים. משה תמיד אמר שזה רק עניין של זמן עד שיקרה פה אסון נוראי
סער, הבן שלי, לא היה מסוגל לשבת כל הזמן בממ"ד. אמרתי לו, אם אתה יוצא אז תביא מים וקומקום חשמלי ונכין משהו לשתות. אחרי כמה שעות, כשהבנו שנצטרך לישון בממ"ד, הוא הביא עוד מזרן.
החבאנו את כל המשחקים שעושים רעש כי הנחו אותנו להחשיך הכול ולשמור על דממה. אחר כך הגיעה עוד הנחייה מצוות הביטחון: שימו קרשים ותחזיקו את הידיות של הממ"ד.
לא היה חשמל והיה חם והתחלנו להזיע וניסינו מדי פעם לישון עם תורנות בהחזקת הידית. ואז שמעתי קולות בערבית ליד החלון. כתבתי בקבוצה של הקיבוץ, "הצילו יש מחבלים ליד הבית שלנו". ואז הייתה נפילת פצמ"ר על תקרת הבית ונפער חור מעל המטבח. שבועיים קודם לכן, סיימנו שיפוץ כללי.
בשלב מסוים איבדתי את תחושת הזמן. היו לי התקפי חרדה שבאו לידי ביטוי ברעד, דפיקות לב חזקות, פה מיובש, כבר לא ידעתי מה לשתות. ביקשתי מסער שיצא למטבח ויביא בקבוק קולה, אולי הקופאין יעזור. הרגשתי כאבים חזקים בבטן התחתונה ובשרירי הרגליים.
בשלב מסוים איבדתי את תחושת הזמן. היו לי התקפי חרדה שבאו לידי ביטוי ברעד, דפיקות לב חזקות, פה מיובש, כבר לא ידעתי מה לשתות. ביקשתי מסער שיצא למטבח ויביא בקבוק קולה, אולי הקופאין יעזור
פחדנו לצאת לשירותים, אז ארגנו שקיות אשפה והסתדרנו. היה רגע שבו חשבתי שאנחנו הולכים לסיים את החיים שלנו ככה. שאין לנו שום דרך להתגונן. אבל סער החזיק אותנו עם האנרגיה למעלה, עלה וירד ומצא פתרונות.
הפינוי
ביום ראשון בשבע בבוקר, הייתה מתקפה אינטנסיבית במיוחד. שעתיים אחר כך, שמענו דפיקה חזקה בדלת. אמרתי לסער, אתה לא פותח! חצי שעה אחר כך, שוב דפיקה בדלת וקול קורא בעברית, "תפתחו! תפתחו!"
סער הסתכל עליי ואמר, "אמא אני פותח עכשיו את הדלת". נדחקתי לפינת הממ"ד, החזקתי את הנכדים וחשבתי, זהו. עוד שנייה מחסלים אותו ואם מחסלים אותו – הלך עלינו.
הוא פתח את הדלת. עמדו שם חיילים והם אמרו, "אנחנו צה"ל. באנו להוציא אתכם מכאן. יש לכם שלוש דקות להתארגן. קחו מה שהכי חשוב לכם, ואל תשכחו תרופות". אמרתי לסער שיוריד את המזוודות מלמעלה, ביקשתי ממשה שיביא שקיות והלכתי לחדר הארונות. בדרך ראיתי שכל הקירות מחוררים והבית מלא זכוכיות ורק סיימנו שיפוץ. הכול היה חדש. חדש והרוס.
מה לקחת במזוודה?
לקחתי שלושה זוגות מכנסיים, תחתונים, חזיות, כלי רחצה ומטען. יצאתי עם כותונת וכפכפים, הרגשתי כמו פליטה. אני זוכרת שצעקתי "אמאל'ה!"
החיילים ליוו אותנו עד לאוטו אבל הוא היה מלא קליעים ואי אפשר היה לנסוע בו, אז הם הסיעו אותנו בג'יפים עד לכניסה, ומשם לקיבוץ רעים הסמוך.
הקיבוץ היה זרוע הרס, גופות מחבלים וכתובות מרוססות בערבית. כל הדרך כיסיתי את הראש של הנכד שלי בשמיכה והוא הוריד ואמר שהוא רוצה לראות. אמרתי לו, תסתכל על השמיים. תראה, הנה השמש.
הקיבוץ היה זרוע הרס, גופות מחבלים וכתובות מרוססות בערבית. כל הדרך כיסיתי את הראש של הנכד שלי בשמיכה והוא הוריד ואמר שהוא רוצה לראות. אמרתי לו, תסתכל על השמיים. תראה, הנה השמש
בדרך מכיסופים לרעים, עברנו ליד אזור המסיבה. ראינו מלא גופות וכלי רכב שרופים. שאלתי את משה, מה קורה פה? הכול נראה דמיוני. אחר כך הגיעו מ"אחים לנשק" ופינו אותנו לאילת. כל חברי כיסופים התפנו למלונות בים המלח ואנחנו הגענו עם חברי קיבוץ רעים לאילת, כדי להיות קרובים לסער, שלומית והנכדים.
באילת התחילה התמונה להתבהר. הבנו שחדרו מחבלים אל הבית השכן. השכן שלנו (תום גודו ז"ל) נרצח בזמן שהגן בגופו על אשתו ושלוש בנותיהם שהצליחו להימלט דרך חלון הממ"ד ולהינצל.
אין לי מושג איך לא נכנסו אלינו. גם אל הבת הגדולה שלי ובן זוגה שגרים בקיבוץ חולית, נכנסו מחבלים הביתה. הם הסתתרו מתחת למיטה במשך 14 שעות וכבר נפרדו אחד מהשנייה ושלחו גם הודעות פרידה לבנים שלי.
אין לי מושג איך לא נכנסו אלינו. גם אל הבת שלי ובן זוגה שגרים בקיבוץ חולית, נכנסו מחבלים הביתה. הם הסתתרו מתחת למיטה במשך 14 שעות וכבר נפרדו אחד מהשנייה ושלחו גם הודעות פרידה לבנים שלי
החיים במלון
בימים הראשונים לא יצאתי מפתח המלון. פחדתי, למרות שביום הראשון לשהותנו כאן הלכנו לקנות כמה דברים אישיים כי כשיצאנו מכיסופים חשבתי שניסע לכמה ימים ונחזור. מהר מאוד הבנו שהפעם – זה ייקח חודשים.
אחרי כמה ימים התחלתי לדבר ופגשתי כמה אנשים מהקיבוץ. גיליתי שנויה דן, ילדה מניר עוז שלימדתי בבית הספר, נרצחה עם סבתא שלה. במשך חמש שנים עבדתי במערכת החינוך של בארי, וגם שם הכרתי הרבה ילדים. הכול התערבב.
למלון הגיעו פסיכותרפיסטיות ומטפלות במגע ובמים. היה לי חשוב לדבר ולקבל כלים להתמודד עם התקפי החרדה. התקפי החרדה שלי התחילו סביב מבצע "צוק איתן". מאז, ידעתי עליות וירידות בכל פעם שהיו "טפטופים". ככה קוראים פה לסבבי הירי, "טפטופים". בפעם האחרונה זה כבר היה מבול.
לאחד הטיפולים הגעתי בתוך התקף. הייתי במצוקה, לגמרי מותשת. שעה וחצי המטפלת הייתה איתי, עד שההתקף נרגע. היה לי חשוב שגם משה יפגוש איש מקצוע וישמע איך כדאי להתנהל.
לא יכולתי לראות טלוויזיה, היה לי קשה לישון, פחדתי שמישהו ייכנס מהחלון, לא סמכתי פה על אף אחד. אחרי כמה ימים התחלתי לצאת, לעשות הליכות לאורך הטיילת, לשבת על החוף ולהסתכל על הים.
אני מרגישה שקיבלתי את החיים במתנה ליום הולדת 60. זה נס שכל המשפחה שלי ניצלה.
למה את הכי מתגעגעת?
לבית שלי. לחדר השינה שלי. בעצם אני מתגעגעת לקיבוץ כולו, שהיה כמו גן עדן יפהפה. אני מתגעגעת לטפח את הגינה שלי. הפרחים והצמחים בגינה היו כמו ילדים שלי. אני מתגעגעת לבישולים, במיוחד למרק התימני שאני מכינה. אני מתגעגעת לעבודה שלי. לקום בבוקר, להתלבש, לנסוע לעבודה עם הילדים ולהרגיש משמעותית.
גיליתי בעצמי כוחות צמיחה שלא האמנתי שיש לי. אני מאוד תנועתית, אז אחרי כמה שבועות אמרתי למנקים במלון, אל תיכנסו לחדר אני רוצה לנקות. קניתי חומרי ניקוי ואני מנקה בעצמי שיהיה לנו נעים ונקי כמו שאני אוהבת.
גיליתי בעצמי כוחות שלא האמנתי שיש לי. אני מאוד תנועתית, אז אחרי כמה שבועות אמרתי למנקים במלון, אל תיכנסו לחדר אני רוצה לנקות. קניתי חומרי ניקוי ואני מנקה בעצמי שיהיה לנו נעים ונקי כמו שאני אוהבת
החטופים שמתחילים לחזור, לצד קהילות שלמות שעדיין ללא בית. והבית? הבית הרוס ושבור אבל התקווה, כמו שאמר נדב גולדשטיין אלמוג ז"ל – התקווה מתה אחרונה. כתבה שלישית בסדרת קיבוץ דומם – והפעם כיסופים. בכיסופים נרצחו 17 חברים, עובדים זרים ואנשים ששהו בקיבוץ, וחטוף אחד שעדיין שבוי בעזה.… pic.twitter.com/H4xXLm8YmU
— התנועה הקיבוצית (@KibbutzMov) November 30, 2023
העובדים במלון מחבקים אותנו חיבוק חם. כשסיפרתי לאחת המנהלות שכנראה נעבור בקרוב למקום אחר, היא אמרה לי שהיא כבר מתגעגעת והבטחתי לה שנשמור על קשר. יש כל כך הרבה אנשים טובים סביבנו שרק רוצים לעזור ולחבק.
ביקור ראשון בכיסופים, אחרי שבעה שבועות
ביום שבת שעבר אזרנו אומץ ונסענו לראשונה לכיסופים לראות את ה"אין בית" ולנסות להציל מה שאפשר. הבית שלנו כנראה מיועד להריסה. יצאנו מאילת מוקדם בבוקר, הגענו לקיבוץ והיינו שם שעה.
כשהגעתי לחצר הבית, הכול צף. החרדה, הרעידות והפחד. היה לי קשה לזוז אבל התגברתי והחלטתי שאני מצלמת בווידיאו את הגינה ואת הכניסה. גם משה, שהוא איש חזק, היה בהלם מהחורים בקירות.
כשהגעתי לחצר הבית, הכול צף. החרדה, הרעידות והפחד. היה לי קשה לזוז אבל התגברתי והחלטתי שאני מצלמת בווידיאו את הגינה ואת הכניסה. גם משה, שהוא איש חזק, היה בהלם מהחורים בקירות
מתברר שאחרי שיצאנו מהבית התחולל בו קרב נוראי. כל הבית מלא קליעים, ריח של טחב ועובש כי התקרה ספגה פגיעה ונכנסו מים.
החיילים שהיו פה בימים הראשונים רוקנו את המקררים והוציאו אותם למרפסת. ראיתי שהם השתמשו בקומקום החשמלי, וזה שימח אותי.
העזתי להיכנס רק לקומה הראשונה. לקחתי שקיות ואספתי מה שיכולתי. תמונות של הנכדים והילדים, קלסרים עם מסמכים חשובים וחפצים אישיים.
רציתי לקחת את המעילים היפים שלי מאיטליה אבל כולם התמלאו עובש. אמרתי לעצמי, מוטב שלא תסתכלי. בקרוב תקני מעילים חדשים. הכול בסדר, העיקר שאת חיה.
איך נראה היומיום?
התחלתי לעבוד קצת בבית הספר שפתחה המועצה עבור תלמידי היסודי וחטיבת הביניים. הקימו אוהלים בלתי חדירים למים צמוד לבית ספר שדה אילת. כיתות א'-ג' לומדות שלוש שעות ביום. אחר כך מתחלפים ומגיעים ילדי כיתות ד'-ו', גם הם לשלוש שעות – כדי שאם תהיה אזעקה כולם יוכלו להיכנס למקלט.
אני נאחזת בדברים קטנים. קמה בבוקר ויוצאת להליכה, כשיש לי כוח. הולכת עם משה לארוחת בוקר ואז נוסעת לשלוש שעות לעבוד עם הילדים. כשאני חוזרת אנחנו הולכים לנוח, לפעמים לג'קוזי או לסאונה ופוגשים חברים בלובי. מדי פעם אני הולכת לעשות כביסה ואז תולה אותה במרפסת החדר, כדי להרגיש קצת נורמליות.
אני נאחזת בדברים קטנים. קמה בבוקר ויוצאת להליכה, כשיש לי כוח. הולכת עם משה לארוחת בוקר ואז נוסעת לשלוש שעות לעבוד עם הילדים. כשאני חוזרת אנחנו הולכים לנוח, לפעמים לג'קוזי ופוגשים חברים בלובי
בהתחלה היו הרבה מופעים במלון, עכשיו בקושי יש ובכל מקרה, אני מחפשת את הפינה שלי, את השקט. אני מטפלת בעצמי דרך מרכז "חוסן" שהקים באילת מרחב טיפולי עבור מפונים. יש עובדים סוציאליים ומטפלים עם ניסיון בטיפול בנפגעי טראומה. לפעמים אני הולכת לעיסוי, כדי להרגיע את הגוף.
יש כאן עובדת סוציאלית מטעם משרד הרווחה שנותנת מענה לכל מיני דברים. היא מהצפון, מפונה בעצמה, ומגיעה לכאן חמישה ימים בשבוע. נותנת מענה, מרגיעה, מקדמת טיפולים למי שמרגישים מצוקה. היא כל הזמן אומרת, אם את צריכה משהו – תגידי לי.
בהתחלה שלחו לכאן הרבה ציוד. קיבלנו תווים וכספים מאנשים מחברות הייטק לכל אדם מגיל 18. כל מי שפונה עד ארבעה קילומטר קיבל תווי קנייה. נכון לעכשיו, קיבלנו משכורת אבל אנחנו לא יודעים מה יהיה בחודש הבא. ביטוח לאומי הכיר בנו כנפגעי פעולות איבה אז קיבלנו את המענה הכספי הראשוני, אבל אין לי מושג אם נמשיך לקבל.
בהתחלה שלחו לכאן הרבה ציוד. קיבלנו תווים וכספים מאנשים מחברות הייטק לכל אדם מגיל 18. כל מי שפונה עד ארבעה קילומטר קיבל תווי קנייה. נכון לעכשיו, קיבלנו משכורת אבל אנחנו לא יודעים מה יהיה בחודש הבא
האוטו שלנו ניזוק לגמרי במתקפה ואנחנו נוסעים על רכב חלופי מטעם המדינה. עדיין אין לנו מושג איזה הסדר יהיה לנו. עדיין לא הגיעו סוקרים לסקור את הבתים. אנחנו אמורים לקבל דוח שמאות של הבית ושל תכולת הבית.
העתיד
עדיין לא התקבלה החלטה מסודרת לאן ממשיכים מכאן. יש כמה קיבוצים מהמועצה שלא יכולים לחזור בטווח הנראה לעין: בארי, רעים, עין השלושה, כיסופים, ניר עוז, חולית, נירים.
יש לא מעט שכונות שצריך לפרק ולהקים מחדש, כולל תשתיות ביוב וחשמל, אבל אין טעם להתחיל לבנות כל עוד המלחמה נמשכת.
נשקלות כל מיני אפשרויות. אחד רוצה קרוב לקיבוץ, אחד רוצה רחוק, אנחנו מעדיפים יישוב כפרי. אולי להקים שכונה זמנית בשולי קיבוץ או מושב. זה מצב ביניים מחורבן שמשגע את השכל. אני לא יודעת מה יהיה. להקים בית חדש בגיל שלי זה קשה.
אני לא רוצה לחזור לכיסופים. חשבתי שלעולם לא יעקרו אותי מהמקום הבטוח שלי. חשבתי שביתי הוא מבצרי, אבל התברר שהוא לא. אני מאמינה שהממשלה תתחלף, זה ברור לי. ואני מאוד גאה בחיילים שלנו ובכל האנשים שתורמים מזמנם ומתנדבים בכל מה שאפשר כדי להקל עלינו.
אני לא רוצה לחזור לכיסופים. חשבתי שלעולם לא יעקרו אותי מהמקום הבטוח שלי. חשבתי שביתי הוא מבצרי, אבל התברר שהוא לא. אני מאמינה שהממשלה תתחלף, זה ברור לי
משה רוצה לחזור, אבל בכל מקרה זה ייקח זמן. לקנות בית אנחנו כבר לא יכולים בגיל כזה. רק סיימתי לשפץ בית שבועיים לפני שזה היה והבית נהרס.
בהתחלה התעסקתי הרבה ב"מה יהיה". אני מנסה להוציא את זה מהראש. הכי חשוב כרגע זה לטפל בנפש כדי שאוכל להמשיך לתפקד. אני רוצה להיות סבתא גאה, להיות עם הנכדים שלי וכל הזמן מתגנב ה"מה יהיה".
כרגע אני משתדלת ליהנות ממה שאפשר ולאכול (בהתחלה לא הייתי מסוגלת). אפילו הלכתי לעשות לק ג'ל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומסוג הכתבות שהייתי רוצה לקרוא. תודה.
שלומית, אם יוצא לך לקרוא את זה – נכנסת לליבי ואני מרגיש את כאבך, על אף שאיני חווה אותו אישית. את בגיל שבו הייתה אימי כאשר היא נפטרה, ואת נראית כך כל יפה בתמונה כאן. פתאום בגיל 60, להתחיל מחדש – נשמע לא מציאותי. אני שולח לך אהבה גדולה.