המלחמה בעזה הציבה על השולחן המדיני-צבאי את אסטרטגיית "אחדות החזיתות", קרי: אופן התגייסותם של הגורמים הנתמכים על ידי איראן לסייע לחמאס. עיקר תשומת הלב התמקדה בתגובתו של החזבאללה מלבנון.

המהלכים האמריקאיים האסרטיביים והתקיפים מייד עם תחילת המלחמה, הבהירו באופן ברור מאד כי וושינגטון תפעל בנחרצות למנוע הסלמה אזורית רחבה. איראן הגיבה במשתמע, שההתקפה של חמאס לא תואמה עימה, ועל-כן היא פחות מחויבת להתגייס באורח נרחב מדי לצידה.

המהלכים האמריקאיים והתקיפים עם תחילת המלחמה, הבהירו בבירור כי וושינגטון תפעל בנחרצות למנוע הסלמה אזורית רחבה. איראן הגיבה במשתמע, שהתקפת חמאס לא תואמה עימה ולכן היא פחות מחויבת להתגייס לצידה

עם זאת, בימים שלאחר מכן התקבעה מעין מתכונת "מקובלת", על ידי כל הצדדים המעורבים – ארה"ב, ישראל, איראן והחזבאללה – לפיה בחזית הלבנונית מתנהל עימות עם "כללים וקווים אדומים", שפחות או יותר מובנים לכולם. במקביל, בשאר החזיתות, פועלים שחקנים (לא-מדינתיים) הקרובים לאיראן – בסוריה, עיראק ותימן – נגד מטרות אמריקאיות וישראליות (בעיקר על ידי החות'ים בתימן).

אולם כאמור, הזירה המרכזית והמועדת ביותר להסלמה נרחבת ומסוכנת, הינה זו הלבנונית. פינויים של ישובים רבים בצפונה של ישראל, ויציאתם של תושבים מבתיהם בדרום לבנון צפונה, העידו על החשש הרב והמוכנות בשני הצדדים.

ישראל ניצבת בפני דילמה מורכבת וסבוכה עד מאד: האם ההתמקדות בלחימה בעזה פירושה, שבסיומה (כך או אחרת) ניתן יהיה לחזור למצב ששרר בדרום לבנון ערב המלחמה. פירושו, יש להבהיר, הפרה של החלטה 1701, שנוגעת להימצאותם של כוחות חזבאללה חמושים מדרום לליטני, כולל על הגבול הישראלי-לבנוני. האם ניתן בנסיבות שלאחר ה-7 באוקטובר לקרוא ולשכנע את התושבים לשוב לבתיהם.

בימים האחרונים הזירה הדיפלומטית עדה לפעילות אינטנסיבית, שמתמקדת סביב החלטה 1701. זו הביאה, כזכור, לסיומה של מלחמת לבנון השנייה, ועיקרה פריסת הצבא הלבנוני וכוחות יוניפי"ל בדרום, והותרתו של החזבאללה מצפון לנהר הליטני. שר החוץ אלי כהן שיגר לפני כשבוע אגרת חריפה לנשיא מועצת הביטחון בדרישה לקיים דיון דחוף, שתכליתו להביא ליישום מלא של ההחלטה. כמו כן, שוחח עם עמיתיו מבריטניה וצרפת.

האם ההתמקדות בלחימה בעזה פירושה, שבסיומה ניתן יהיה לחזור למצב ששרר בדרום לבנון ערב המלחמה – הפרת החלטה 1701, שנוגעת להימצאות כוחות חזבאללה חמושים מדרום לליטני, כולל על הגבול הישראלי-לבנוני

במקביל לפעילות הישראלית, ביירות אירחה בימים האחרונים מספר שליחים, בניסיון לבחון האם וכיצד ניתן ליישם, או לעדכן, את החלטה 1701. על-פי דיווחי התקשורת, הלבנונית בעיקר, שליח קטארי שוהה לשם כך באופן קבוע בביירות, שליח צרפתי הגיע בימים האחרונים, והשליח האמריקאי עמוס הוכשטיין, שתיווך סביב ההסכם הימי הישראלי-לבנוני, ביקר גם-כן זה לא מכבר בביירות, כמו גם בירושלים. סעודיה מעורבת גם היא.

עדות ממשית לפעילות הדיפלומטית האינטנסיבית, שמגיעה כמובן גם (ובעיקר) לפתחו של מנהיג חזבאללה, באה לידי ביטוי במאמרו של אברהים אל אמין, עורכו של העיתון "אלאח'באר" (עיתון המקורב לארגון). במאמר ארוך ומפורט (24.11), אל אמין הסביר, כי בחשיבה סביב "היום שאחרי" – הזירה הלבנונית תופסת מקום מרכזי ביותר, אולי אף יותר מעזה, מבחינתה של וושינגטון. זאת, לנוכח נפיצותה ולנוכח היותו של ארגון החזבאללה "המרכיב הראשי בציר ההתנגדות".

תום כהונתו של מפקד הצבא הלבנוני, ג'וזף עאון, מחריפה את הבעיה בלבנון ואת החשש מפני ואקום שעלול לפגוע בתפקוד הצבא. היא קשורה גם לסאגה סביב (אי) בחירתו של נשיא, כאשר שמו של עאון מככב ברשימת המועמדים המצומצמת. המערב, וכנראה גם הסעודים, מעוניינים במינויו של עאון. החזבאללה לא כל כך.

אל אמין מפרט אודות דרישותיה של וושינגטון ביחס ל "עדכון 1701":

• נסיגתם של כוחות החזבאללה מעמדותיהם לפני ה-7 באוקטובר (כלומר, צפונה), ומתן תפקיד נרחב יותר לכוחות יוניפי"ל באותן נקודות רגישות מבחינת ישראל.
• מתן סמכות לכוחות יוניפי"ל להיכנס למקומות ואתרים בהם יש חשש להימצאותם של כוחות החזבאללה. ארה"ב מבקשת גם להוסיף סעיף, שיעניק סמכות לטפל בחריגות ויהיה תחת פרק 7 (כלומר, סמכות לשימוש בכוח).
• מתן סמכויות נרחבות יותר לצבא לבנון, כולל בגבול עם ישראל, על מנת למנוע את נוכחותם של חמושים או כל גורם אחר.
• דיון מחודש, בזירה הפוליטית והציבורית במדינה, ביחס להימצאם של כוחות פלסטיניים חמושים בלבנון.

תום כהונת מפקד הצבא הלבנוני עאון, מחריפה את הבעיה בלבנון ואת החשש מוואקום שיפגע בתפקוד הצבא. היא קשורה גם לסאגה סביב (אי) בחירת נשיא. המערב עוניין במינוי עאון. החזבאללה פחות

יש להתייחס בזהירות המתבקשת לנקודות המפורטות לעיל ולעד כמה הן מציגות נאמנה את מה שמתרחש מאחורי הקלעים. אולם ברור שהסוגייה נמצאת על המדוכה, ומבחינות מסוימות הפרטים הללו הינם כבר חלק מהמו"מ. מאליו מובן גם, שסוגייה זו איננה מנותקת מן הדיונים סביב אופן סיומה של המלחמה בעזה ושאלת "היום שאחרי" בהקשרה.

קשה מאד להעריך כיצד ניתן יהיה לטפל ב"תפוח האדמה הלוהט" הזה. הרבה תלוי בתוצאותיה של המלחמה בעזה ובמתכונת היום שאחרי בזירה הפלסטינית. הישגים מוחלטים מדי לישראל עלולים אולי להגביר את הסיכון להסלמה, אולם מנגד חולשה תקרין גם על מרחב התמרון, הצבאי והמדיני, בגבול הצפוני.

ניתן לשער, שיש בנמצא לא מעט "קח ותן" בין שתי הזירות, הלבנונית והפלסטינית, מבחינתם של השחקנים הראשיים: ארה"ב, איראן, ישראל והחזבאללה, וכמובן חמאס. לכל אחת מהן אג'נדה מורכבת ביותר.

ארה"ב תידרש להוכיח את יכולותיה הדיפלומטיים, ומעמדה כמעצמת העל, על מנת לרבע, ולו במקצת, את המעגל. כך גם מדינות כצרפת (לה השפעה על הזווית האנרגטית באמצעות חברת "טוטאל" הפועלת במים הכלכליים של לבנון), סעודיה וקטאר.

כיצד תטופל הסוגייה? הרבה תלוי בתוצאות המלחמה בעזה ובמתכונת היום שאחרי בזירה הפלסטינית. הישגים מוחלטים מדי לישראל עלולים להגביר סיכון להסלמה, אך חולשה תקרין על מרחב התמרון בגבול הצפון

בשורה התחתונה, מתקיים כעת מו"מ סבוך ועקיף, בשאלת החלטה 1701 ואופן פריסתו של החזבאללה בדרום לבנון. אפשר, שדווקא המלחמה בעזה תסייע לתקן חלק מן ההפרות בלבנון מאז 2006. עוד דרך מצד שר ההיסטוריה לתרום את רישומו.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/