יום שבת, שבעה באוקטובר

בשש וחצי בבוקר, כבר הייתי ערה. פתאום התחילו אזעקות ופיצוצים. על פניו, לא הייתה לכך שום סיבה מוקדמת. יום קודם, הקימו בחורשת הזיתים הסמוכה לקיבוץ מחנה – "עיר אוהלים" שאנחנו מקימים בכל חג סוכות. יונתן, הבן הצעיר שלי, היה אמור לישון שם אבל ברגע האחרון החליט שלא מתחשק לו.

ידעתי שיש הרבה אוהלים בשטח, וכשהתחילו הפיצוצים חשבתי רק על זה. שלושת הילדים שלי היו בבית וחשבתי איזה מזל שיונתן לא רצה לישון בחוץ. קיוויתי שהילדים האחרים יחזרו מהר הביתה. זה מה שנראה לי הכי נורא באותו רגע – שיהיו בחוץ בלי מיגונית.

התחלנו לשמוע קולות ירי לא רגילים. יריות שנשמעו כמו כדורי פינג פונג, לא יודעת להסביר. אני מנסה להיזכר אם אמרו לנו שיש חדירה של מחבלים או שהבנו בעצמנו מתוך הקולות הלא אופייניים.

התחלנו לשמוע קולות ירי לא רגילים. יריות שנשמעו כמו כדורי פינג פונג, לא יודעת להסביר. אני מנסה להיזכר אם אמרו לנו שיש חדירה של מחבלים או שהבנו בעצמנו מתוך הקולות הלא אופייניים

בהתחלה עוד היה לנו חשמל והדלקנו את הטלוויזיה בסלון כי אין לנו טלוויזיה בממ"ד. אבישי, בעלי, אמר שהוא לא מוכן לשבת בממ"ד כל הזמן, לקח סכין ועמד ליד הדלת. ואז התקבלה הודעה שראש המועצה שלנו אופיר ליבשטיין נהרג. זה היה מטלטל.

השעה הייתה שבע וחצי בבוקר. שלחתי לחברה שלי לבנת (לבנת קוץ ז"ל, מכפר עזה) הודעה, מה איתכם? לא הייתה תשובה. אמא שלי גרה במפלסים, לא רחוק מאיתנו. גם איתה התקשורת התנתקה בשלב די מוקדם. אבא שלי נפטר לפני שנה והיא חיה לבד ומאוד דאגתי לה. יש לי אחות בקיבוץ ואח שגר בנתיב העשרה, קרוב לגבול, והיה מתח והמון אי-ודאות.

קיבוץ מפלסים (צילום: CC by SA Rikmal/Wikipedia)

מדי פעם הגיעה הודעה מכיתת הכוננות, קורה כך וכך תיכנסו לממ"ד וחכו להודעה. וכל הזמן יריות, כמו כדורי פינג פונג. ואז החשמל נפל. זו הייתה נפילה דרמטית, כי הילדים שלי מחוברים לאתרי החדשות (בעיקר האמצעי שמחובר גם לטלגרם) והם פשוט השתגעו. ידענו שקורה משהו ולא ידענו מה. אמרתי לאבישי, אם מישהו יבוא להרוג אותנו אין לנו איך לזעוק לעזרה.

למרבה הפלא, יש לנו עדיין טלפון קווי של בזק בבית, אז הצלחתי להתקשר לאח השני שלי שגר בצפון ואל דודה שלי שגרה בעומר כדי לעדכן שאנחנו בסדר בינתיים.

למרבה הפלא, יש לנו עדיין טלפון קווי של בזק בבית, אז הצלחתי להתקשר לאח השני שלי שגר בצפון ואל דודה שלי שגרה בעומר כדי לעדכן שאנחנו בסדר בינתיים

עברו שעות בלי חשמל ובלי תקשורת. שניים מהילדים הצליחו להירדם בממ"ד. בקושי אכלנו או שתינו באותו יום, רק יצאנו לשירותים ופעם אחת יונתן היה רעב וביקש חביתה אז יצאתי מהממ"ד, חבשתי את הקסדה של האופנוע על הראש והכנתי לו. הרגשתי כמו בסצנה מסרט.

לקראת ארבע נעשה שקט יחסית. השכנים התחילו לצאת לברר מה קורה. אבישי אמר, אין סיכוי שאנחנו נשארים פה בלילה בלי חשמל. אחותי שגרה קרוב אלינו שלחה לי הודעה, אם אתם נוסעים אל תשאירו אותנו לבד.

בסבבים האחרונים לא נסענו מהקיבוץ בזמן התקפות טילים גם בגלל שהילדים לא רצו. התרגלנו. אנחנו יודעים מה לעשות כשאנחנו בבית. החלטנו לנסוע והתחלנו להתארגן ולנסות למצוא פתרון לכלבה שלנו. הודענו לאחותי שאנחנו יוצאים וביקשתי מכיתת הכוננות שילכו לבדוק אם אמא בסדר. ביקשתי שיודיעו לה שנבוא לאסוף אותה, שתיקח איתה תיק עם דברים חיוניים ושלא תשכח את התרופות.

יעל רגב (צילום: דפנה טלמון)

מה לקחת איתך במזוודה?

הספקתי לקחת את המחשב ובגדים לשלושה ימים. הילדים הגדולים, נועה ויותם, סידרו לעצמם תיק ואני סידרתי ליונתן. לקחתי גם שני ספרים שמונחים פה על השולחן ואני עוד לא מצליחה לקרוא, "האחיות הנהדרות שלי" של אדל ברו ו"נשות הַסְּפָר הרוסי" של לודמילה אוליצקיה.

הפינוי

יצאנו ממפלסים בסביבות חמש וחצי כשעדיין היה אור ובדיעבד זה היה מסוכן כי מחבלים עוד הסתובבו באזור. אמרו לנו שיש בדרך מחזות נוראיים ושעדיף שלא נסתכל. לא הסתכלתי. אני יודעת שהיו מלא גופות ליד השער (לא רק של מחבלים), מכוניות שרופות, הכביש נראה כמו שדה קרב.

אמרו לנו שיש בדרך מחזות נוראיים ושעדיף שלא נסתכל. לא הסתכלתי. אני יודעת שהיו מלא גופות ליד השער (לא רק של מחבלים), מכוניות שרופות, הכביש נראה כמו שדה קרב

נסענו לכיוון קיבוץ רוחמה, הורדנו את אמא שלי אצל אחותה בעומר והמשכנו לנאות הכיכר להורים של אבישי. אחרי שלושה ימים החלטנו לקחת צימר משותף עם אחותי ומשפחתה. שבוע אחר כך החלטנו להצפין, כדי להתקרב לאח שלי שהתפנה לרמת ישי למשפחה של אשתו.

חיפשנו מקום להיות בו יחד אז חשבנו על אברהם הוסטל בתל אביב וישנו שם לילה אחד והאחיינית שלי לא הצליחה לישון כי היא שמעה קולות בחוץ ופחדה. באותה שבת נוראה, נכנסו לחצר שלהם בנתיב העשרה מחבלים ושברו את החלונות. משום מה, לא נכנסו אליהם הביתה.

בסופו של דבר, החלטנו להצטרף לחברי הקיבוץ שהתפנו למלון בהרצליה, אחרי שהיו כמה ימים במלון בנתניה.

חברי קיבוץ מפלסים משחקים על הדשא של מלון דן אכדיה בהרצליה, נובמבר 2023 (צילום: קיבוץ מפלסים)

איך נראה היומיום

הימים נראים בדיוק אותו הדבר. אנחנו לא עובדים (אבישי הוא קבלן עבודות עץ). אמנם אני יכולה לעבוד כמורה, אבל רק לאחרונה עשיתי הסבה להוראה ורק השנה התחלתי ללמד בשליש משרת סיוע ותגבור כמורה לשפה. בשאר המשרה – אני עובדת ב"בית מלאכה".

זה פרויקט שהקימה חברתי לבנת קוץ ז"ל מקיבוץ כפר עזה שנרצחה עם בעלה אביב ושלושת ילדיהם בשבת השחורה. היינו חברות קרובות והחיים שלנו היו שזורים.

הלכתי לצידה במסע להקמת "בית מלאכה", שהפך עם הזמן לפרויקט מתוקצב שממוקם בתוך בית הספר בשיתוף המתנ"ס. קיבלנו שעות בתוך המערכת ללימוד ועיסוק במלאכות יד: סריגה, חמר, עבודה בעץ.

במבצע "צוק איתן" ב-2014, לבנת פונתה מהקיבוץ עם משפחתה. הילדים שלה היו אז קטנים. יום אחד הם היו בפעילות של עבודה באדמה עם בוץ והיא ראתה את האפקט שהיה למגע בחומר על הנשמה שלהם וההרגשה שלהם והחליטה להקים את "בית מלאכה". עכשיו החלום שלה ימשיך בלעדיה.

חלק גדול מהזמן שלי כיום מוקדש לליווי החברים הוותיקים של הקיבוץ במילוי טפסים, בירוקרטיה והזמנת תרופות. מעבר לזה, אני יושבת ומשוחחת איתם. אני מרגישה שהם מאוד מעריכים את ההקשבה הזאת וזקוקים לה. אני עושה את זה כל יום וזה נותן לי תעסוקה ומשמעות.

חלק גדול מהזמן שלי מוקדש לליווי החברים הוותיקים של הקיבוץ במילוי טפסים, בירוקרטיה והזמנת תרופות. מעבר לזה, אני יושבת ומשוחחת איתם. אני מרגישה שהם מעריכים את ההקשבה הזאת וזקוקים לה

לבנת ואביב קוץ ושלושת ילדיהם ליד ביתם בקיבוץ כפר עזה. המשפחה כולה נרצחה ב-7 באוקטובר 2023 (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

לפני הטבח, התחלתי ללמוד "בישול ככלי טיפולי וחינוכי" במכללת אחווה. לבנת ואני נרשמנו יחד לקורס הזה. אני אוהבת ללמוד ויש לי שני תארים בלימודי תרבות ותעודת הוראה ממכללת ספיר. בגלל המצב עכשיו, הלימודים מתקיימים בזום וזה קשה כי אני צריכה מרחב שקט ופרטיות כדי להצליח ללמוד וגם ליהנות מזה.

בהתחלה הייתה הצפה של הופעות ופעילויות במלון. הרגשתי שזה קצת יותר מדי, שזו בריחה מהמציאות. יש עובדות סוציאליות שמגיעות למלון ומטפלים מכל מיני סוגים. אבל העיסוק במה שהיה, בעיבוד של הטראומה מבחינת הקהילה, עוד לא ממש מסודר וזה משהו שאנחנו רוצים להניע.

יש עובדות סוציאליות שמגיעות ומטפלים מכל מיני סוגים. אבל העיסוק במה שהיה, בעיבוד של הטראומה מבחינת הקהילה, עוד לא ממש מסודר וזה משהו שאנחנו רוצים להניע

יונתן לומד בחטיבת הביניים שקרובה למלון, כמה שעות בכל יום. נועה שלי לפני צבא אז היא לא ממש עובדת כרגע ודי משועממת, ויותם לא רוצה ללכת לשום מסגרת. בתוך כל זה, אני משתדלת להקדיש זמן גם עבור עצמי. הלכתי למוזיאון הרצליה לתערוכת האיור ולמופע מחול במשכן לאומנויות הבמה בהרצליה וזה החזיר לי קצת נשימה.

למה את הכי מתגעגעת?

אני מתגעגעת לבשל ולאפות. בכל ערב שישי היינו מארחים אצלנו את המשפחה שלי לארוחת ערב. זו מסורת שעכשיו אנחנו לא מצליחים לקיים ואני מתגעגעת לזה מאוד. אנחנו חיים חמש נפשות בחדר אחד במלון ואין פרטיות.

אני מתגעגעת לפרטיות שלי. אני מרגישה עייפות גדולה, פיזית ורגשית. אני עייפה כל הזמן. לנוח בצהרים זה כמעט בלתי אפשרי, כי כל שנייה מישהו פותח את הדלת. מצד אחד יש התרגלות, ויחד עם זאת יש דברים שהופכים להיות קשים יותר עם הזמן, בעיקר המגורים של כולנו בחדר אחד.

יעל רגב במלון דן אכדיה, נובמבר 2023 (צילום: דפנה טלמון)

ובכל זאת, גם בסיטואציה ההזויה שהיא עכשיו החיים שלנו, קורים דברים שלא היו קורים בשום עולם אחר. חברים מקיבוץ אייל הזמינו בני ובנות מצווה שלנו (ויונתן ביניהם) להצטרף לשנת המצווה של הילדים שלהם, עם כל המשימות והמעגלים. לא הייתי מדברת איתך עכשיו לולא מה שקרה ולאחותי לא היה מגיע זוג מהרצליה פיתוח ומציע להם דירה ללא תשלום עד שדברים יסתדרו.

לא הייתי פוגשת קבוצת נשים מהרצליה שהרימו יוזמה מקסימה בשם "בואי לקפה", מצאו בגוגל עגלת קפה, הגיעו למלון, הציבו את העגלה בכניסה, אפו עוגות וישבו עם הנשים במלון כדי להיפגש ולשוחח. בשבוע שעבר זו הייתה הפעם הראשונה שבה הן עשו את זה (ואפילו הכינו לעצמן חולצות "בואי לקפה"). עכשיו הן רוצות להגיע למקומות נוספים.

המצב הזה מוציא נדיבות עצומה מאנשים ואצלי – פתיחות לדבר יותר. אני לא מתחברת בקלות (לבנת הייתה אחת החברות הכי קרובות שלי והחוסר שלה יהיה לי מאוד קשה) ופתאום באות נשים שמעולם לא פגשתי ואני מתחילה לספר להן דברים באופן טבעי ומגלה בעצמי פן חדש.

המצב הזה מוציא נדיבות עצומה מאנשים ואצלי – פתיחות לדבר יותר. אני לא מתחברת בקלות, ופתאום באות נשים שמעולם לא פגשתי ואני מתחילה לספר להן דברים באופן טבעי ומגלה בעצמי פן חדש

העתיד

אני לא מסוגלת לראות קדימה מרוב עומס נפשי. אני גם לא מצליחה להתחבר לכאב שבימים רגילים בטח היה בלתי נסבל בשבילי. אני אדם סופר רגיש ובוכה בקלות ופתאום – אני מרגישה כמעט אדישה ומתקשה לבכות.

אנחנו חיים בתוך הבועה של המלון שלא מאפשרת לנו להרגיש את החיים האמיתיים, את החוסר ביום יום, את הריק. והריק הזה – יהיה עצום. בהלוויה של לבנת, אביב והילדים בכיתי קצת, בעיקר כששמעתי את שי צברי ואת האחיין של לבנת שרים. אבל עוד לא התחלתי לעכל ולעבד את האובדן הזה.

אנחנו נמצאים באי-ודאות לגבי החזרה. כשנגמרה הפסקת האש, נפלו שלושה קסאמים במפלסים. אחד נפל על רכב, ועוד בית חטף חור בתקרה. בשבוע של הפסקת האש הילדים נסעו לראשונה לקיבוץ יחד עם אבישי. לא נסעתי איתם. לא הרגשתי צורך. היה להם כיף והם אפילו רצו להישאר בלילה.

יונתן אמר שהוא רוצה לחזור לקיבוץ. שאלתי אותו למה הוא רוצה לחזור והוא אמר, לא בא לי לעבור לגור במקום אחר; זה הבית שלי ואני לא מפחד.

הלווייתם של בני משפחת קוץ ז"ל שנרצחו בביתם בקיבוץ כפר עזה ב-7 באוקטובר 2023 (צילום: פלאש90)

איך מסתדרים כלכלית?

קיבלנו כמה מענקים מהביטוח הלאומי ומהסוכנות היהודית. אנחנו עדיין מפונים למלון על חשבון המדינה ושם אין לנו הרבה הוצאות, אבל משכנתה אנחנו עדיין משלמים. הבנקים אמנם אפשרו הקפאת משכנתאות אבל מי מבטיח לנו שנוכל לשלם הכול אחר כך? הרי אין לנו מושג מה יהיה.

עכשיו אנחנו מנסים למצוא פתרונות דיור נוספים. יש מי שרוצים לעבור לגור לבד בחדר. יש מחשבה לשכור חדרים במלון הסמוך עבור צעירי הקיבוץ ובוחנים גם כמה דירות במרינה בהרצליה עבור משפחות. אנחנו ביקשנו עוד חדר במלון ואם לא נקבל, נחשוב מה לעשות.

משהו לסיום

אני לא חושבת שהכול שחור, אבל אני כן חושבת שיהיה קשה לחזור. הבתים שלנו נשארו שלמים ויש לנו בתים לחזור אליהם כי במפלסים לא נכנסו לתוך הבתים בעיקר בזכות כיתת הכוננות שלנו שהייתה מוכנה. אף אחד מחברי הקיבוץ לא נרצח ולא נחטף.

נולדתי וגדלתי במפלסים וזה הבית היחיד שאני מכירה. להגיד שאני לא חוזרת יהיה מאוד דרמטי לכן אני לא אומרת שאני לא חוזרת, אבל זה ייקח זמן.

נולדתי וגדלתי בקיבוץ מפלסים וזה הבית היחיד שאני מכירה. להגיד שאני לא חוזרת יהיה מאוד דרמטי לכן אני לא אומרת שאני לא חוזרת, אבל זה ייקח זמן

השבר עמוק. תמיד אמרנו לילדים – וגם לעצמנו – שיש מי ששומר עלינו. ביום שבת, שבעה באוקטובר, חיכינו – ואף אחד לא בא. ואת השבר הזה יהיה קשה לאחות.