דניאל כהנמן מבחין בספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט" בשתי מערכות חשיבה. מערכת אחת פועלת מהר ובאופן אוטומטי תוך השקעת מאמץ מועט. המערכת השנייה איטית יותר וקשורה לפעולה מנטלית הדורשת מאמץ.

סטריאוטיפים, בורות ודעות קדומות קשורים למערכת המהירה. כיוון שלבני אדם אין זמן להתעמק בכל נושא הם מגיבים לעיתים קרובות מהר ובאורח אוטומטי, על סמך אירועים ותודעה היסטורית שגיבשו בעבר.

סטריאוטיפים, בורות ודעות קדומות קשורים למערכת המהירה. כיוון שלבני אדם אין זמן להתעמק בכל נושא הם מגיבים לעיתים קרובות מהר ובאורח אוטומטי, על סמך אירועים ותודעה היסטורית שגיבשו בעבר

זו מערכת חיונית להישרדותו של המין האנושי, שנאלץ בעת סכנה להגיב מהר, או שנאלץ לקבל החלטות מהירות במצבים בהם אין לו זמן רב לבחון לעומק את הדברים.

עם זאת המחיר שאנו משלמים על כך הוא היעדר ההבחנה בדקויות ובהבדלים בין אירוע לאירוע. זה אחד הדברים שמתרחש כיום בשמאל העולמי הליברלי, שאינו אנטישמי, ביחס לטבח שביצעו חמאס בישראל, וביחס למלחמה שפרצה בעקבות כך. רבים בשמאל העולמי הליברלי לא מבחינים במורכבות ובשוני בין מלחמה זאת עם חמאס לבין מלחמות עבר שקיימנו.

מהי תמונת העולם של חלק מהשמאל הליברלי בעולם שאינו אנטישמי?  הם מודעים לסכסוך שקיים בינינו לבין הפלסטינים, ומודעים לכך שהפלסטינים נלחמים על זכותם הלאומית למדינה עצמאית.

כמו הרבה אנשי שמאל הם תומכים בזכותם של הפלסטינים לממש את הזכויות הלאומיות שלהם במסגרת מדינה משלהם. מבחינתם מה שהתרחש בעת האחרונה הוא חלק מהסכסוך "הרגיל". חלק ממחיר ממאבק השחרור הצודק של הפלסטינים נגד הכיבוש. מכאן קצרה הדרך להאשמת ישראל.

הם מאשימים את ישראל בג'נוסייד, קולוניאליזם ואפרטהייד.

כמו הרבה אנשי שמאל הם תומכים בזכות הפלסטינים למימוש זכויותיהם הלאומיות במדינה משלהם. מבחינתם מה שהתרחש כעת הוא חלק מהסכסוך "הרגיל". חלק ממחיר ממאבק השחרור הצודק של הפלסטינים

בהרצאה מעניינת מאוד שנשא פרופסור משה הלברטל הוא ציין כי מספר התושבים ברצועת עזה ב- 1967 היה כ-350 אלף איש. כיום מספר התושבים הוא למעלה מ-2 מליון. אז ג'נוסייד זה לא.

בנוסף, תופעת הקולוניאליזם מאפיינת מדינה שלתושביה יש בית והם מנצלים מדינה אחרת שאין להם שום זיקה תרבותית אליה. הציונות הורכבה מפליטים שלא היה להם בית והגיעו למדינה שהייתה להם זיקה אליה. אז גם קולוניאליזם זה לא.

בדומה לכך אפרטהייד מאפיין גזענות. התנועה הציונית היא תנועה לאומית אז גם המונח אפרטהייד אינו נכון. לערביי ישראל יש זכויות לאומיות.

קיימת הרבה בורות בקרב השמאל הליברלי בעולם, שמשתמש במושגים מוטעים לגבי ישראל ומייחס לה מושגים שכל בן אנוש מוסרי מתעב אותם, ובכך עושה לה דמוניזציה.

נימוק נוסף של השמאל העולמי הוא שישראל מפציצה ללא הבחנה והורגת נשים וילדים, ולכן אין הבדל משמעותי בינה לחמאס. גם אלה שדוגלים בהשקפה זו אינם אנטישמיים. נגד טענה זו מציין פרופסור הלברטל כי ברצועת עזה – על כל לוחם חמאס יש כ-50 עזתיים שלא שייכים לחמאס. היחס בין אזרחים הרוגים למחבלים הרוגים הוא לא אחד לחמישים, הוא אולי אחד לאחד או אחד לשניים. אז ישראל עושה מאמץ לא לפגוע באזרחים. יתר על כן, לוחמי חמאס משתמשים באזרחים העזתיים כחומת מגן, מה שמקשה על המאמץ להימנע מהרג חפים מפשע.

קיימת בורות רבה בקרב השמאל הליברלי בעולם, שמשתמש במושגים מוטעים לגבי ישראל ומייחס לה מושגים שכל בן אנוש מוסרי מתעב אותם, ובכך עושה לה דמוניזציה

כל זה אינו אומר שאין מקום לביקורת על הכיבוש, על ההתנהלות של הימין הקיצוני בשטחים כנגד פלסטינים, על ביטויי הפוליטיקאים שמדברים על שיטוח עזה ונכבה שנייה, ובכך גורמים נזק אדיר להסברה הישראלית. יש מקום לביקורת גם על אי השוויון הקיים בין ערביי ישראל לבין האזרחים היהודים. וכמובן, עלינו להמשיך במאמצים למנוע הרג חפים מפשע.

הבחנה נוספת של פרופסור הלברטל היא תפיסת המעוולים  נגד הקרבנות בתרבות של המערב, כאשר בתרבות האמריקאית הנרטיב הוא מאבק האדם הלבן מול השחור, או ההיספני למשל. היהודי הלבן נתפס כחלק מההגמוניה. גם כאן יש חוסר הבחנה בין הלבן היהודי שחווה שואה והוא בעל תודעת שואה, לבין האדם הלבן הלא יהודי שלא חווה זאת.

נשיאות האוניברסיטאות הרווארד, פן ו-MIT, במקום לגנות כל קריאה לרצח עם, יהיה אשר יהיה, הסתבכו בגלל תודעה זו של האדם הלבן הגורם עוול לקבוצת המיעוט. קידוש הקורבן הוא מרכיב בסיסי בהשקפה של אוניברסיטאות העילית בארה"ב. הן לא השכילו להבחין כי רוע זה רוע. הן חלק מתרבות שמחלקת את העולם בצורה פשטנית למקרבנים וקרבנות.

מרכיב אחד בהסברה הישראלית צריך לפוגג את הבורות שקיימת בחלקים נרחבים מהשמאל העולמי לגבי השימוש במושגים כמו ג'נוסייד, קולוניאליזם, אפרטהייד וחוסר הבחנה בין האדם הלבן היהודי והלא יהודי.

בנוסף יש להתמקד בהסברה כי חמאס הוא ארגון טרור ואינו תנועת שחרור של העם הפלסטיני. אין קשר בין הטבח והטרור הרצחני שביצע חמאס לבין תנועת שחרור. בכך נבדל חמאס מהרשות הפלסטינית, שהיא תנועה לאומית ששואפת להקים מדינת לאום לפלסטינים.

נשיאות אוני' העילית, במקום לגנות כל קריאה לרצח עם, הסתבכו בשל תודעה זו של האדם הלבן הגורם עוול לקבוצת המיעוט. הן לא השכילו להבחין כי רוע זה רוע ומחלקות את העולם באופן פשטני למקרבנים וקרבנות

שפת הרוע

נושא נוסף קשור לשפה. אני סבור שיש בעיה בקרב השמאל העולמי בהבנת לשון הרוע. מבחינתם, נהרגים קרבנות משני הצדדים ולכן הרוע הוא זהה. השפה שמשתמש בה השמאל העולמי לא מודעת לגווני ודרגות הרוע.

כותב דוד גרוסמן:

"הכיבוש הוא אמנם פשע, אבל לִכְפּות ילדים ואז לירות בהם בדם קר – זה פשע נורא יותר. גם בהיררכיה של הרֶשע יש איזה 'דירוג'. יש מדרגות חוּמרה של רוע שהשכל הישר והחוש הטבעי יודעים לזהות. וכשרואים את שדה הקטל של מסיבת הטבע, כשרואים את הטרוריסטים של חמאס דולקים באופנועים אחרי הצעירים שחלקם עדיין רוקדים בלי להבין מה קורה — אינני יודע אם לכנות את אנשי חמאס 'חיות אדם', אבל בלי ספק אין להם כבר צלם אנוש".

מערכת המשפט אף היא מדרגת רוע. למשל מערכת המשפט מבחינה בין הריגה לבין רצח. כלומר נושא הכוונה הוא חשוב. ישראל נלחמה ולעיתים במסגרת המלחמה נהרגים חפים מפשע, למשל מהפצצות מהאוויר. אבל מעולם לא הייתה כוונה של ישראל להרוג במכוון חפים מפשע.

יש גם הבדל בין מלחמה של צבא מול צבא או מול ארגוני טרור לבין הרג מכוון של אזרחים. הרג של נשים וגברים, ילדים וקשישים.

יש הבדל בין הרג לבין הרג תוך התעללות. ולזה יש להוסיף חטיפות של נשים, ילדים, תינוקות, וזקנים וצעירים.

גם לרוע יש דרגות.

יש גם הבדל בין מלחמה בין צבאות או מול ארגוני טרור לבין הרג מכוון של אזרחים – נשים וגברים, ילדים וקשישים. יש הבדל בין הרג לבין הרג תוך התעללות. ולזה יש להוסיף חטיפות נשים, ילדים, תינוקות, זקנים וצעירים

אם כן, מרכיב נוסף בהסברה הישראלית הוא חידוד הניואנסים של הרוע. זה אינו מאבק "רגיל" בינינו לבין תנועת שחרור של הפלסטינים. זהו רוע בסדר גודל אחר של  תנועה אסלאמית פונדמנטליסטית ששואפת להשמדת היהודים ואינה תנועת שחרור.

חשיבה היסטורית וחשיבה דיכוטומית

השמאל העולמי טוען שהטבח לא התרחש בחלל ריק. חשוב מאוד לנתח את התהליכים ההיסטוריים. שום אירוע לא מתרחש בחלל ריק. לעיתים קרובות ההבדלים בהשקפות העולם נובעים מהשאלה מתי אנחנו מתחילים את הניתוח ההיסטורי.

אבל תנאי לכל ניתוח היסטורי הוא הבנת המושגים של ג'נוסייד, קולוניאליזם ואפרטהייד, הבנת המורכבות של מושגי קרבן מקרבן, הבנת ההבדל בזרמים השונים בקרב הפלסטינים והבנת הבדלי דרגות הרוע.

בנוסף, רבים מהשמאל העולמי חוטאים, כמו רבים מאתנו, בחשיבה דיכוטומית. אם אני בעד זכויות של העם הפלסטיני אז אני נגד ישראל. השתחררות מהגישה הדיכוטומית תאפשר להם לגנות את חמאס על המעשים הנפשעים, זאת במקביל לתמיכה בזכויות הפלסטינים למדינה.

בנוסף, רבים מהשמאל העולמי חוטאים בחשיבה דיכוטומית. אם אני בעד זכויות של העם הפלסטיני אז אני נגד ישראל. השתחררות מזה תאפשר לגנות את חמאס על מעלליו ובמקביל לתמוך בזכויות הפלסטינים למדינה

הרהורים נוספים

כותב יהודה עמיחי:

"מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב".

ואני מהרהר, מה נעשה כאשר אנחנו צודקים? כיצד נגרום אז לפרחים לצמוח?  וכיצד נשכנע אחרים בעוול הנורא שנגרם לנו? ואולי את הספקות עלינו להפנות לדרג הפוליטי שמתמקד רק בלחימה וראוי שיחשוב על ההסדרים הנדרשים ביום שאחרי?

ד״ר אלדד שידלובסקי הוא מרצה לכלכלה במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.