שיטת בנימין נתניהו בנויה, בין השאר, על העיקרון הידוע לפיו שקר שמהודהד מספיק פעמים יהפוך בסופו של דבר לאמת אצל שומעיו. כשמדובר בבייס – גם שקרים המשלימים זה את זה או אף  סותרים זה את זה יעשו מבחינתו את העבודה. אינספור שקרים כאלה מופצים על-ידי מכונת הרעל שלו החל משבת ה-7 באוקטובר, במסגרת המלחמה שהכריז אדונה על העובדות, איסופן ותיעודן.

אחד מהם נוגע למה שמכונה "הקונספציה". איך אמר יואב גלנט? חשבנו שחמאס זה הרע במיעוטו ומסתבר שהוא הגרוע מכל. איך הצהיר צחי הנגבי, נאמנו של נתניהו והפוליטיקאי הראשון שמונה לתפקיד ראש המל"ל? חמאס מורתע ל-15 שנה לפחות!

אחד השקרים נוגע ל"הקונספציה". איך אמר גלנט? חשבנו שחמאס זה הרע במיעוטו ומסתבר שהוא הגרוע מכל. איך הצהיר הנגבי, נאמן נתניהו והפוליטיקאי ה-1 שמונה לתפקיד ראש המל"ל? חמאס מורתע ל-15 שנה לפחות

כלומר, חשבנו ככה וטועים, טעות, טעינו. ה"חשבנו" הזה בא ללמדך שמדובר בהערכה צה"לית-מודיעינית שהדרג המדיני הסתמך עליה. גלגול מיידי של האחריות לצבא, עוד בטרם הוחלט במטה נתניהו "לגייס" לצורך העניין את כל העולם ואשתו, מדוד בן-גוריון "הבלתי עמיד" ועד למוחים, ההתנתקות והסכם אוסלו. לא במקרה נבחר מושג טעון זה, הקונספציה, הזכור לנו היטב ממלחמת יום הכיפורים, ושיוחס בעיקרו להערכות השגויות של אמ"ן.

אך לעניין שואת העוטף, לא הייתה מעולם כל הערכה או קונספציה צבאית-ביטחונית כזאת. ההפך הוא הנכון: היא הייתה כולה של נתניהו. הוא כפה אותה, הר כגיגית, על המערכת הביטחונית, תוך כדי כך שהוא מתעלם מכל התרעותיה.

בפרט הוא התעלם מדברי ראשי המוסד, הקודם והנוכחי, שציינו פעם אחר פעם כי חלק ניכר מהררי הכספים שהוא מאפשר להזרים לרצועה, מגיע ישירות לידי הזרוע הצבאית של החמאס – עז א-דין אל קאסם (כתבתם של הניו יורק טיימס ורונן ברגמן) ומשמש להתחמשות הארגון, והתנגדו נחרצות להכנסת הכספים לרצועה.

אך נתניהו, שלא פעם אמר כי שמירה על חמאס חזק תפחית את הלחץ להתקדם לפתרון שתי המדינות, לא רק אישר, אלא אף עודד את העברת הכספים, בניגוד מוחלט לאזהרות מערכת הביטחון ואף שבועות ספורים לפני שואת העוטף.

כדברי ד"ר אייל חולתא, לשעבר ראש המל"ל (שפינה את מקומו לטובת צחי הנגבי): "הקונספציה של נתניהו, שנשמרה במשך עשור וחצי, הייתה שאם נקנה שקט ונעמיד פנים שהבעיה לא קיימת – היא בסופו של דבר תיעלם".

לעניין שואת העוטף, לא הייתה מעולם הערכה או קונספציה צבאית-ביטחונית כזו. ההפך הוא הנכון: היא הייתה כולה של נתניהו, שכפה אותה, הר כגיגית, על המערכת הביטחונית, תוך התעלמות מכל התרעותיה

די בכל אלה להבנת טיב, מהות ומקור "הקונספציה" שנתניהו יצר לשירותו ועליה נשען לנוחותו, גם אם נתעלם מאינספור התראות אחרות. גם אם נתעלם לצורך העניין מצאתו של גלנט באזהרה הגלויה לציבור, מה שגרר את פיטוריו על-ידי מי שדרש להסתיר את האמת מעמו.

גם אם נתעלם מהתרעותיו החוזרות ונשנות של הרמטכ"ל (שביקש לעשות כן באזני ראש הממשלה גם טרם ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, וסורב) על השלכות המהפכה המשטרית על מוכנות צה"ל וכשירותו ועל הסכנות הנשקפות מצד אוייבינו שעיניהם צופות במתרחש.

לא נכחנו בפגישות בין הרמטכ"ל לבין שר הביטחון וראש הממשלה, אך מן הסתם הוא דיבר בהן על איראן, חמאס וחזבאללה. לא על הרשות הפלסטינית בראשותו של אבו מאזן שלא היוותה סכנה כזאת מעולם ובוודאי לא בשנים האחרונות. לא אגרה ושיגרה אלפי רקטות לבתי אזרחים ישראלים, לא חפרה מנהרות אל יישובינו, לא השתמשה באזרחיה כמגנים אנושיים, ואף עצרה לא פעם מחבלים בדרכם לפיגועים בשטחינו.

הבחירה לחזק את חמאס ולהחליש את הרשות הייתה של הדרג המדיני. לא בהסתמך על המלצות שירותי הביטחון אלא בניגוד להן. לא לנוכח העובדות בשטח אלא מתוך התעלמות מוחלטת מהן.

הבחירה בחיזוק חמאס והחלשת הרשות הייתה של הדרג המדיני. לא בהסתמך על המלצות שירותי הביטחון אלא בניגוד להן. לא לנוכח העובדות אלא בהתעלמות מוחלטת מהן

אך כאמור, לא מסיבות מדיניות פעל אותו דרג, וליתר דיוק זה שעמד ולמרבה הפלצות עדיין עומד בראשו. גם הנחה זו לא ניתן לתת לו. חיזוק חמאס ויכולתו לחפור מנהרות, להתחמש ולהתכונן ללחימה בנו באין מפריע (להבדיל מפעולות רבות שביצעה ישראל נגד האחיזה האיראנית בסוריה) לא נבע מהרצון לקדם תכלית מדינית כלשהי. אף לא מאידאולוגיה.

היה זה שיקול מנותק לחלוטין מצרכי המדינה וביטחונה, הנעוץ כל כולו בטובתו של נתניהו: שרידותו הפוליטית. כך לאורך מרבית שנות שלטונו, כך וביתר שאת מששב אשתקד לשלטון. חזק את חמאס, החלש את הרשות, מנע כל אפשרות לפתרון מדיני עם הפלסטינים ותוכל לקיים קואליציה משיחית שתחזיק אותך בשלטון, לאחר שרימית ומעלת באמון של כל שותף קואליציוני פוטנציאלי אחר.

אין בכך כדי להפחית מחלקו של צה"ל, מודיעינית ומבצעית, באחריות לאסון הנורא, או מההנחה ששלטה בו לפיה די בגדר ובאמצעי ההתראה האלקטרוניים כדי לחסום מתקפה מצד חמאס או להיערך לקראתה.

אך לא בקונספציה לגבי נחישותו או הרתעתו של חמאס מלפעול מדובר. קונספציה כזאת לא הייתה בקרב זרועות הביטחון ולכן גם לא קרסה. עוטף עזה קרס ועימו שאריות ההרתעה הישראלית; קיבוצים נחרבו ואלפי משפחות איבדו את יקיריהן ואת עולמן, כי ממשלת ישראל הפקירה אותם למען מטרותיו האישיות של העומד בראשה, ולמען חזון ממלכת יהודה השלמה והתיאוקרטית של שותפיו.

על מלחמת יום הכיפורים נכתבו אלפי ספרים, מאמרים, עבודות דוקטורט, תחקירים. על מלחמת שואת העוטף ייכתבו לא פחות. אם נשרוד אותה כמדינה וכעם – רבים מהם ייכתבו בעברית. אם לאו – רובם ייכתבו בשפות אחרות. כל מאמציו של נתניהו לשכתוב חלקו לא יועילו לו במבחן המציאות, ולנוכח מאות העדויות המצטברות והולכות.

לא מסיבות מדיניות פעל אותו דרג, וליתר דיוק זה שעמד ולמרבה הפלצות עדיין עומד בראשו. היה זה שיקול מנותק לחלוטין מצרכי המדינה וביטחונה, הנעוץ כל כולו בטובתו של נתניהו: שרידותו הפוליטית

גם "ניצחון" בשדה הקרב בעזה, במחיר חייהם של חיילים כה רבים נוספים, ככל שניצחון כזה אפשרי בכלל, לא יפיג את כאב התבוסה והטבח, ולא יפחית דבר מחלקו המרכזי של נתניהו בשואה השנייה של העם היהודי שנחרטה בדם, וזאת הפעם על אדמתו.

ד"ר גל לברטוב, עו"ד, מרצה למשפטים וסופר. לשעבר מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה. הוא בוגר המכללה לביטחון לאומי של צה"ל והפקולטה למשפטים של אונ' בר-אילן, מוסמך הפקולטה למשפטים של אונ' תל-אביב והפקולטה למדעי החברה של אונ' חיפה ובעל תואר דוקטור לפילוסופיה מטעם הפקולטה למשפטים והסנט של האוניברסיטה העברית. מאז הצהרת יריב לוין בינואר 2023 על תוכניותיו לריסוק הדמוקרטיה הישראלית מקדיש גל את מרב זמנו, לצד אלפי אזרחים מודאגים כמוהו, להגנה על ישראל ואזרחיה מפני ממשלתם.