אי אפשר היה לטעות בריח שעלה מהמטבח המשותף במדרשת חנתון. שירו, סוג של תבשיל חומוס, שהתבשל בסיר מהביל, ולידו על השיש מערום של אנג'רה – פיתות מקמח טף שהותסס במשך שלושה ימים בדלי המונח על הרצפה.
אבבה חדגו, הטבחית במקרה הזה, מזמינה לאכול בחדר הצמוד, יחד עם הבת שלה, בנה. הילדה החמודה והכריזמטית, ששום דבר בה לה מסגיר את הטלטלה שחוותה מאז שבעה באוקטובר: "בשבת בלילה ההורים שלי התפללו בכנסייה שלנו באזור התעשייה בשדרות – ואנחנו שיחקנו לידם", מספרת בת התשע שהעברית שלה טובה משל הוריה, כמי שנולדה בארץ.
התפילה הלילית הזו, שנמשכה עד הבוקר, מתברר, הצילה את הקהילה האריתראית בשדרות מהטרור שהתרחש באותו יום בעיר שבה הם גרים, כפי שמתארת הילדה בשטף דיבור המעורר אצלה סערת רגשות:
"הייתה לי תחושת בטן שמשהו רע יקרה. אני רגילה לאזעקות אבל באותו בוקר הלב ירד לי למכנסיים כי היו הרבה יותר שיגורים. היה לנו מזל שהיינו בבית הכנסת בלילה ובבוקר שבת לרגל חג נוצרי שלנו, כי אחרת היינו משחקים באותו זמן בפארק בשדרות – ולא היינו עכשיו בחיים.
"נשארנו בכנסייה ובינתיים חברות שלי שלחו לי סרטונים מפחידים של גופות ואנשים הנראים כמו חיילים בשדרות. לא הבנתי מי אלו והסבירו לי שהם מחבלים. מחקתי את הסרטונים ויצאתי מקבוצת הוואטסאפ.
"בצוהריים חזרנו הביתה ברגל, מבית הכנסת לבית שלנו בתוך העיר – בניין קומותיים, דירה גדולה עם מרפסת. צרחתי על ההורים שלי שינעלו את הדלת ויסגרו את כל החלונות.
"הסתגרנו בבית וביום שלישי אמרו לנו לעוף משדרות. אני לא יודעת מתי נחזור ומתגעגעת לחברות שלי מהכיתה", מוסיפה בנה, שעכשיו מתרגלת לכיתה החדשה שלה
"הסתגרנו בבית וביום שלישי אמרו לנו לעוף משדרות. אני לא יודעת מתי נחזור ומתגעגעת לחברות שלי מהכיתה", מוסיפה בנה, שעכשיו מתרגלת לכיתה החדשה שלה, בבית הספר היסודי בגבעת אלה.
משדרות לחנתון
המפונים האלה, שעשו את דרכם לארץ מאריתראה דרך סודן ומצרים, הפכו כעת לפליטים בפעם השנייה. ב־10 באוקטובר, 26 מהם יצאו משדרות לצומת בית קמה, ומשם הוסעו על ידי מתנדבים לפרדס חנה – ואת אותו הלילה בילו על מזרונים אבל זה היה פתרון זמני.
ב"קו לעובד" אומרים שבאותו זמן הם ניסו לאתר עבורם מקום להתפנות אליו וקיבלו אינספור סירובים ממקומות שלא רצו לארח מבקשי מקלט, עד שהגיעו למדרשת חנתון, שקיבלה אותם בזרועות פתוחות.
מאז הם בחנתון ומקבלים ליווי צמוד ודאגה לכל צורכיהם, 24/7.
26 אריתראים, בהם 11 ילדים ושתי פעוטות. אי אפשר לחשוב על מקום שקט ומרפא יותר עבור מי שניצלו מלב המאפליה שהייתה בדרום.
זו התקופה היפה ביותר בגליל התחתון, כשהצהוב הופך לירוק. אפילו המואזין הבוקע מהמסגד בכפר מנדא שמעבר לוואדי לא יכול להפר את השלווה כאן, באזור שאליו לא היו שיגורים וגם לא אזעקות מתחילת המלחמה.
בעודנו ישובים על מרפסת העץ המשקיפה צפונה, הג'ר טספה, אחת המפונות האריתראיות, מספרת עוד על קורות היום שממנו והלאה היא עזבה את הבית והפכה למפונה כמו מאות אלפי ישראלים אחרים.
"בבוקר שמענו בומים ויריות, הבנו שזה יותר מהרגיל. חברה שנשארה בבית שלחה הודעות שהיא רואה מחבלים והזהירה שלא נצא מהכנסייה. ברוך השם, אחרת לא היינו כאן"
"התפילה בליל שבת של השבעה באוקטובר כללה גם אורחים שהגיעו במיוחד מתל אביב לרגל חג בשם נגדאת שנערך פעם בשנה. זה כיף, אתה מדבר עם אלוהים. בבוקר פתאום שמענו בומים חזקים ורעש של יריות, הבנו שזה יותר מהרגיל. חברה שנשארה בבית שלחה לנו הודעות שהיא רואה מחבלים והזהירה שלא נצא מהכנסייה. ברוך השם, אחרת לא היינו כאן".
טספה היא אימא לילדים בני 8 ו־3.5, שהגיעה לישראל ב־2012 מאריתראה, נכלאה בסהרונים שנה וארבעה חודשים וב־2014 עברה עם בעלה לשדרות. לדבריה, הם עבדו שם בניקיון, במפעלים ובחקלאות, 13 משפחות בסך הכול, ומעידה על קשיים בחיים בלי עורף משפחתי תומך. כמו שאר הישראלים, שום דבר לא הכין אותם למה שקרה באותה שבת.
"בשעות הראשונות לא הייתה קליטה בטלפונים, כלום. לאחר מכן נפתח האינטרנט. התקשרנו למשטרה שלא ענתה והחברה שנשארה בבית סיפרה שיש גופות ברחוב.
"שני אריתראים, חברים שלנו, נהרגו. ככה הסתגרנו בבית הכנסת בערך עד 14:00 ואחד מאיתנו יצא ברגל לעיר ואמר לנו להתחיל לחזור. בדרך הביתה עקפנו את הגופות שהיו פזורות בדרך".
"שני אריתראים, חברים שלנו, נהרגו. ככה הסתגרנו בבית הכנסת בערך עד 14:00 ואחד מאיתנו יצא ברגל לעיר ואמר לנו לחזור. בדרך הביתה עקפנו את הגופות שהיו פזורות בדרך"
"רק בשני בבוקר בעלי יצא לסופר היחיד שנפתח בעיר כדי לקנות אוכל עד שבשלישי הגענו לפרדס חנה וביקשנו עזרה ומשם הסיעו אותנו לחנתון. כשהגענו לכאן חשבתי לעצמי שזה אמצע שום מקום, הראו לנו את החדרים ולאט לאט התרגלנו והבנו שזה מקום שקט".
"מלון 25 כוכבים"
במדרשה בחנתון יש כ־90 חניכי מכינה קדם צבאית הממוקמים בצמוד לקיבוץ וההרחבה הסמוכים, בהם גר השכן עמיחי שיקלי. המדרשה הקצתה למפונים שש יחידות דיור שהיו ריקות ומטבח משותף.
כשהבינו שמדובר בפרויקט מורכב עם קהילה שגם ככה מתמודדת עם קשיים בארץ, שכרו לצורך הזה את ידידיה בן יאיר, סטודנט לרפואה בטכניון, שצמוד למפונים האריתראים ודואג לכל צרכיהם, הכל כולל הכל, כפי שהוא מתאר את זה בזמן שאנחנו יושבים איתם במדשאה:
"פעם אחת לקחתי אותם לריאיון עבודה במפעל בבית שאן. ציינתי בטלפון שמדובר במפונים משדרות ובמפעל אמרו, 'בטח, תגיעו בשמחה', אך כשהגענו והבינו שהם אריתראים סילקו אותנו בבושת פנים מהמקום"
"הם הגיעו לכאן בלי כלום. אני קונה להם מצרכים לפי דרישה על חשבון המדרשה. השגנו להם ביגוד, מעילים, נעליים, חיתולים וסימילאק. גם טיפולים נפשיים אצל עובדת סוציאלית וטיפולי שיאצו.
"הילדים לומדים בגנים ובית ספר יסודי, ועוזרים להם כאן בשיעורי הבית ובשיעורי עברית אצל קלינאית תקשורת. אנחנו קובעים להם תורים בקופת חולים ולוקחים אותם למרפאות. פעם אחת גם הגיעה לפה אחות מטיפת חלב.
"לנשים סידרנו עבודות בניקיון, והגברים עבדו פה במטעי האבוקדו ועבודות מזדמנות אחרות. פעם אחת לקחתי אותם לריאיון עבודה במפעל בבית שאן. לפני כן ציינתי בטלפון שמדובר במפונים משדרות ובמפעל אמרו 'בטח, תגיעו בשמחה', אך כשהגענו והבינו שהם אריתראים סילקו אותנו בבושת פנים מהמקום. היו פה נציגים מפיקוד העורף שיצאו מגדרם, אמרו שאנחנו נותנים להם מלון 25 כוכבים".
בפיקוד העורף התלהבו, אבל לא היה להם מה לתרום בסיוע ממשי. אומנם המדרשה הפגישה את המפונים עם עו"ד שיסייע במיצוי זכויות, אבל הבעיה שכמבקשי מקלט לא זכאים לרשת הביטחון של שאר הישראלים מהדרום ומהצפון. הם מתארחים כאן בלי שהמדרשה מקבלת ואוצ'רים מהמדינה והם עצמם לא זכאים לסיוע בדמי שכירות והוצאות.
הצורך שלהם להמשיך לעבוד הוא קריטי, כפי שמספר אחד המפונים, אברם קידאני: "אנחנו ממשיכים לשלם דמי שכירות של 2,500 עד 3,000 שקל לחודש עבור הדירות בשדרות"
בשל כך, הצורך שלהם להמשיך לעבוד הוא קריטי כרגע, כפי שמספר אחד מהם, אברם קידאני: "זה קשה מאוד, אנחנו ממשיכים לשלם דמי שכירות של 2,500 עד 3,000 שקל לחודש עבור הדירות בשדרות ותכף מתחילה שנה חדשה וצריך להעביר תשלום.
"לא קיבלנו הנחה בשכר דירה. המדינה הכריחה אותנו לעזוב את העיר, לא חשבנו שזה יהיה לכל כך הרבה זמן ורובנו לא עבדו מספיק כדי לכסות את ההוצאות האלה.
"המדינה צריכה לעזור לנו, מה שקרה קרה ופה עזרו לנו עד הסוף ברמה שאי אפשר לכמת בכסף, הילדים מרגישים טוב וחיים כמו בבית. קשה לי להיזכר במה שראינו בשבת בשדרות. הפחד לא יוצא מהראש, גם לילדים. לאט לאט זה עובר".
לצידנו יושב מבקש מקלט נוסף בשם פינאן, שכבר החל לחזור לסירוגין לעבודה במפעל פלסטיק בשדרות. "עדיין יש צבע אדום אבל פחות. אין ברירה, אני חייב לשלם שכירות. אין כמו חנתון, זה משהו אחר – שקט ואנשים טובים שעזרו לנו בכל מה שצריך.
"יש לנו חברים שנהרגו וראינו בעיניים דברים שלא צריכים לקרות, נשים ראו יריות על הבית והחיילים הגיעו רק בצוהריים. אלה דברים שאי אפשר לשכוח. גם בחלומות שלנו זה חוזר"
"יש לנו חברים שנהרגו וראינו בעיניים דברים שלא צריכים לקרות, הנשים שלנו ראו יריות על הבית והחיילים הגיעו רק בצוהריים. אלה דברים שאי אפשר לשכוח. גם בחלומות שלנו זה חוזר, עשו שם דברים רעים. הלוואי שיהיה שקט ונחזור בשלום לאיפה שהיינו".
"זו חובתנו כיהודים"
"המדרשה נאבקת על דמותה של המדינה כיהודית, דמוקרטית והומניסטית", אומר יואב אנדי, רב מסורתי, שהקים את המכינה בחנתון לפני 13 שנה ומאז התחנכו בה כ־450 בוגרים. השיחה איתו מגלה אדם שמתמקד בעשייה ופחות בביקורת, ונראה שעבור המוסד החינוכי שבהנהגתו, אין דבר טבעי יותר מאשר לקחת משימה שאחרים לא קפצו עליה והמדינה התנערה ממנה.
איך נוצר הקשר ביניכם למפונים?
"בימים הראשונים הכול היה ברדק, לא הייתה ממשלה, אין כלום, אז היה פה חיבור מקרי, לא יודע בדיוק איך זה קרה. התקשרו מהחמ"ל האזרחי ושאלו אם נוכל לקלוט את האריתראים ואמרנו, 'אהלן וסהלן, בואו', זו החוליה החלשה בשגרה ובטח בחירום.
"הסיפור של מבקשי המקלט מורכב, יש כאלה שקוראים להם 'מסתננים' וזה נובע מכך שהמדינה לא בודקת את הבקשות ולא נותנת מעמד של פליטים. אני פועל מתוך תפיסה יהודית. היינו פליטים ועכשיו כשאנחנו עם לא נקבל אותם?
"צריך להבין שהם פה כבר חודשיים ומשהו ולא מקשיבים לחדשות אז צריך גם לחבר אותם למה שקורה, לתווך להם את המציאות. זו אוכלוסייה בסיכון ואנחנו שמחים להושיט יד, זה החובה היהודית שלנו"
"אנחנו לא מוכרים כמלון והם לא אזרחים עם זכויות אבל הבנו שזו חובתנו ומרוויחים מזה בצורה אחרת. החניכים רואים אותם וזה עושה משהו, גם הקהילה בחנתון מזמינה מהם אוכל ומארחת אותם בבתים וכשהם הגיעו היו פה גם פלוגה של חיילים יחד עם האריתראים.
"בהתחלה לא הבנו מה זה דורש, שזה לא מסתכם במיטה ומזרון. הם צריכים כסף; לחפש להם עבודה; לדאוג לקופת חולים, רפואת שיניים; חניכים שיהיו עם הילדים; ומטפלים שיעבדו איתם, אחרי הכול הם עברו הרבה ובאו בטראומה שהיו צריכים לעבד אותה.
"צריך להבין שהם פה כבר חודשיים ומשהו ולא מקשיבים לחדשות אז צריך גם לחבר אותם למה שקורה, לתווך להם את המציאות. זו אוכלוסייה בסיכון ואנחנו שמחים להושיט יד, זה החובה היהודית שלנו. בתורה כתוב שאדם במנוסה צריך לעזור לו". המוטיבציה של אנדי נובעת במידה רבה מהחלל המנהיגותי והזהותי של המדינה. הוא חדור בגישה חיובית ויודע לתעל אותה לפסים מעשיים:
"יש פה חזונות שונים לעתיד, בלי תפיסה שאומרת מי אנחנו, לאן צועדים ועל מה התווכחנו כאן עד לפני המלחמה. יותר מדי אנשים חלמו והקימו את המדינה הזו כדי שאנחנו נתייאש. היום יש מדינה ושכחנו איך לחלום. המנהיגות לא נותנת אופק וזה הוביל לתסיסה חברתית, טובה ואז פרצה המלחמה.
"היו פה נציגי פיקוד העורף וניסו להכניס אותנו לסיווג של מקום שקולט אבל אני יודע שיש בלגן. בסופו של דבר הם צריכים להיות חלק מהמשימה של מנהלת תקומה"
"אני מקווה שנראה בזה מקור לעוצמה. החברה האזרחית היא יוצאת מהכלל בחודשיים האחרונים. לאן זה ילך עם האריתראים? אני לא יודע. הם חייבים ורוצים לחזור הביתה.
"היו פה נציגי פיקוד העורף וניסו להכניס אותנו לסיווג של מקום שקולט אבל אני יודע שיש בלגן. בסופו של דבר הם צריכים להיות חלק מהמשימה של מנהלת תקומה. אני במקום שרוצה לחזק את המדינה ולהאמין בה ושנאמין בעצמנו ונתחזק".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו