בליכוד מדווחים מפעם לפעם על שר ששתה מיץ אומץ ומעז להתנגד בישיבת הממשלה למדיניות של בנימין נתניהו בעזה. אתמול (ראשון) שר הכלכלה ניר ברקת אמר שהתמרון הצבאי מנומס מדי כלפי האויב. "ניהול המלחמה מופקר", אמר ברקת, כשהוא מתכוון לכך שהצבא לא מפעיל (לדעתו) מספיק כוח אווירי, מה שמוביל לכאורה לפגיעות קטלניות רבות בחיילים.

הטיעון שלו רדוד – והוא מודע לכך. צה"ל פועל באזור חאן יונס באופן מדוד מפאת החשש לפגיעות קטלניות בחטופים הישראלים. רוב האוכלוסייה האזרחית בצפון הרצועה ברחה לפני חודשיים דרומה, בהנחיית צה"ל. ישראל גם התחייבה בפני ארה"ב להפחית פגיעה בבלתי מעורבים. זו הסיבה להתנהלות הנוכחית.

לפני כשבועיים איים ברקת להצביע נגד חוק תיקוני התקציב אם לא יינתן סיוע לעסקים בפריפריה, עם דגש על עסקים בדרום. אחרי תיקון החוק בגובה 250 מיליון שקל, ברקת התיישר ולא היה לו קושי להצביע בעד מיליארדים עבור משרדי ממשלה מיותרים וכספים קואליציוניים ליעדים שאינם קשורים למלחמה.

אפשר לחוש במיץ האומץ בצמרת הליכוד גם אצל השרה גילה גמליאל וחברי הכנסת יולי אדלשטיין, דוד ביטן, דני דנון וכמובן אצל המתנגד המוביל לנתניהו, המפוטר הראשי, שר הביטחון יואב גלנט. נתניהו מתעלם מכיסי ההתנגדויות וממשיך לרקוד בכל העת עם הימין האולטרה־קיצוני ישראלי.

שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת בישיבה של ועדת הכלכלה, 6 בדצמבר 2023 (צילום: יונתן זינדל/פלאש 90)

לציבור ברור שהקבוצה החלשה לעיל בליכוד לא תוציא את המדינה מידיו של המנהיג הכושל שפגע בביטחון המדינה. מצד שני, ישנו ציר ביטחוני מעניין שהולך ומתרקם מול העיניים. שר הביטחון בהווה יואב גלנט ושר הביטחון בעבר בני גנץ יצאו ביום שבת האחרונה ביחד לביקור בצפון רצועת עזה.

בסרטון שנשלח מלשכת גלנט, הם ניצבו כתף אל כתף – אחוות לוחמים לשעבר, פעם נוספת מבקרים בצוותא בשדה הקרב. שר הביטחון לא חייב היה לצרף אליו לסיור את הפוליטיקאי המוביל בסקרים בישראל, גנץ. אבל הינה, הם מסיירים ביחד, עם האפודים, הביגוד הכהה, השיער הלבן, עור הפנים המחורץ והגבות המכווצות מדאגה. כמעט תאומים פוליטיים־ביטחוניים. "ציר גלנץ" בבית חאנון.

כשגלנט וגנץ בשטח, הם שוכחים מהמניירות וחישובי הכבוד ורמיסת הסביבה – האלמנט הטבעי של נתניהו. הצצה קצרה בסרטון מלמדת על שפת הגוף בין השניים. הם בטוב

בסרטון שפרסם משרד הביטחון, השר גנץ הוא הדובר הראשון. מחווה חברית שלא הייתה מתרחשת לעולם אם נתניהו היה מסייר עם פוליטיקאי אחר לצדו. אצל נתניהו, זה הוא ורק הוא.

אך כשגלנט וגנץ בשטח, הם שוכחים מהמניירות וחישובי הכבוד ורמיסת הסביבה – האלמנט הטבעי של נתניהו. הצצה קצרה בסרטון מלמדת על שפת הגוף בין השניים. הם בטוב, בנוח. אולי זו השהייה ליד אנשי המילואים, אולי שדה הקרב בו הדברים פשוטים וברורים (להם).

אבל ההחלטה לנסוע ביחד לבית חאנון ביום שבת היא גם מסר כלפי ההנהגה מעליהם – רואים? אפשר לעבוד ביחד בלי לדפוק זה את זה.

השרים גלנט וגנץ בהערכת מצב בבית חאנון, 23 בדצמבר 2023 (צילום: אלעד מלכה)

זו לא הייתה הפעם הראשונה. גם בעת חילופי השרים במשרד הביטחון בחודש ינואר 2023, נרשמו הרבה חיוכים וצ'פחות. כעבור חודשיים וקצת, כשנתניהו החליט בגחמה מטורפת לפטר את שר הביטחון שלו בתקופה הביטחונית הכי רגישה, גנץ מיהר לתבוע את החזרת שר הביטחון למקומו.

הוא גם קבע שנתניהו מהווה סכנה. "בפנינו סכנה ברורה, מיידית ומוחשית לביטחון ישראל", אמר גנץ בעקבות הפיטורים. ההערכה שלו את נתניהו לא השתפרה מאז פרצה המלחמה. הוא שם כי אין ברירה, אומרים בסביבתו ומוסיפים כי ידע מתי לצאת בלי לפגוע במשפחות החטופים וביעדים הצבאיים.

בזמן שבכלי התקשורת בארה"ב התפרסמו בימים האחרונים כתבות שהנשיא ג'ו ביידן היה זה שבלם את אותה ההתקפה, במחנה הממלכתי מדגישים שישראל לא נכנסה לתוך מלחמה אזורית בזכות גנץ

מאז שנכנס לממשלה, כמה ימים אחרי מתקפת חמאס על ישראל, גלנט וגנץ פועלים בשיתוף פעולה. אולם, הם לא הסכימו על תוכנית התקיפה בלבנון בימים הראשונים של המלחמה.

בזמן שגלנט לחץ על ביצוע המשימה, שעליה עדיין לא ניתן לכתוב, גנץ נקרא באופן בהול להצטרף לממשלה כדי שנתניהו יוכל להישען על הרקע הביטחוני העמוק של השר הקודם ושל הרמטכ"ל הקודם, גדי איזנקוט, כלגיטימציה לפסילת התקיפה.

שר הביטחון יואב גלנט והשר בני גנץ בבית חאנון שברצועת עזה, 23 בדצמבר 2023 (צילום: אלעד מלכה)

בזמן שבכלי התקשורת בארה"ב התפרסמו בימים האחרונים כתבות שהנשיא ג'ו ביידן היה זה שבלם את אותה ההתקפה, במחנה הממלכתי מדגישים שישראל לא נכנסה לתוך מלחמה אזורית בזכות גנץ.

גנץ ושרי המחנה הממלכתי לא מגיעים לישיבות הממשלה הרחבות. את הפוליטיקה הקטנה, העדתית, גסת הרוח של שרים כמו דוד אמסלם, הם משאירים לליכוד לבלוע. שיסתדרו עם הדייסה הרעה שבישלו לעצם.

מבחינת גנץ זה פשוט בזבוז זמן. הוא מעדיף להקדיש את השעות היקרות לפגישות עם משפחות של חטופים. שרי הליכוד מפחדים מהן (הם שכחו את מיץ האומץ בבית)

מבחינת גנץ זה פשוט בזבוז זמן. הוא מעדיף להקדיש את השעות היקרות לפגישות עם משפחות של חטופים. כך גם גלנט. שלושה שרים בכירים מרבים כיום להיפגש עם המשפחות – גלנט, גנץ ואיזנקוט. שרי הליכוד מפחדים מהן (הם שכחו את מיץ האומץ בבית).

האחווה בין  גלנט וגנץ הייתה ניכרת לעין באותה מסיבת עיתונאים מפורסמת מ־11 בנובמבר. נתניהו עמד בצד אחד, והשניים – גלנט וגנץ – התחבקו ולחצו ידיים בחברות, כשני גנרלים הלוחמים ביחד בשדה הקרב.

השר בני גנץ ושר הביטחון יואב גלנט לוחצים ידיים בחום בזמן שראש הממשלה בנימין נתניהו יושב בצד, 11 בנובמבר 2023 (צילום: Marc Israel Sellem/POOL)

החום ביניהם, מחוות ההתלחשות, הישיבה המשותפת, רק הדגישה בעיני הציבור הרחב את הבידוד והעליבות של המנהיג המתנשא, שלא יכול להיראות קרוב לאף אדם, גם לא בעת צרה צרורה. כעבור שבועות הגיעה גם מסיבת העיתונאים ושליפת הדיסקית מתוך החולצה באחד השטיקים של נתניהו.

הוא היה נראה כמו מישהו שעשה כמה חזרות מול המראה על ההצגה המגוחכת. הדאגה להסתיר את הדיסקית עמוק בתוך החולצה המכופתרת – ואז השליפה התיאטרלית. כפיים! המנהיג הצליח להערים על שני החברים – גנץ וגלנט – שנתפסו בלי דיסקית. אולם, השניים עדיין נראו אחודים ואותנטיים, מול ראש ממשלה שעסוק בתסריט להצגה.

אין בדברים האלה רמיזה כאילו גלנט עשוי לפרוש מהליכוד ולחבור לגנץ, אבל גלנט (אם ישרוד את המלחמות של נתניהו), עשוי לשמש גשר בין הליכוד לבין שאר מפלגות המרכז

ההיסטוריה של השניים – גלנט וגנץ – לא הייתה כה נעימה. למי שלא זוכר, בשנת 2011 מונה גלנט לרמטכ"ל, מינוי שהוא נאלץ לסגת ממנו בשל פרסום חריגות הבנייה שלו והתצהיר עם המידע השקרי ביחס לביתו במושב עמיקם.

מי שמונה לרמטכ"ל תחת גלנט היה גנץ. גלנט המשיך לפוליטיקה, אבל לא זינק הישר לזרועות נתניהו והליכוד. הוא התחיל אצל משה כחלון במפלגת "כולנו" ורק משם עבר לליכוד. המשבצת הפוליטית של "כולנו", מעין ימין לייט, מסורתי וביטחוני, היא בדיוק המשבצת הפוליטית עליה יושב כיום גנץ.

שר הביטחון גלנט בחפיפה עם קודמו בני גנץ, 30 בדצמבר 2022 (צילום: אריאל חרמוני/ משרד הביטחון)

אין בדברים האלה רמיזה כאילו גלנט עשוי לפרוש מהליכוד ולחבור לגנץ, אבל גלנט (אם ישרוד את המלחמות הפוליטיות של נתניהו), עשוי לשמש גשר בין הליכוד לבין שאר מפלגות המרכז ביום של אחרי המלחמה.