ג'ודי מגנס מכתתת את רגליה בראש אתר מצדה השומם, ומצביעה לעבר המקום שבו שכנו לפני 2,000 שנה הגנים המלכותיים המפוארים של המלך הורדוס.

אדמתם, היא אומרת, הובאה לכאן ככל הנראה בסלים משדות מרעה. מערכת השקיה מורכבת שמרה על הלחות של שטח האדמה הנטוע רחב הידיים.

כשהארכאולוגית החלוצית מצביעה לעבר ברכת שחייה עצומה בגודלה – שבימי הורדוס מולאה באמצעות דליים – הסרט "חולית" צף ועולה ממעמקי מוחי מוכה החום: "השולט במים הוא השולט ביקום".

זה היה בבוקר חם בחודש יולי, אבל החוקרת בת ה-63 בחולצה הוורודה, בעלת מרץ בלתי נדלה, מפלסת את דרכה בתוך קהל התיירים ומובילה אותנו אל מקווה מים תת-קרקעי גדול, אחד מבין ה-18 ששימשו את המתיישבים במקום.

"השליטה בסביבה, במים – זה כוח", אומרת מגנס. דמייני שליח שהגיע לכאן לפני 2,000 שנה, דרך מדבר יהודה המאובק והלוהט – איזה רושם ודאי עוררו בו הגנים הירוקים האלה, היא אומרת בהתפעלות. בהתחשב בכמות המים שנדרשה לתחזוקת "נווה המדבר" הזה על ראש ההר, הורדוס עשה הרבה שרירים, לדבריה.

הארכאולוגית פרופ' ג'ודי מגנס במצדה, 11 ביולי 2019 (צילום: אמנדה בורשל-דן)

מגנס, פרופסור ליהדות קדומה באוניברסיטת צפון קרוליינה, פרסמה לאחרונה ספר חדש, תחת הכותרת "מצדה: ממרד יהודי למיתוס מודרני".

כיום, מגנס מקושרת בעיקר לרצפת הפסיפס הצבעונית של בית כנסת שחשפה בחפירות ליד קיבוץ חוקוק, מצפון לטבריה, שם ניהלה את החפירות מאז 2011.

אולם במהלך עשרות שנות הקריירה שלה, הארכאולוגית האמריקאית השתתפה בעשרות חפירות ברחבי ישראל. באמצע שנות ה-90 היא ערכה חפירות בביצורים הרומיים במצדה ועבדה על שמונת מחנות הצבא הרומי שהקיפו את בסיס ההר.

הניסיון המקצועי העשיר שלה, במצדה ובאתרים אחרים, מעניק ערך מוסף רב לעבודת המחקר החדשה שלה, הנגישה לקהל הרחב.

ספוילר: אם אתם מצפים לפתרון חידת מצדה, הספר הזה הוא לא בשבילכם. הקוראים לא ימצאו בו תשובה חד-משמעית באשר למהימנות סיפור הגבורה של המורדים היהודים, שהעדיפו ליטול את חייהם בידיהם מאשר ליפול בשבי הרומאים. תחת זאת, הם ימצאו שאלות רבות.

על פי חיבורו המסעיר של ההיסטוריון היהודי בן התקופה הרומית, יוסף בן מתתיהו , כאשר 8,000 חיילי הצבא הרומי פלשו למבצרם של 967 התושבים היהודים, קבוצה של עשרה מורדים החליטה שמוטב למות מאשר ליפול בשבי.

הם נשבעו להרוג זה את זה ואת משפחותיהם, והפילו פור שיקבע מי יישאר אחרון כדי לבצע התאבדות – מעשה אסור על פי היהדות.

הספר מציג ובוחן את הממצאים הארכאולוגיים ששימשו לביסוס הנרטיב של בן מתתיהו – ואת העדויות הרבות שסותרות אותו.

בספר שלה ובשיחה עמה, מגנס מזכירה את הארכאולוג הילל גבע, שטען כי תל החורבות הגדול ליד הארמון הצפוני במצדה הוא של סוללת מצור רומית.

"על פי גבע, לא הייתה התאבדות המונית במצדה. אולי כמה מהמורדים נטלו את חייהם, אבל המאבק נמשך לאחר שהרומאים פלשו למבצר", היא כותבת.

תיירים באתר מצדה, 11 ביולי 2019 (צילום: אמנדה בורשל-דן)

אם היהודים היו גיבורים, אז גם הכובשים הרומאים

כשאנחנו משקיפות על המחנות הרומיים מראש מצדה, מגנס אומרת שאפשר למצוא את מוטיב ההתאבדות ההמונית בסיפורים היסטוריים עתיקים רבים.

לדבריה, סיפורים היסטוריים שנכתבו בתקופה הרומית לא נועדו להיות נאמנים לחלוטין לאמת, אלא מהלו תמצית אמת בעלילות של טרגדיה וניצחון ליצירת צורת בידור. "לא היינו יושבות כאן ללא סיפור ההתאבדות ההמונית", היא אומרת.

כדי לסבך את הסיפור עוד יותר, אומרת מגנס, "מלחמת היהודים" של בן מתתיהו – המקור היחיד לסיפור נפילתה של מצדה – סובסד על ידי האימפריה הרומית. באמצעות האדרתו של אלעזר בן יאיר, מנהיג המרד, קיסרי השושלת הפלאבית למעשה האדירו את עצמם. באופן דומה, לדבריה, הסוף הטרגי של היהודים משמש כמוסר השכל; "אל תחשבו בכלל למרוד נגד הרומאים", היא צוחקת.

מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר הנרי קיסינג'ר מבקר במצדה במרץ 1975 עם הארכאולוג והרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין (צילום: סוכנות הידיעות האמריקאית/קסטרו)

בספרה, מגנס אינה מביעה את דעתה על הנרטיב שמקדמת מדינת ישראל בנוגע לאתר, כסיפור לדוגמה על הקרבה עצמית, אבל היא דנה בו מזוויות שונות.

מיתוס "שנית מצדה לא תיפול" החל לפני החפירות שערך יגאל ידין בשנות ה-60. "הקרדיט על יצירת מיתוס מצדה מגיע לארכאולוג שמריה גוטמן", היא כותבת.  משנות ה-30, גוטמן הביא תנועות נוער לאתר. היה לו חלק בהקמת המשלחת הארכאולוגית הראשונה לשם, ובהמשך הוא השפיע על ידין לבצע חפירות באתר.

אחת הסיבות להשתלבותו הטבעית של סיפור מצדה בנרטיב הציוני המוקדם, כותבת מגנס, הייתה השואה, שהתרחשה זמן קצר קודם לכן.

לדבריה, "הרעיון שלוחמי חופש יהודים גיבורים נאבקו באימפריה הרומית רבת העצמה נגד את הדימוי של מיליוני יהודים אירופאים שגוועו למוות או הומתו בגז במחנות הריכוז הנאציים". בישראל הצעירה, הסיפור על האידאליסטים הצדיקים במבצר המבודד והמכותר נשמע מוכר באופן רומנטי.

לדבריה, "הרעיון שלוחמי חופש יהודים גיבורים נאבקו באימפריה הרומית רבת העצמה נגד את הדימוי של מיליוני יהודים אירופאים שגוועו למוות או הומתו בגז במחנות הריכוז הנאציים"

ראוי לציין כי שברי חרס עם שמותיהם של גברים יהודים – בהם שמו של מנהיג המרד בן יאיר – התגלו במהלך החפירות, דבר המאשש כביכול את סיפורו של בן ממתיהו. אבל, שואלת מגנס, האומנם כך?

12 שברי החרס (אוסטרקונים) שעליהם נחקקו השמות נדמים כראיות משכנעות. מגנס מציינת ש"פתקי ההגרלה" הללו התגלו בין כ-250 אוסטרקונים וקובצו יחד על ידי יגאל ידין, מפני שנראה היה שהשמות העבריים נחרטו בידי אותו רשם.

אולם, לדברי האפיגרף המוביל יוסף נווה, לא ניתן לקשר את החרסים באופן ודאי לסיפור הגרלת השמות של בן מתתיהו, שכן הם דומים מדי לטענתו לשברי חרס אחרים, ששימשו כ"תגים" לצורך חלוקת מזון. בנוסף, נמצאו 12 שמות יהודיים, בעוד שבן מתתיהו הזכיר רק עשרה גברים. "השאלה אם האוסטרקונים האלה שימשו להגרלה או שימשו כתגים למטרות אחרות נותרת פתוחה", כותבת מגנס.

הארכאולוגית ג'ודי מגנס מאוניברסיטת צפון קרוליינה (צילום: George Duffield © J3D US LP)

סילוף ראיות?

בגיל 12, בהשראת המורה שלה להיסטוריה קלסית, מגנס החליטה שהיא רוצה להיות ארכאולוגית. בגיל 16 היא עזבה את ביתה במיאמי והגיעה לארץ לבדה כדי ללמוד בפנימייה בנגב, וכך חוותה את מלחמת יום כיפור ב-1973.

מאוחר יותר, כסטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, היא למדה אצל ידין. על סמך ניסיונה כתלמידתו ועל סמך מחקריו ורשימותיו, היא דוחה את הטענה הרווחת שלפיה הוא סילף את הראיות כדי לאשש את הסיפור של בן מתתיהו.

"מעולם לא נתקלתי בראיה לסילוף מכוון", היא אומרת, אף על פי שידין אולי "פירש דברים בדרך מסוימת", שהובילה בקלות לאישושו של הסיפור המרגש על ההתאבדות במצדה

היא מכירה בכך שידין עשה בארכאולוגיה שימוש למטרות לאומניות, אבל לדבריה אין זה הוגן לשפוט את עבודת בני הדורות הקודמים מהפרספקטיבה של היום.

ידין מעולם לא פרסם דוח סופי על החפירות, אבל כל פגישות הצוות תועדו ופורסמו, לדברי מגנס. הייתה שקיפות מלאה, היא אומרת.

"מעולם לא נתקלתי בראיה לסילוף מכוון", היא אומרת, אף על פי שידין אולי "פירש דברים בדרך מסוימת", שהובילה בקלות למסקנות שלפיהן הממצאים הארכאולוגיים מאששים את הסיפור המרגש על מצדה.

"ידין פירש את בן מתתיהו בצורה מאוד מילולית", היא אומרת, כפי שעשו חוקרים רבים בזמנו. "זה לא הוגן לבקר אותו", היא אומרת. "הוא היה תוצר של זמנו".

אבל מגנס גם כותבת שהיא לא בהכרח מצפה למצוא ראיות ארכאולוגיות שיתמכו בסיפור ההתאבדות ההמונית של בן מתתיהו, גם אם הוא אמיתי. היא נזהרת בספרה מלהביע דעה על מהימנותו. בשיחה פנים אל פנים, היא משיבה לשאלה באדישות. "אני לא יודעת ולא אכפת לי", היא אומרת בכנות. "לא אכפת לי משום שזו לא שאלה שיש בכוחה של הארכאולוגיה לענות עליה".

נערים בטיול לעין גדי ולמצדה, בתחילת שנות ה-50 (צילום: אפרים אילני)

ניפוץ מיתוס

החלק בספרה העוסק בניפוץ המיתוס הוא קצר מכפי שהקוראים היו רוצים. היא מתגרה בקוראים בסיפורים על שלדים ועצמות חזיר לא תואמים.

אולם הספר מיטיב לתאר את התקופה ההיסטורית שקדמה למרד היהודי. לפעמים הוא נקרא כמו סדרה של הרצאות אקדמיות מרתקות – הורדוס למתחילים – כשמגנס מתארת את אבותיו של המלך רב העצמה וחסר הרחמים ולאחר מכן את צאצאיו ואת מורשתו (באופן מעניין, אף על פי שהאתר שימש כתכשיט ארכיטקטוני של המלך הורדוס, אין כל ראיה לכך שהוא ביקר בו אי פעם).

כריכת הספר "מצדה: ממרד יהודי למיתוס מודרני" (יח"צ)

בפרקים אחרים אנחנו לומדים על הסביבה של מדבר יהודה ועל הארכיטקטורה של מצדה והמבנים המונומנטליים האחרים שהקים הורדוס.

החלק העוסק בטופוגרפיה של ירושלים הוא קצר אבל מאיר עיניים, וכמוהו תיאור הממצאים הארכאולוגיים שנחשפו בעיר מתקופתו של הורדוס. קיסריה זוכה להתייחסות רצינית, וכמוה ההרודיון, אתר קברו של הורדוס.

באופן שאינו מאוד תואם את אופיו, הספר כולל גם הד לתקופת עבודתה הקצרה של מגנס כמדריכת תיירים בשנים 1980-1977. היא מציעה טיפים כמו אילו נעליים לנעול ובאיזה מסלול לצעוד באתר. מניסיון אישי, אל תתעלמו מהמלצתה על הנוף עוצר הנשימה בצדו הדרומי של ההר – לרבות ההד המרשים.

החלק החביב עליי בספר הוא ללא ספק התיאור של משלחת קיצית מוקדמת של הרפתקנים אירופאים שבאו לחפש ארמונות מאֻווררים במצדה. היה חם מאוד באזור ים המלח בעונת הקיץ היבשה, עובדה שחלק מהחוקרים של המאה ה-19 כנראה לא היו מודעים אליה, דבר שהזיק להם, לעתים בצורה קטלנית.

שלא כמו היהודים המכותרים המסכנים – או הרומאים, שהיו יחסית מתקדמים טכנולוגית – היו לנו המותרות לעלות לפסגה בקרון רכבל צפוף כקופסת סרדינים

היה כל כך חם באותו יום בחודש יולי שבו ביקרנו באתר, שרשות הטבע והגנים סגרה את שביל הנחש האגדי המוביל אל פסגת ההר. שלא כמו היהודים המכותרים המסכנים – או הרומאים, שהיו יחסית מתקדמים טכנולוגית – היו לנו המותרות לעלות לפסגה בקרון רכבל צפוף כקופסת סרדינים.

מבט אווירי על מצדה (צילום: אנדרו שיווה/ויקיפדיה/CC BY-SA)

כאחד מאתרי התיירות הבולטים בישראל, אתר מצדה מתוחזק היטב, והשמירה על הבטיחות בו קפדנית. הטיפוס במעלה או במורד שביל הנחש, שאורך 40-20 דקות, עלול להיות מסוכן בחום הקיץ. אבל אפילו בעונה החמה, מבקרים הרפתקנים שרוצים לשחזר את צעדי הלגיונרים הרומאים עדיין יכולים לטפס בשביל הסוללה הקל יחסית, ואפילו לדרוך על קורות עץ מקוריות שמורות היטב.

החפירות הארכאולוגיות על ההר נמשכות. אבל במבט למטה, אל קווי המתאר האחידים והברורים של שרידי המחנות הרומיים, מגנס מחייכת ואומרת: "כולם מתעניינים במה שקורה על פסגת ההר. אני אוהבת להביט אל מרגלותיו".