בנאום שנשא ב-3 בינואר אמר מנהיג חזבאללה חסן נסראללה כי המלחמה בעזה חשפה את חולשות היסוד של תפישת הביטחון של ישראל: ההרתעה לא הרתיעה, המודיעין לא התריע, וחמאס לא הוכרע.

*  *  *

בפועל, לא היינו צריכים את נסראללה כדי להבין זאת. כי אם מדינה עם הצבא החזק ביותר באזור, חיל אוויר מהטובים בעולם ושרותי מודיעין היודעים הכול על האויב, לא מסוגלת לספק הגנה מינימלית לאזרחיה מפני פלישה של טנדרים, אופנועים ומצנחי רחיפה, ברור שיש בתפישה ליקוי בסיסי.

אם מדינה עם הצבא החזק ביותר באזור, חיל אוויר ושירותי מודיעין מהטובים בעולם, לא מסוגלת לספק הגנה מינימלית לאזרחיה מפלישת טנדרים, אופנועים ומצנחי רחיפה, ברור שיש בתפישה ליקוי בסיסי

העובדה שלמרות השקעת המשאבים האדירה צה"ל לא הצליח במשך שלושה חודשי מלחמה להכריע את חמאס, נותנת לכך ביטוי נוס\ף. הגיע הזמן לדבר על כך.

תפישת הביטחון הישראלית

תפישת הביטחון הישראלית נוצקה לפני למעלה משבעים שנה כאשר התברר, לאחר תום מלחמת העצמאות, שמדינות ערב אינן מוכנות לסיים את הקונפליקט במחיר אותו תוכל ישראל לשלם.

במרכז תפישת הביטחון עמדה ההיסמכות על צה"ל כמי שיבטיח את ביטחון המדינה והיא נבנתה על שלוש רגליים מרכזיות:

1. הרתעה, קרי עליונות צבאית שתבטיח שהיריבות הערביות לא יקראו עלינו תגר.
2. התרעה שתאפשר את גיוס צבא המילואים ופריסת צה"ל למלחמה אם ההרתעה תיכשל.
3. הכרעה מהירה וחד-משמעית שתאפשר לטעון מחדש את סוללות ההרתעה ותיתן בידי ישראל נכסים קונקרטיים שניתן יהיה להמירם בהסדרים מדיניים לסיום הסכסוך.

עד 1967 התפישה הזו עבדה היטב. בעשור שבין מבצע סיני למלחמת ששת הימים ההרתעה הייתה אפקטיבית והביטוי המרכזי לכך הייתה מדיניות מצרים, שמנהיגה, גמאל עבד אל נאצר, הכריז על חיסול ישראל כיעד מרכזי של מדיניותו, אך גם הסביר לעמיתיו הערביים שהתנאים אינם בשלים לכך בשל עליונות צה"ל.

ההתרעה עבדה בצורה סבירה, וכאשר צבאות ערב נערכו על הגבולות במשבר שקדם למלחמת ששת הימים – צה"ל קיבל התרעה, המילואים גויסו והוא נערך למלחמה.

ויכולת ההכרעה קיבלה את הביטוי המרשים והברור ביותר באותה מלחמה – אחד הניצחונות הצבאיים הגדולים בהיסטוריה המודרנית.

תפישת הביטחון הישראלית נוצקה לפני למעלה משבעים שנה כאשר התברר, לאחר תום מלחמת העצמאות, שמדינות ערב אינן מוכנות לסיים את הקונפליקט במחיר אותו תוכל ישראל לשלם

תוצאות המלחמה שינו שינוי מהותי את התנאים שעל בסיסם קמה תפישת הביטחון. אם עד אז לישראל לא היה מה לתת לערבים תמורת הסכמתם לסיום הסכסוך, כיבוש השטחים נתן לה את האפשרות להמיר אותם בשלום ולשמור על שלמותה הטריטוריאלית. החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם מנובמבר 1967 העניקה לכך את ההכרה הבינלאומית ונתנה בידי ישראל אופציה להבטיח את ביטחונה באמצעים מדיניים.

בפועל, לשינוי הזה לא ניתן ביטוי בתפישת הביטחון, שהמשיכה להישען על הרתעה, התרעה והכרעה. התוצאה הייתה כישלון גמור: חרף עליונות צבאית ברורה בשבע השנים שחלפו מאז אותה מלחמה, ההרתעה האסטרטגית כשלה פעמיים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים ובמחיר יקר.

בין 1957 ל-1967 ("גבולות אושוויץ" כפי שאוהבים לייחס לאבא אבן) ישראל איבדה בפעולות איבה פחות מ-200 הרוגים. ב"גבולות הביטחון" בין יוני 1967 לאפריל 1974 מספר ההרוגים התקרב ל-5000. כך גם שאר יסודות תפישת הביטחון: ההתרעה כשלה כישלון מחפיר במלחמת יום הכיפורים, ובשתי המלחמות הגדולות, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, צה"ל לא הצליח להשיג הכרעה ברורה.

חמישים השנים הבאות הראו את חולשות תפישת הביטחון הזו בשורת עימותים בהם היריבים, ארגונים חצי צבאיים חלשים בהרבה מצה"ל, קראו תגר על ההרתעה, הפגינו את מגבלות ההתרעה, ומנעו מצה"ל הכרעה.

בפועל, לשינוי הטריטוריאלי של 67' לא ניתן ביטוי בתפישת הביטחון, שהמשיכה להישען על הרתעה, התרעה והכרעה. התוצאה הייתה כישלון גמור, חרף עליונות צבאית ברורה ב-7 השנים שחלפו מאז אותה מלחמה

מתקפת ה-7 באוקטובר נתנה את הביטוי הברור והחד ביותר לכך. המלחמה הנמשכת מאז לא נותנת תקווה גדולה ביחס ליכולתה של ישראל להמשיך ולהגן על אזרחיה באמצעים שחזרו על עצמם למרות הכישלונות.

השינוי הנדרש

שורש הבעיה בתפישה הקיימת מזה למעלה משבעים שנה הוא בהנחת היסוד, לפיה המענה לאיומי ביטחון הוא צבאי, ללא שימוש באמצעים מדיניים. בכך היא מתעלמת מהעובדה, שהישגי מלחמת ששת הימים יצרו תנאים להגעה להסדרים שיצמצמו משמעותית את העול הביטחוני.

החריג היה במקרה המצרי, שגם בו הושג הסכם רק לאחר הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. בדיעבד הכול מודים שהסכם השלום עם מצרים הוא נכס ביטחוני מרכזי שאסור לוותר עליו.

אי אפשר אמנם לקבוע כיצד הייתה נראית מפת האיומים כיום, לו היינו מנצלים את ההזדמנויות שהיו ומגיעים להסכמי שלום עם ירדן בתמורה להחזרת הגדה המערבית, ועם סוריה בתמורה להחזרת רמת הגולן. אבל סביר מאד שהסכמים כאלה היו יכולים למנוע עליית שחקנים מאיימים חדשים דוגמת חזבאללה וחמאס.

האופציה הזו לא הלכה לאיבוד. במרכז יוזמת השלום הסעודית מ-2002, שהפכה ליוזמת הליגה הערבית, עומד סיום הסכסוך וכינון יחסי שלום עם כל מדינות ערב תמורת החזרת השטחים שנכבשו ב-1967 והקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. מנהיגים דוגמת שמעון פרס ואהוד אולמרט ראו בה חלופה טובה למצב בו "לנצח נאכל חרב". עליית בנימין נתניהו לשלטון ב-2009 הורידה אותה מעל הפרק.

שורש הבעיה הוא בהנחת היסוד, לפיה המענה לאיומי ביטחון הוא צבאי, ללא שימוש באמצעים מדיניים. זו התעלמות מכך שהישגי מלחמת ששת הימים יצרו תנאים להסדרים שיצמצמו משמעותית את העול הביטחוני

כל עוד הממשלה הנוכחית בשלטון אין סיכוי לשינוי. אבל הקץ קרוב. על הממשלה הבאה לעשות רוויזיה בתפישת הביטחון, ולצד שימור כוחו של צה"ל יש ללכת להסדרים מדיניים סבירים. רק כך תוכל ישראל להבטיח ביטחון גם למדינה וגם לאזרחיה.

פרופסור (אמריטוס) אורי בר-יוסף מאוניברסיטת חיפה הוא מומחה למודיעין, ביטחון לאומי, והסכסוך הישראלי-ערבי ובתחומים אלה הוציא תשעה ספרים, ביניהם "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה" (2013); "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" (2018); "מלחמה משלו: חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים" (2021), ו"התאוששות: צה"ל במבחן מלחמת יום הכיפורים" (2023).