היו זמנים שהמפלגה הדמוקרטית נחשבה למעוז התמיכה בישראל במערכת הפוליטית האמריקאית. זה היה נשיא דמוקרטי, הארי טרומן, אשר החליט להכיר במדינה העברית החדשה שהוקמה ב-1948. זאת למרות התנגדות יועציו המדיניים הבכירים, כולל מזכיר בחוץ דאז, גנרל ג'ורג' מרשל, שסברו כי הצעד הזה יפגע ביחסי ארה"ב עם העולם הערבי בראשית המלחמה הקרה עם ברית המועצות.
וזה היה נשיא דמוקרטי, ג'ון קנדי, שהחליט לסיים את האמברגו האמריקאי על מכירת נשק לישראל ולמכור לה טילי הוק ב-1962, שנה אחת לפני שנרצח בדאלאס, צעד שסימל שינוי משמעותי ביחסי ישראל-ארה"ב.
וזה היה נשיא דמוקרטי, ג'ון קנדי, שהחליט לסיים את האמברגו האמריקאי על מכירת נשק לישראל ולמכור לה טילי הוק ב-1962, שנה אחת לפני שנרצח בדאלאס, צעד שסימל שינוי משמעותי ביחסי ישראל-ארה"ב
ויורשו בתפקיד, הנשיא הדמוקרטי לינדון ג'ונסון היה זה שנתן לישראל אור צהוב מהבהב לערוך התקפת מנע נגד מצרים ביוני 1967, אירח בביקור רשמי בבית הלבן את ראש הממשלה לוי אשכול, והודיע על אספקת 30 מטוסי סקייהוק לישראל, צעדים שבישרו את תחילתה של הברית האסטרטגית האמריקאית-ישראלית.
בו בזמן הייתה המפלגה הדמוקרטית הבית הפוליטי של הקהילה היהודית האמריקאית מאז בחירתו של מושל ניו יורק לשעבר פרנקלין דלאנו רוזוולט כנשיא ארה"ב ב-1932.
רוב היהודים האמריקאים הזדהו עם המצע הפוליטי של המפלגה הדמוקרטית שקראה לקידום זכויות האזרח, כולל חופש דת ומדינת הרווחה המודרנית, והיוו במשך הזמן חלק מרכזי מהקואליציה של המפלגה שכללה גם את האיגודים המקצועיים, את הקתולים ואת השחורים.
לעומתם, הרפובליקאים נחשבו לבסיס הפוליטי של האליטה הפרוטסטנטית האמריקאית או ה-WASPS (white Anglo-Saxson protestants) — שלא חיבבו יהודים אם להשתמש בלשון המעטה, ושל שכבת בעלי ההון.
בקונטקסט הזה, הרפובליקאים היו בני הברית הפוליטיים של חברות הנפט הגדולות עם האינטרסים הכלכליים שלהם בסעודיה ובמדינות המפרץ הערביות, אשר לחצו על הממשלים האמריקאיים להימנע מלחזק את היחסים עם ישראל ולהרגיז כתוצאה מכך את הערבים.
הרפובליקאים היו בני הברית הפוליטיים של חברות הנפט הגדולות, עם האינטרסים הכלכליים בסעודיה ובמדינות המפרץ, שלחצו על הממשלים האמריקאיים להימנע מחיזוק היחסים עם ישראל שיכעיס את הערבים
את המדיניות הזאת ואת הקשרים האלו סימל מושל ניו יורק הרפובליקאי נלסון רוקפלר, שמשפחתו נחשבה לשחקן מפתח בתעשיית הנפט וקידמה את הפקידים ה"ערביסטים" במחלקת המדינה האמריקאית.
כל זה התחיל להשתנות אחרי מלחמת ששת הימים, לאחר שישראל הביסה שתי קליינטיות סובייטיות במזרח התיכון, מצרים וסוריה, והצטיירה בוושינגטון כנכס אסטרטגי של ארה"ב בזמן המלחמה הקרה.
הערכה זאת הניעה נשיא רפובליקאי, ריצ'רד ניקסון, לבוא לעזרת ישראל בזמן מלחמת יום הכיפורים ב-1973 מתוך מטרה למנוע מהסובייטים ובעלות בריתם המצרים והסורים לזכות בהישגים אסטרטגיים במזה"ת.
אבל שליטתה של ישראל על האוכלוסייה הפלסטינית לאחר 1967 הביאה לתגובת נגד פוליטית בקרב החוגים הפרוגרסיביים של המפלגה הדמוקרטית, שעד למלחמת ששת הימים זיהו את ישראל ובמיוחד את הקיבוצים שלה עם כוחות הקדמה העולמיים.
זה השתנה כשישראל הפכה לכובשת והואשמה בדיכויים של הפלסטינים ובישראל עלתה לשלטון ב-1977 מפלגת הימין, הליכוד, שחרטה על דגלה את סיפוח הגדה המערבית ורצועת עזה.
הדמוקרטים זיהו את ישראל עם כוחות הקדמה העולמיים, אך זה השתנה כשישראל הפכה לכובשת והואשמה בדיכוי, וכשעלתה לשלטון הליכוד, שחרטה על דגלה את סיפוח הגדה והרצועה
הנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר, שנבחר ב-1976, ייצג את מבקריה של ישראל במפלגתו, כולל המנהיגות השחורה שהזדהתה עם האג'נדה של הפלסטינים, ולחץ על ישראל לקדם פתרון מדיני שיכלול נסיגה מהשטחים הכבושים. הוא הצליח לקדם הסכם שלום בין ישראל ומצרים, אך לא לשנות את הסטטוס קוו בגדה ובעזה.
הנשיא הרפובליקאי רונלד רייגן שנבחר ב-1980 שיקף במדיניותו כלפי ישראל שינויים דרמטיים שהתחוללו במפלגתו. במיוחד התחזקות כוחם של הנוצרים האוונגליסטים הפרו-ישראלים, שרואים במדינה היהודית את התגשמות הנבואה הדתית שלהם, והניצים הביטחוניסטים אשר טענו כי מדיניות ארה"ב במזרח התיכון צריכה להיות מבוססת של שיתוף פעולה צבאי עם ישראל.
למרות שהאגף השמאלי העוין לישראל זכה לתאוצה במפלגה הדמוקרטית, הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון אימץ מדיניות פרו-ישראלית. הוא נהנה מתמיכת הגוורדייה הוותיקה במפלגה, שיחסה למדינה היהודית היה עדיין מעוגן במורשת השואה והקמת ישראל ב-1948, ומפעילים ותורמים יהודים שייצגו את הקהילה היהודית אשר ברובה המשיכה לתמוך במפלגה הדמוקרטית.
אך בחירתו של דמוקרט שחור ופרוגרסיבי, ברק אובמה, כנשיא ארה"ב, היוותה נקודת מפנה ביחסי ארה"ב-ישראל, במיוחד כשזה קרה כאשר קואליציה ימנית בראשות בנימין נתניהו הגיעה לשלטון בירושלים. אובמה, בן למהגר מוסלמי מקניה, לא הסתיר את אהדתו לפלסטינים וחתר להגיע להסדר גרעיני עם האייתוללות באיראן ולשיתוף פעולה עם האחים המוסלמים במצרים.
אך בחירתו של דמוקרט שחור ופרוגרסיבי, ברק אובמה, כנשיא ארה"ב, היוותה נקודת מפנה ביחסי ארה"ב-ישראל, במיוחד כשזה קרה כאשר קואליציה ימנית בראשות בנימין נתניהו הגיעה לשלטון בירושלים
מאז נשיאותו של אובמה התחזק האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית תחת מנהיגותו של הסנטור היהודי מוורמונט, ברני סנדרס, כשלצדו פועלים אקטיביסטים צעירים שמייצגים את הכוח העולה של השחורים, ההיספנים, ההודים והמוסלמים במפלגה, כולל חברות הקונגרס אלכסנדרה אוקזיו קורטז מניו יורק, רשידה טליב ממישיגן ואילהן עומר ממינסוטה.
בעוד שנציג הגוורדיה הוותיקה, הנשיא ג'ו ביידן, מעניק תמיכה מדינית וצבאית לישראל על רקע המלחמה עם חמאס, חברי האגף השמאלי בראשות סנדרס וקורטז חותרים נגד הגישה זאת כאשר הם מגנים את ישראל וקוראים לקיצוץ בעזרה הצבאית האמריקאית למדינה היהודית, תוך הבעת הזדהות עם המפגינים הפרו-פלסטינים בקמפוסים ובערים הגדולות.
השמאל האמריקאי, שפעם תמך בישראל של הקיבוצים וההסתדרות אשר נלחמה על קיומה, מזהה היום את ישראל כמוצב אימפריאליסטי וקולוניאליסטי של מתיישבים לבנים בעולם השלישי, שמדכאים את ה"ילידים" המקומיים הפלסטינים ומעלה שאלות לגבי זכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית.
בעוד שנציג הגוורדיה הוותיקה, הנשיא ג'ו ביידן, מעניק תמיכה מדינית וצבאית לישראל על רקע המלחמה עם חמאס, חברי האגף השמאלי בראשות סנדרס וקורטז חותרים נגד הגישה זאת כאשר הם מגנים את ישראל
כל זה מעמיד את יהודי אמריקה במבוכה והופך אותם למעין יתומים פוליטיים. רובם ממשיכים להצביע בעד מועמדים של מפלגה שבהדרגה מתנתקת ממדינת ישראל, אך לא מוצאים את עצמם בבית מבחינה פוליטית במפלגה הרפובליקאית בהנהגתו של דונלד טראמפ אשר בוחריה ופעיליה תומכים בהתלהבות במדינה היהודית. זהו סוג של דיסוננס קוגנטיבי שלא יעלם כנראה בשנים הקרובות.
ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
1. נכון שהכיבוש, בעיקר בגדה המערבית, הוא גורם עיקרי בהעכרת היחסים בין ישראל לדמוקרטים, וכל עוד יימשך ויתחזק השגעון המכונה "מפעל ההתנחלויות", תימשך ותתחזק הפגיעה האנושה ביחסים אלה.
2. עם זאת, נכון לציין את תפקידו הפעיל של רה"מ נתניהו בתהליך זה: בכל מה שנוגע לרפורמים והקונסרבטיבים, המהווים רוב עצום (יותר מ-80%) מיהודי ארה"ב, נתניהו זלזל בהם ונכנע לכל גחמה של המפלגות הדתיות בישראל. בין היתר הוא סירב לקבל את "פשרת הכותל" שהציע אנטולי שרנסקי, למרות שנתניהו עצמו הוא שביקש ממנו לחקור נושא זה ולהציע פשרה.
3. נתניהו לא הסתפק ב-2, אלא גם ניסה (בהצלחה חלקית מאוד) לכרות ברית פוליטית עם האוונגליסטים, כולל האונגליסטים הכי מטורפים (borm again Christians), המזוהים עם המפלגה הרפובליקנית, ובכך הרגיז גם את הדמוקרטים וגם את יהודי ארה"ב.
לסיכום, אפשר לומר שהאסטרטגיה של נתניהו מול המפלגה הדמוקרטית זכתה להישגים מפוארים, שאותם ניתן להשוות רק להישגים של אסטרטגיית חיזוק החמאס שלו.