אז הנה השאלה שלנו: אם לוי אשכול היה מתמודד בבחירות היום, האם המפלגה שהיה עומד בראשה הייתה מנצחת?

ככל הנראה שלא. אשכול – אחד ממייסדי הקיבוץ הראשון, ההגנה וההסתדרות, שהיה הכוח שמאחורי מערכת הובלת המים שלנו, קידם את הכלכלה, יצר מערכת יחסים מיוחדת עם ארצות הברית וכיהן במהלך מלחמת ששת הימים – לא היה דמות מרשימה, דובר מחונן או כריזמטי באופן יוצא דופן. ולכן, למפלגה שלו ככל הנראה לא היה סיכוי, משום שהיום הכל מתרכז בדימוי של המועמד.

אבל בשנות השישים, הבוחרים הסתכלו מעבר לפני השטח. ולכן אשכול נבחר ב-1963 ושימש בתור ראש ממשלה עד מותו ב-1969. במהלך תקופה זו, הוא התגורר במגורי ראש הממשלה, בית בשדרות בן מיימון בשכונת רחביה בירושלים – היום מרכז מבקרים מרשים בשם "בית לוי אשכול".

החלל הפנימי של מרכז המבקרים בית לוי אשכול (צילום: שמואל בר-עם)

הבית נבנה ב-1933 על ידי קפטן יוליוס יהודה ג'ייקובס, יהודי אנגלי ממשפחה ציונית שהיה בדרגה בכירה מאוד במנהל האזרחי הבריטי בפלסטינה.

האדריכל הרוסי-בריטי בנימין חייקין תכנן את הווילה, ועיצב את התאטרון הפתוח באוניברסיטה העברית בהר הצופים באותה שנה.

ג'ייקובס היה כן וישיר בצורה יוצאת דופן, ובמהלך השנים מצא עצמו נקרקע בין נאמנויות סותרות. הוא לא היה יכול להביא את עצמו לגלות לבריטים את הסודות החשובים שלמד מחבריו שהיו חברי ההגנה. והדרגה שלו במנהל האזרחי הבריטי הפך אותו לחשוף לחומרים סודיים במיוחד שהיו יכולים לעזור מאוד להגנה.

לבסוף, ג'ייקובס ביקש עבודה פחות רגישה, והחל לעבוד בממשל הבריטי במלון דוד המלך. כאשר המלון פוצץ על ידי המחתרת היהודית ב-22 ביולי, 1946, ג'ייקובס היה אחד מהקרבנות הרבים.

המשפחה של ג'ייקובס החכירה – ובסופו של דבר מכרה – את הבית למדינה. לכן, כאשר הממשלה החדשה הייתה זקוקה למגורים ראויים לראש הממשלה בן גוריון בשנות ה-50, בית זה בן שתי הקומות היה זה שנבחר למשימה.

בסופו של דבר הבניין סבל מבלאי, וכאשר יצחק רבין נכנס לתפקיד ראש הממשלה לראשונה ב-1974, הוא ואשתו לאה עברו למה שהם החשיבו כסביבה ראויה יותר במיקום סמוך. ב-1977 הוחלט להפוך את הבית למרכז מבקרים שיעביר את מורשתו של אשכול. אך במשך 39 השנים שלאחר מכן הוא עמד ריק, כאשר הקוצים משתלטים עליו וגרפיטי מכסה את קירותיו.

וזו הסיבה לכך שהיינו כה נרגשים לגלות את השיפוצים שהחלו ב-2015 על ידי ארגון יד-אשכול יחד עם החברה להגנת הטבע והמשרד לירושלים ומורשת.

לוי אשכול ב-1963 (צילום: CC BY-SA GPO\ ויקימדיה)

בית לוי אשכול נפתח לציבור ב-20 בדצמבר, 2016, והוא נגיש באופן מלא לכיסאות גלגלים. החלק המועדף עלינו בסיור, שלוקח את המבקרים דרך החדרים המשוחזרים של הבניין, הוא סרט המוצג בחדר הסלון על חייו של אשכול.

מה שהופך אותו למעניין בצורה יוצאת דופן הוא הדרך בה הוא משקף באופן יפה את ההתפתחות של מדינת ישראל. גן אקולוגי מתוחזק על ידי החברה להגנת הטבע, שמשרדיה נמצאים בקומה השנייה.

לאורך הרחוב

שדרות בן מיימון, הרוב בו שוכן הבית, תוכננו ככל הנראה על ידי תושבי השכונה אליעזר ילין ווילהלם הקר. העיצוב שאף לדרך ראשית בסגנון אירופאי, ועל אף שהסביבה מחווירה לעומת שדרות רוטשילד בתל אביב, הדרך באמצע המתחילה בבן מיימון 32 כוללת מספר מאפיינים דומים כמו ספסלים ועצים מטילי צל – לרבות חרוב בן 80 שנה. במבנה הקיוסק פועל היום סנדביץ' בר ייחודי.

שדרות בן מיימון נקראות על שם הרב הגולה, המשכיל, הרופא ואיש התלמוד מימי הביניים, משה בן מיימון, הידוע בשמו הרמב"ם. הרחוב היה יכול להיקרא רמב"ם, אבל זה היה מבלבל כי רחוב בעל שם דומה, הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) נמצא רק מספר מטרים משם.

בין הבתים בשדרה, בית פונר-היימן בבית מס' 30, שנבנה ב-1932 ועוצב על ידי אותו צוות שעיצב את השדרה. למרבה הצער, החלק המקורי היחיד שנותר, לאחר שנהרס ב-2003, הוא הכניסה החצי-מעגלית. תמונה על הקיר החיצוני מציגה את הבית בימי תהילתו.

הבניין שליד מחליף בית בין שתי קומות שהוקם ב-1935. הוא אחד ממספר מבנים בירושלים שמדריכים לוקחים את הסיור שלהם על הבתים ה"מקוללים" של העיר.

בעוד שחלק מהאנשים החשובים ביותר במדינה גדלו בשדרות בן מיימון בבתים ליד, לתושבים של בית מספר 32 לא הייתה הצלחה כה גדולה. הבעלים נהרג בשרפה ב-1974, למשל, ולפני 10 שנים שכנה מבוגרת שסבלה מאלצהיימר נמצאה שבועיים לאחר היעלמותה על המדרגות של החלק הלא מוגמר של הבניין.

ארנסט עקיבא סימון גר בבן מיימון 35. סימון, יליד גרמניה, פילוסוף ואיש חינוך דתי, היגר לישראל עם אשתו ב-1928. בעקבות מחסור במשאבים, הם קנו שטח בשדרות בן מיימון – בזמן בו הייתה רק שביל עפר בפריפריה של רחביה.

בנוסף למספר תארים אחרים, סימון קיבל את פרס ישראל לחינוך ב-1967. הבניין המרשים הנוכחי לא נראה כלל כמו המבנה הצנוע מאוד שהוקם על ידי משפחת סימון ב-1930.

המבקרים בשדרות בן מיימון יכולים למצוא אוכל קל וכריכים בקיוסקים של השדרה (צילום: שמואל בר-עם)

גלריית נורה, שנפתחה לפני יותר מ-73 שנים, הייתה הראשונה מסוגה במדינה. הגלריה שכנה במקור ליד רחוב אגרון, אך היא פועלת בבן מיימון 9 החל מ-1954.

לאחר מותה ב-1980 של אלנורה וילנסקי, שיזמה את הפעילות ללא –מטרת רווח, בתה דינה חנוך שמרה על הגלריה במשך 25 השנים שלאחר מכן. היא סגורה במשך רוב שנה, אבל הגלריה, אשר אירחה יותר מ-550 תערוכות שונות, עדיין משתתפת בפסטיבל התרבות מנופים בחודש אוקטובר.

שלא במפתיע, הבית בבן מיימון 8 נראה קצת כמו הבניין לידו במספר 6. הסיבה לכך היא ששניהם עוצבו ב-1934 על ידי האדריכלים רפאל ודן בן דור. הבתים היו שייכים לעורך דין נאסיב אבקאריוס, מצרי יווני-אורתודוקסי מכובד מאוד, שהתאהב באישה צעירה ממנו ב-30 שנה. זו הייתה לאה טננבאום, בתו של סוחר עשיר וחרדי מירושלים.

"וילה לאה" עוצבה ב-1936 עבור לאה טננבאום, בתו של סוחר חרדי עשיר מירושלים (צילום: שמואל בר-עם)

לאחר חתונה באלכסנדריה, הבעל המעריץ בנה בית אחד לעצמו וללאה ואחד בצמוד, עבור שוכרים. אחד מהם היה דניאל אוסטר, ראש העיר היהודי הראשון של ירושלים (הוא מונה כראש עיר הפועל כאשר ראש העיר הערבי של העיר היה בחופשה במהלך המנדט הבריטי ב-1937). הוא היה גם ראש העיר הראשון של ירושלים לאחר הקמת מדינת ישראל, ופרש ב-1951.

וילה לאה לא אוכלסה על ידי האוהבים החדשים למשך זמן רב, לאחר שלאה עצמה ברחה עם גבר אחר. המילים "וילה לאה", שנחקקו על ידי בעלה שבור הלב, עדיין בולטות בכניסה לבית.

שעות פתיחה בית אשכול: בתיאום מראש, ראשון-חמישי 9:00-17:00 ופעם בחודש בימי שישי. יחידים יכולים להצטרף לקבוצות בזמן. טלפון 02-6313091 או כתבו ל-beiteshkol@spni.org.il. העלות היא 25 שקלים, גמלאים 20 שקלים וילדים בגילאי 6-18, 18 שקלים. למידע על גלריית נורה, כתבו לדוא"ל noragallery@gmail.com