נולדתי וגדלתי בדימונה. כשהייתי בת 21, עברתי לגור בתלמי יוסף. התחתנתי עם איתי, בן המושב, וחייתי שם 17 שנה. לפני שלוש שנים נפרדנו. שנה וחצי חיינו בנסטינג ואחר כך הוא קנה את החלק שלי.

הבנתי שאני צריכה לעשות טוויסט. שאלתי את עצמי איך אני הופכת את השבר להתעלוּת והחלטתי שאני רוצה בית על גלגלים. לחיות בבית-משאית. לתת לעצמי ולילדים חוויה של פעם בחיים.

חבר מהמושב אמר לי, את כאילו המסכנה שגרה במשאית בקצה הרחוב, אבל בטבע – את מלכה. ככה הרגשתי. יצאתי לטבע והרגשתי מלכה. גם בצבא הרגשתי מלכה. רציתי רישיון נהיגה ולהורים שלי לא היה כסף לממן אותו ובצבא אמרו לי, בואי תעשי רישיון בתנאי שתהיי נהגת משאית, וכך עשיתי. הפכתי לימון ללימונדה. עד היום זה מלווה אותי.

תחושת המסוגלות שלי עלתה פלאים מאז שעברתי למריומה (כך קוראים למשאית) ואני גאה בעצמי. ידעתי שזה יביא הרבה יופי לחיי. לילדים היה מורכב בהתחלה, בעיקר על רקע הצפיפות וגם כי לפעמים יש תקלות וימים בלי חשמל או שמן במנוע ומה עושים? נושמים עמוק ומוצאים פתרון.

תחושת המסוגלות שלי עלתה פלאים מאז שעברתי למריומה (כך קוראים למשאית) ואני גאה בעצמי. ידעתי שזה יביא הרבה יופי לחיי. לילדים היה מורכב בהתחלה

"מריומה", המשאית שבה חיה מור ציפורי (צילום: מור ציפורי)

ההתגברות, מוסיפה ביטחון. חנינו בעיקר בתוך המושב, ושלושה שבועות לפני תחילת המלחמה הודעתי למזכירה שאני עוזבת. נדדנו בטבע באזור המועצה (אשכול) והיו לנו שלושה שבועות של קסם.

יום שבת, שבעה באוקטובר

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה חגגתי יום הולדת. אני אוהבת חגיגות אבל תמיד היה לי קשה לקחת את הפוקוס ולהיות ה-מסיבה. פתחתי קבוצת ווטסאפ "השבט נפגש 6-7.10". בהודעה הפותחת, כתבתי שאני רוצה לחגוג יום הולדת בטבע ורוצה שקהילת החברים שלי תיפגש ושזה יקרה בנגב המערבי. לתת לו אהבה אחרי הקיץ הארוך שעבר עליו.

זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה חגגתי יום הולדת. אני אוהבת חגיגות אבל תמיד היה לי קשה לקחת את הפוקוס ולהיות ה-מסיבה. פתחתי קבוצת ווטסאפ "השבט נפגש 6-7.10"

חניתי בחניון הררי ליד קיבוץ רעים, לא רחוק מהמקום שבו התקיימה המסיבה הגדולה. הקמנו מאהל וחלק מהחברים נשאר לישון.

בבוקר שבת התעוררנו לבומים ופיצוצים. זמן קצר אחר כך שמענו ירי מנשק קל, אבל היינו חבורה כל כך מתוקה של היפים מאמינים אז התפללנו ושרנו.

מסיבת יום ההולדת של מור ציפורי בסמוך לקיבוץ רעים, 7 באוקטובר 2023. במרכז (עם התלתלים) חיים כצמן ז"ל (צילום: באדיבות מור ציפורי)

ערב קודם, הרגשתי מתח באוויר. היינו כארבעים אנשים והאנרגיה הייתה מוזרה. בשלב מסוים עצרתי הכול ובניתי אלתר – מעין מקדש קטן, מרכז מעגל. הנחתי בו נרות ופרחים, הרגשתי שזה מגן עלינו ולא ידעתי מפני מה. חבר יקר שלי, חיים כצמן, הגיע לתקלט כדי שתהיה מסיבה. בסוף הערב הוא חזר לביתו בקיבוץ חולית ולמחרת נרצח כשנזעק לעזור לשכנה שנכנסו לביתה מחבלים.

בשבע בבוקר התקשרתי לחבר מצאלים שמיד גייס את עצמו, כמו תמיד, ליחידת החילוץ והנעדרים. הוא שאל, אתם עוד שם? ואמר, אל תזוזו לשום מקום. יצרנו קשר עם הצבא והמשטרה ואמרו לנו להתחבא.

ב-11:00 בבוקר פתחנו פייסבוק. ראינו פוסטים של חברים מבארי והתחלנו לבכות. הילדים שלי היו עם איתי בממ"ד במשך שלושים שעות. רק ביום ראשון בערב פגשתי אותם.

ב-11:00 בבוקר פתחנו פייסבוק. ראינו פוסטים של חברים מבארי והתחלנו לבכות. הילדים שלי היו עם איתי בממ"ד במשך שלושים שעות. רק ביום ראשון בערב פגשתי אותם

לפנות ערב, הופיעו פתאום שני טנקים שדהרו לקראתנו. לרגע חשבנו שהם מחבלים שגנבו טנק. הם כיוונו אלינו את הקנה, כנראה חשבו שגם אנחנו מחבלים. נפרדנו זה מזה והיינו בטוחים שזהו. סופנו הגיע. רצנו לכל הכיוונים ורק חבר אחד הלך לקראתם עם ידיים למעלה בתנועת כניעה והם עצרו.

טנק צה"ל שהגיע לאזור המסיבה של מור ציפורי ביום שבת, 7 באוקטובר 2023 (צילום: מור ציפורי)

חמש דקות אחר כך נכנסנו למכוניות ונסענו. אלה היו 12 דקות של נסיעה תחת אימה. ברחנו לכיוון רמת נגב ובדרך ראינו מכוניות זרוקות על הכביש, מחוררות מירי. רק כשיצאנו משם, הבנו שהיינו בלב הסערה מבחינת המיקום. בהמשך, הוכרנו כנפגעי פעולת איבה וקיבלנו מענק חד-פעמי.

חמש דקות אחר כך נכנסנו למכוניות ונסענו. אלה היו 12 דקות של נסיעה תחת אימה. ברחנו לכיוון רמת נגב ובדרך ראינו מכוניות זרוקות על הכביש, מחוררות מירי. רק כשיצאנו משם, הבנו שהיינו בלב הסערה

דן, בן הזוג שלי, היה באותה שבת עם הילדים שלו בבית שמש, אצל המשפחה החרדית של אחותו. ביום שישי בשתיים בלילה הוא הגיע לשעתיים כדי להיות איתי.

עשינו אהבה ובארבע וחצי הוא יצא בחזרה לבית שמש ושלח לי הודעה: "תליתי לכם חמש ערבות על העץ, סגולה לשמירת הגוף והנפש בדרכים", כיבה את הטלפון והלך לבית הכנסת. רק בערב נודע לו מה קרה. חשבתי שאולי הוא עשה את כל הדרך הזאת כדי להיפרד ממני.

ברגע שיצאנו ממקום המסיבה, הבנתי שנצטרך להתפנות. הייתה לי תחושה שמועצה אזורית אשכול מתה ואין לדעת מתי תשוב לחיות. חשבתי ש"לב הנגב" מת.

כיתת לימוד בבית הספר "לב הנגב" ב-2021 (צילום: עמוד הפייסבוק של קהילת חינוך "לב הנגב")

"לב הנגב"

הייתי מורה בתיכון הרבה שנים עם לא מעט ביקורת על המערכת. מתישהו הבנתי שאם אני רוצה לשנות, אני צריכה לעשות. פגשתי הורים שרצו חינוך אחר ויחד, לפני שנה וחצי, הקמנו בית ספר יער. הילדים בחרו את השם "לב הנגב". בין המקימים הייתה תמר קדם סימן טוב ז"ל מניר עוז שנרצחה עם בעלה ושלושת ילדיהם.

"לב הנגב" הוקם בקיבוץ בארי. לכל אחד היה בו מקום ותפקיד והצלחנו לייצר הרמוניה, בלי היררכיות. זה היה קסם שאני חוששת שלא יחזור. חצי מהזמן הלימודים התקיימו בחוץ, בדשא, בחורשה, בפינת החי של הקיבוץ, ובחצי השני היינו בחדר שהקצו לנו ובו למדו בכיתה אחת תלמידים מכיתה א' ועד ו'. זה היה קסם.

תחנה ראשונה: מצפה רמון

במהלך השבת ועד יום ראשון, הילדים שלי היו מפוצלים. שלושה היו עם איתי בממ"ד וזוהר (בת 10) הלכה לישון אצל דודה שלה בשדה אברהם, שם היה שקט יחסית ולא נכנסו מחבלים.

אספתי את זוהר ואז פגשתי את גילי (בת 14), עידו (בן 12) ואביב (בת 4) בתחנת הדלק של משאבי שדה. השארתי את המשאית אצל חבר וברחנו עם האוטו למצפה רמון. לא התפנינו מהבתים שלנו, אלא ברחנו. לקח לנו הרבה זמן לנחות – ובמובנים מסוימים, עוד לא נחתנו.

השארתי את המשאית אצל חבר וברחנו עם האוטו למצפה רמון. לא התפנינו מהבתים שלנו, אלא ברחנו. לקח לנו הרבה זמן לנחות – ובמובנים מסוימים, עוד לא נחתנו

מור ציפורי (צילום: דפנה טלמון)

בשבועיים הראשונים הייתה הרבה התעסקות בעיכול. אני מכירה הרבה חטופים והרבה אנשים שנרצחו והרגשתי שכל מה שהכרנו, הולך להשתנות. אחרי כמה ימים הבנתי שזה סיפור גדול מכדי לעכל, ואני צריכה "לדחות" את זה כרגע, כדי לתפקד במציאות.

שאלתי את עצמי, מה המציאות שלי? והתשובה הייתה: הילדים. אני לא רוצה טראומה שתלך איתנו ואני לא רוצה לשבת ולכאוב.

יום אחר כך שלחתי הודעה למשפחות של "לב הנגב" וכתבתי: אני פה. מי שרוצה – שיבוא ונקים כאן את בית הספר. כולם היו כל כך מבולבלים ורק שתי משפחות הגיעו. ערכנו מפגש וציירנו ויצרנו באדמה ועשינו משהו מצמר וכולם נראו בהלם. אף אחד לא ידע מה לעשות.

שלחתי הודעה למשפחות של "לב הנגב" וכתבתי: אני פה. מי שרוצה – שיבוא ונקים כאן את בית הספר. כולם היו כל כך מבולבלים ורק שתי משפחות הגיעו. וכולם נראו בהלם.

החלטתי שאני מחזיקה את האור. שעוד יהיה לי זמן להתאבל על חיים ותמר ועל עוד חברים אבל עכשיו, אני צריכה לתפקד. הבת שלי הייתה עסוקה בחברה שלה שנעלמה מקיבוץ בארי (יהל שרעבי ז"ל) ואבא שלה עדיין חטוף. אמרתי לה שגם לי יש חברים שנרצחו, ולאט לאט נתתי לזה מקום.

משפחת שרעבי מקיבוץ בארי: האם ליאן והבנות נויה ויעל נרצחו על ידי מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר 2023. האבא אלי נחטף ומחוזק בעזה (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

תחנה שנייה: עין יהב

אחרי מצפה רמון, עברנו לעין יהב. איתי והמשפחה שלו התפנו לפארן, ורציתי להישאר בסביבתו כדי להקל על כולנו. עכשיו אני מורה בבית הספר שהוקם בעין יהב עבור ילדי המפונים של אשכול. כל יום אני מייצרת יציבות חדשה, כל יום אני אומרת לעצמי, זאת היציבות כרגע ומשתדלת לא להיות מעורערת, כי מסביבי הרבה אנשים מעורערים.

לפעמים, ברגעים שבהם אני לבד, אני מרשה לעצמי להתפרק. יחד עם זאת, החלטתי שאני לא מוותרת על כלום, גם לא על הנאות. אני רואה אנשים שלא נעים להם לצחוק ומרגישה שדווקא עכשיו, אי אפשר להישאר רק באבל וצריך גם ליהנות. ברור שיש ימים שבא לי לפוצץ הכול ולשטח את עזה, אבל הרצון החזק יותר הוא לסור מרע ולעשות טוב.

אני רואה אנשים שלא נעים להם לצחוק ומרגישה שדווקא עכשיו, אי אפשר להישאר רק באבל וצריך גם ליהנות. ברור שיש ימים שבא לי לפוצץ הכול ולשטח את עזה, אבל הרצון החזק יותר הוא לסור מרע ולעשות טוב

לפני שבוע נסעתי לבקר זוג חברים מבארי. בשבת השחורה האבא חילץ את שני ילדיו מהבית שעלה באש וחטף כוויות קשות. במסגרת השיקום, הוא מקבל תרגילים שאמורים לעזור לו להחזיר תחושה לאיברים שנכוו. אמרתי לו, גם אני רוצה לתת לך שיעורי בית: תעשו אהבה, התשובות יגיעו.

איך נראים הימים

בכל בוקר אני קמה מעורערת ובשעות הראשונות של היום עסוקה בלייצב מה שאפשר. בכל יום אני שואלת את עצמי לאן אני קמה והאם נוכל לחזור.

מריומה, המשאית של מור ציפורי, במקום מושבה הנוכחי בעין יהב, דצמבר 2023 (צילום: מור ציפורי)

לפני כמה ימים ישבתי עם אחת המורות בבית הספר והיא אמרה לי, אני שבורה. לא טוב לי פה ואני רוצה הביתה אבל הילדים כבר התחילו להסתדר ולכי תשכנעי אותם לחזור. לכל אחד יש את סיפור מעורער וגם אני שם, למרות שנדמה לי שאני היחידה שפונתה מהעוטף עם הבית שלה, וזה יתרון.

אני מתמרנת בין הצרכים של כולם ושלי, משתדלת לא לעשות עניין מהנסיעות (דן גר בבית הערבה, שעה וחצי נסיעה) ולא בוכה על זה שאני בעין יהב, כי זה מה שנכון עכשיו.

הילדים שלי השתלבו במסגרת, לפי הגיל, ופוגשים מעט חברים, כי רובם רחוקים. בסוף השבוע עשינו מסע ביקורים אצל חברים שפעם, לפני שלושה חודשים, היו שכנים שלנו. לפני כמה ימים עידו אמר לי שהוא רוצה את הבית. תמיד הם העדיפו את הבית של אבא, ודווקא עכשיו המשאית הפכה להיות הדבר המוכר.

בסוף השבוע עשינו מסע ביקורים אצל חברים שפעם היו שכנים שלנו. לפני כמה ימים עידו אמר לי שהוא רוצה את הבית. תמיד הם העדיפו את הבית של אבא, ודווקא עכשיו המשאית הפכה להיות הדבר המוכר

בתוך האבל, העצב והאובדן, יש גם רווחים. הרווחתי את הקשר עם הילדים שלי. אני נותנת להם יציבות ומנוחה. אנחנו ממשיכים לצאת לטבע ולטייל בתוך הטירוף ואני מרגישה שגם השליחות שלי התרחבה. ניהלתי בית ספר קטן עם 17 ילדים והיום – 80 ילדים ממפוני העוטף, מרוויחים חינוך יער.

תלמידי בית ספר "לב הנגב" בקיבוץ בארי לפני אירועי השבעה באוקטובר (צילום: מור ציפורי)

נשים ללא גברים

כשהגעתי לעין יהב פגשתי נשים מאשכול שלא הכרתי או שהכרתי הכרות שטחית. פגשתי אותן כאימהות בבית ספר ושמתי לב למשהו: יש פה עולם שלם של נשים וילדים ללא גברים. רוב הגברים נשארו בחקלאות או במילואים והנשים – נשארו לבד.

אני מזהה מחסור באהבה ובמגע. נשים חיות כאן בחוסר מטורף וביניהן שתיים שבן הזוג שלהן נרצח והן מתמודדות גם עם אבל.

מאז הגירושים והחיים במשאית, אני "פותחת סתימות" לבד. כבר חיזקתי לעצמי את עמוד השדרה ועכשיו אני מנסה לתמוך באימהות בדברים קטנים. חיבוקים בבוקר, הכי טריוויאלי. נשים בקושי עושות אהבה עכשיו וגם לזה יש השפעה. יש להן פחות סבלנות לעבודה, לילדים, לסימני השאלה.

אני מנסה לתמוך באימהות בדברים קטנים. חיבוקים, הכי טריוויאלי. נשים בקושי עושות אהבה עכשיו וגם לזה יש השפעה. יש להן פחות סבלנות לעבודה, לילדים, לסימני השאלה

מה את חושבת על המצב?
בשבעה באוקטובר, היו אלה מתנחלים מעתניאל שהגיעו ראשונים לקיבוץ בארי כדי לחלץ אנשים ולעזור. הם יצאו בשבת מעתניאל עם המכוניות, והצילו מעל מאה איש תחת אש לפני שהצבא הגיע. למה היינו צריכים להגיע למצב כזה כדי להתחבר?

חברי קיבוץ בארי היו שוחרי שלום והעסיקו עזתים והתלוננו על נוער הגבעות ובסוף, אותו נוער גבעות – הוא שנחלץ לעזור.

אני רוצה להתעכב על הסיפורים האלה ולהתרחק מפוליטיקה, כי בתחילת המלחמה נפלתי לקונספירציות ושמתי לב שזה מכאיב לי. אני רוצה לתת מקום מוגבל לכאב. אפשר לתת לו להגיע ללב, לשבת קצת ואז לצאת.

החיים חזקים מכול. היו ימים שבהם תפסתי את הראש ואמרתי, אלוהים! משהו עמוק השתבש. מוות שלא דמיינו זעזע הכול. אבל דווקא מתוכו, ראינו מופעים של אחדות ואני מקווה שנראה מהם עוד.

החיים חזקים מכול. היו ימים שבהם תפסתי את הראש ואמרתי, אלוהים! משהו עמוק השתבש. מוות שלא דמיינו זעזע הכול. אבל דווקא מתוכו, ראינו מופעים של אחדות ואני מקווה שנראה מהם עוד

לחזור או לא לחזור

בשבועיים האחרונים אני עורכת מפגשים מרוכזים כדי לנסות להקים את "לב הנגב" מחדש. נפגשתי עם מי שפונו לאילת ולאילות ועם מי שפונו למצפה רמון והשבוע אסע לעין גדי להיפגש עם הורי הילדים מבארי, שלא מתכוונים כרגע לחזור. כולם שיתפו בתחושת התלישות והבלבול. כולם יצאו מתופת.

מור ציפורי (צילום: דפנה טלמון)

"לב הנגב" היה בית ספר חלום. אמנם המרחקים מעכבים אותנו, אבל יש רצון מצד הרבה משפחות לפתוח אותו בחזרה באשכול, או במקום אחר בנגב. זה יהיה עוגן לחזור לאזור. מעבר לכך, יש ילדים בלי מענה חינוכי, אז זו הזדמנות עבורנו למנף את בית הספר ולקבל אליו עוד ילדים.

"לב הנגב" היה בית ספר חלום. אמנם המרחקים מעכבים אותנו, אבל יש רצון מצד הרבה משפחות לפתוח אותו בחזרה באשכול, או במקום אחר בנגב. זה יהיה עוגן לחזור לאזור

אני לא יודעת מה ילד יום, האם ומתי נחליט לפתוח. זה זמן שקשה לקבל בו החלטות. למעשה, גם המחנכים של "לב הנגב" התפזרו וחלקם מצא עבודה אחרת, כך שאני זו שתצטרך להניע ולגייס צוות חדש. הכול מורכב והכול הזדמנות. אבל כל ילדי בית הספר נותרו בחיים, תודה לאל.