דפוס הפעולה החוזר ונשנה שלו מלמד, כי בני גנץ מאוהב בסקרים אבל ברגע האמת פוחד להנהיג. אין סיבה להניח שזה ישתנה גם כעת, כשבנימין נתניהו אינו כשיר, או אפילו אחרי הבחירות הבאות.

*  *  *

באחרונה חשף הוושינגטון פוסט, כי גורמים בממשל האמריקאי חוששים שנתניהו ינסה להרחיב את הלחימה בלבנון כדי לשרוד פוליטית. דומה, כי ישראלים רבים הנמנים על מתנגדי נתניהו, שותפים לחשש הזה.

באחרונה חשף הוושינגטון פוסט, כי גורמים בממשל האמריקאי חוששים שנתניהו ינסה להרחיב את הלחימה בלבנון כדי לשרוד פוליטית. דומה כי ישראלים רבים, הנמנים על מתנגדי נתניהו, שותפים לחשש הזה

אבל דווקא בני גנץ, שאמור להכיר טוב מאחרים את נטייתו של נתניהו להעדיף שיקולים פוליטיים על פני שיקולים ממלכתיים, בחר להגיב כך:

"ישראל מעוניינת בפתרון מדיני. אם זה לא יקרה, מדינת ישראל וצה"ל יסירו את האיום. ‏כל חברי קבינט המלחמה שותפים לעמדה הזו. השיקול היחיד הוא ביטחון ישראל. זוהי חובתה של כל מדינה לאזרחיה".

המצב שבו תושבי גבול הצפון לא יכולים לשוב לבתיהם – מצריך פתרון דחוף. העולם צריך לזכור, מי שהחל בהסלמה הוא ארגון הטרור חיזבאללה. ישראל מעוניינת בפתרון מדיני. אם זה לא יקרה, מדינת ישראל וצה"ל יסירו את האיום.

כל חברי קבינט המלחמה שותפים לעמדה הזו. השיקול היחיד הוא ביטחון ישראל. זוהי…

— בני גנץ – Benny Gantz (@gantzbe) January 7, 2024

מדהים. לא רק שגנץ, אשר נכווה אישית מהתנהלותו הנכלולית של נתניהו, היתמם וגלגל עיניים לנוכח החשש שתואר בוושינגטון פוסט, אלא שהוא בחר לצאת מגדרו כדי להבהיר שנתניהו פועל – בדיוק כמו גנץ עצמו – משיקולים ענייניים בלבד.

גנץ גם החמיץ כאן הזדמנות פוליטית, שכמו הוענקה לו במתנה, לבסס את תדמיתו כמבוגר האחראי. מתבקש שהיה מגיב באמצעות ניסוח מתוחכם יותר בסגנון: "בדיוק בשביל זה נכנסנו לממשלה – כדי להבטיח שרק טובת המדינה תכריע".

מדהים לא פחות בסיפור הזה הוא העיתוי. ההתרפסות של גנץ הגיעה יומיים בלבד אחרי שנתניהו (סליחה, הליכוד) תקף אותו. זה קרה אחרי שגנץ העז לגנות את העליהום על הרמטכ"ל בישיבת הקבינט.

בהודעת הליכוד נכתב:

"בעת מלחמה, כשהעם מאוחד, מצופה מגנץ לנהוג באחריות ולהפסיק לחפש תירוצים להפר את הבטחתו להישאר בממשלת האחדות עד לסיום המלחמה".

במחנה הממלכתי אמנם השיבו כי "נתניהו מטיף על קיום הבטחות – היקום קורס לתוך עצמו", אך הסרקזם החזיק מעמד יומיים בלבד, כאמור, לפני שגנץ התנדב – שוב – לשכב על הגדר למען נתניהו.

מדהים לא פחות בסיפור הזה הוא העיתוי. ההתרפסות של גנץ הגיעה יומיים בלבד אחרי שנתניהו (סליחה, הליכוד) תקף אותו. זה קרה אחרי שגנץ העז לגנות את העליהום על הרמטכ"ל בישיבת הקבינט

מבלי להתיימר לנתח את מבנה האישיות של גנץ, מתבקש לדון בדפוס הפעולה הפוליטי של יו"ר המחנה הממלכתי. כן, זה כבר דפוס – כי הוא אירע פעמיים בפחות מארבע שנים, ואף מוסיף להתרחש בכל יום מאז פרוץ המלחמה.

הפוסט הזה מזמין את הקוראים לחשוב על הדפוס הזה באופן הבא: גנץ מאוהב במעמדו כמאמי הלאומי של הפוליטיקה. בין אם אלה הסקרים המחמיאים או המנדטים בבחירות, גנץ פורח כשדעת הקהל מכתירה אותו לדבר הגדול הבא.

עבור פוליטיקאי נטול עמדות ואידיאולוגיה כמוהו, המעמד הציבורי הזה הוא חזות הכל. ובהתאם, הפחד לאבד את הסטטוס של "ראש הממשלה הבא" ואת הפופולריות הנלווית לו – עלול להיות מצמית.

ומה עלול לגרום לגנץ לאבד מהר יותר את מעמדו בלב הקונצנזוס ולרדת לקרקע המציאות – מאשר הצורך לממש את התקוות שתולים בו ולמלא את התפקיד התובעני של ראש ממשלת ישראל? הרי בתפקיד הזה לא יהיו לו עוד סקרים שתמיד יחמיאו, תדמית חיובית שלעולם לא תיסדק, ורבבות ישראלים שיתמכו בו מבלי שנקט עמדה באף נושא.

גנץ הלא ראה מקרוב כמה וכמה ראשי ממשלה. הוא מכיר את התפקיד. ועל כן, בשלב הזה קשה שלא לחשוד, כי עמוק בליבו הוא יודע שזה גדול עליו. שהאחריות העצומה, הצורך להתוות דרך ולקבל החלטות לא פופולריות, ובעיקר אובדן הקונצנזוס, המגיע באופן בלתי נמנע עם התפקיד – כל אלה פשוט לא בשבילו. זה לא הוא.

עמוק בליבו גנץ יודע שזה גדול עליו. שהאחריות העצומה, הצורך להתוות דרך ולקבל החלטות לא פופולריות, ובעיקר אובדן הקונצנזוס, המגיע באופן בלתי נמנע עם התפקיד – כל אלה פשוט לא בשבילו

ברגע שלוקחים בחשבון, כאפשרות מעשית, כי יתכן שגנץ פשוט פוחד להנהיג ומעדיף להיאחז במעמד ראש ממשלת הסקרים, זה שאף פעם לא נדרש באמת להוכיח כלום – קל יותר להבין את התנהלותו הפוליטית.

לדוגמה, זה מסביר מדוע העדיף גנץ ב-2020 למסמס את המנדט שהעניק לו הנשיא להרכיב ממשלה כדי להמליך שוב את נתניהו ולשבת תחתיו. זה מסביר מדוע העדיף למחרת ה-7.10 שלא להוביל מחאה ציבורית אלא להכשיר את המשך כהונתו של נתניהו ולהצטרף אליו, חרף האסון.

זה מסביר מדוע בוחר גנץ בימים אלה להיאחז בכסא ולהבהיר שאינו פורש, אפילו כאשר מתחוור שהוא משמש עלה תאנה תחת ראש ממשלה בלתי כשיר, המנהל קמפיין נגד ראשי מערכת הביטחון, מעביר כספים קואליציוניים וממשיך להשתעבד לכהניסטים ולמשיחיים. וכן, זה מסביר מדוע יש סיכוי לא מבוטל שגנץ ימשיך לשבת תחת נתניהו גם אחרי הבחירות הבאות, מתי שלא תתקיימנה.

לא מאמינים שתסריט כזה אפשרי? נסו להיזכר בבוקר שאחרי הבחירות השלישיות ב-2020. האם מישהו האמין אז שגנץ ייקח את המנדט שקיבל מהנשיא, יפנה עורף לרבבות בוחריו, יפצל את כחול לבן, ייבחר ליו"ר הכנסת כדי לבלום בגופו את חוק הנאשם, ויתנדב להקים ממשלה עבור נתניהו – וכל זאת, רגע אחרי שמכונת הרעל ניהלה נגדו את אחד הקמפיינים המכוערים בתולדות הפוליטיקה הישראלית?

ברגע שלוקחים בחשבון, כאפשרות מעשית, כי יתכן שגנץ פשוט פוחד להנהיג ומעדיף להיאחז במעמד ראש ממשלת הסקרים, זה שאף פעם לא נדרש באמת להוכיח כלום – קל יותר להבין את התנהלותו הפוליטית

האם מישהו האמין שאחרי שנתניהו הונה אותו לגבי הרוטציה, גנץ יסכים לשבת איתו שוב – ועוד לאחר שנתניהו התגלה כאחראי למחדל הגדול בתולדות המדינה ונחשב לגמור פוליטית? ובכן, עובדה שזה קרה. פעמיים.

המכנה המשותף בין המקרים הוא שבשניהם נקלעה ישראל למשבר חסר תקדים – פעם בגלל הקורונה ופעם בגלל מתקפת חמאס. ולכן, אין לפסול שבשני המקרים גנץ נבהל מהאחריות הכבדה שהייתה נופלת על כתפיו אם היה הופך בחסות המשבר לראש הממשלה. אין לפסול גם, שהפחד הזה ממשיך וימשיך להנחות את גנץ בעתיד, כולל אחרי הבחירות הבאות.

*  *  *

יש שיטענו, כי התנהלותו של גנץ היא חלק מאסטרטגיה מחושבת, אשר נועדה להביא אותו ללשכת ראש הממשלה באמצעות פנייה למצביעי המרכז-ימין ולמפלגות החרדיות. אלא, שגם אם זה נכון, הנסיון מלמד, כי האסטרטגיה הזו גרמה עד היום לגנץ בעיקר להתפשר, לוותר ולהימנע פעם אחר פעם מלהרגיז את הקואליציה שאותה הוא מתיימר להחליף.

בכל פעם שנקרתה בפניו הזדמנות להפגין מנהיגות, גנץ בחר להחמיץ אותה כדי להוכיח לכולם כמה הוא "ממלכתי" ומתחשב בימין ובחרדים.

הדוגמה הזכורה מכל: אפילו אחרי שנתניהו סירב להעביר תקציב כדי לחמוק מקיום הרוטציה, גנץ בחר להישאר בממשלה. נדרשו כמה ח"כים מסיעתו של גנץ, שפעלו מאחורי גבו לפזר את הכנסת במסגרת "ליל החניונים" – בעוד גנץ עצמו ביקש אז להמשיך את השותפות עם נתניהו.

האם מישהו האמין שאחרי שנתניהו הונה אותו לגבי הרוטציה, גנץ יסכים לשבת איתו שוב – ועוד לאחר שנתניהו התגלה כאחראי למחדל הגדול בתולדות המדינה ונחשב לגמור פוליטית? ובכן, עובדה שזה קרה. פעמיים

ולכן, בשלב זה ניתן להעריך, כי לאסטרטגיה ה"ממלכתית" של גנץ לעולם לא יהיה סוף. בכל פעם שתיקרה בדרכו הזדמנות להחליף את השלטון (לדוגמה, הזדמנות להוביל אי-אמון קונסטרוקטיבי או ליזום את הקדמת הבחירות), האסטרטגיה הזו לעולם תכתיב לו לוותר עוד פעם לנתניהו ולחרדים, רק עוד פעם אחת, כדי להמשיך ולבנות את מעמדו בתור "מר אחדות בעם". והכל בשביל האשליה, שיום אחד כל זה יוביל אותו איכשהו לראשות הממשלה. היום הזה כמובן לעולם לא יגיע.

פה ושם אפשר היה לקרוא בשנים האחרונות פרשנויות, שתיארו את האגו של גנץ כגורם מרכזי בקבלת ההחלטות שלו (איך לא). אגו שכביכול מייצר אצלו נחישות להעפיל לצמרת. פרשנויות אלה נסמכו, בין היתר, על החמיצות שהפגין גנץ בימי ממשלת בנט-לפיד, לכאורה כי נפגע מכך שהשניים עקפו אותו בדרך לבלפור.

אבל אפילו אם נייחס חשיבות מכרעת לאגו של גנץ, הרי שהאגו הזה גרם לו עד היום בעיקר להתעקש על מעמדו כ"ראש הגוש", זה שכולם נדרשים להפגין כלפיו כבוד, ולא הניע אותו לפעולה פוליטית ממשית להרכבת ממשלה. בהשאלה מהפתגם הידוע, נראה כי מהלכיו הפוליטיים של גנץ עד היום הצליחו להביא אותו אל השוקת אבל לא הצליחו לגרום לו לשתות ממנה.

מכאן, שעל הציבור הדוגל בשינוי לשקול ברצינות את האפשרות, כי גנץ הוא תקוות שווא. לא רק בגלל הריק הרעיוני שלו, אלא גם כי בשעת מבחן גנץ הוכיח פעם אחר פעם שהוא מעדיף להכשיר את המשך כהונתו של נתניהו מאשר לקחת על עצמו את הובלת המדינה – ולשלם את המחיר הכרוך בכך.

גנץ הוא תקוות שווא. לא רק בגלל הריק הרעיוני שלו, אלא גם כי בשעת מבחן גנץ הוכיח שוב ושוב שהוא מעדיף להכשיר את המשך כהונת נתניהו מאשר לקחת על עצמו את הובלת המדינה – ולשלם את המחיר הדרוש

המסקנה המעשית היא שללא קשר לצורך בגיבוש חלופה רעיונית למדיניות נתניהו, על מחנה השינוי לקחת בחשבון, כי החלפת הממשלה מחייבת גם מנהיג אחר שיוביל את המחנה בבחירות.

עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.