בהיסטוריה של העולם, הקיסר האהוב אדריאנוס נזכר כאחד מהשליטים היותר טובים שידעה האימפריה הרומית. הקיסר הפילוסוף הזה בילה את ימיו במסעות ברחבי האימפריה הרומית, כשהוא מקפיד להאזין לתושבים, לשפר את חייהם ולתקן את האימפריה. אהוב על כולם, אבל לא עלינו היהודים.
אצלנו אדריאנוס הוא "אדריאנוס שחיק עצמות". ביטוי דו משמעי, לפיו מצד אחד אנחנו מאחלים לו שישחקו עצמותיו, ומהצד השני זו מטאפורה למה שפחות או יותר הוא עשה לנו. אדריאנוס זה, הוא הקיסר שחיסל את מרד בר-כוכבא, ובכך הוא חיסל את חלום תקומת ישראל לקרוב לאלפיים השנים הבאות.
אצלנו אדריאנוס הוא "אדריאנוס שחיק עצמות". ביטוי דו משמעי – מצד אחד אנחנו מאחלים לו שישחקו עצמותיו, ומצד שני זו מטאפורה למה שעשה לנו, כקיסר שחיסל את מרד בר-כוכבא
מרד בר-כוכבא היה המרד היהודי האחרון בסדרה ארוכה של מרידות ומלחמות יהודיות שערכנו פחות או יותר מימי החשמונאים והלאה, במטרה לממש את ריבונותנו, את פולחן דתנו ואת קימום בית מקדשנו. מאז גזירות אנטיוכוס הרשע, תחושת העוול שנעשה לנו לוותה באמונה הנחרצת שמה שנלקח בכוח יוחזר בכוח. קריאת הקרב "מי לה' אלי" הייתה מגנט רב עוצמה בידי כל מנהיג כריזמטי לעורר ולתמרץ את העם להתגייס לצבא שחרור משיחי לתיקון מצוקות עמנו, לחופש ותקומה.
בהתחלה, כוח אכן הוכיח את עצמו. מרד החשמונאים אכן צלח ואכן השגנו מידה נאה של שחרור ואוטונומיה מדינית, אם-כי תמיד בחסות ובגבולות האימפריה הרומית העולה. אימפריה שתמיד דאגה לשמר לעצמה את הזכות והיכולת להפעלת כוח לטובת האינטרסים הביטחוניים שלה באזור. כוח שלא מעט פעמים נוצל לרעה בידי הפיקוד הזוטר בשטח.
הבעיה הייתה שההצלחות הראשוניות האלו הטמיעו בנו את האמונה שכוח הוא אכן דרך הנכונה והמוצדקת לשחרור, ואם זה לא מצליח, סימן שפשוט לא הפעלנו מספיק כוח, וצריך יותר ממנו בפעם הבאה. כך הגענו למרד בר-כוכבא. המרד הגדול ביותר והקיצוני ביותר שלנו. מרד בר-כוכבא היה בדרגה אחת מעל כל דבר אחר שחווינו. בניגוד למרד הגדול שהיה קטן ממנו בכמה דרגות, הוא הוכן בקפדנות בידי המנהיג הכריזמטי ביותר שהעמדנו מאז ימי דוד המלך ועד לבנימין נתניהו. מנהיג שגדול הרבנים שקם לנו – רבי עקיבא – הכתיר אותו כמשיח האמיתי שנשלח בידי האל לגאול אותנו.
ההצלחות הראשוניות הטמיעו בנו את האמונה שכוח הוא אכן דרך הנכונה והמוצדקת לשחרור, ואם זה לא מצליח, סימן שפשוט לא הפעלנו מספיק כוח, וצריך יותר ממנו בפעם הבאה. כך הגענו למרד בר-כוכבא
בר-כוכבא אכן הכין את המרד היטב. במשך שנים הוא דאג לבניית רשת ענפה של מחילות מסתור, דאג למצבורי נשק וציוד לחימה, ואימן אנשים ליום הפקודה.
ואמנם, יום פרוץ המרד היה הצלחה מסחררת. בר-כוכבא חיסל את הלגיון העשירי, אותו לגיון שכבש את המקדש והכניע את גיבורי מצדה, והניס את הלגיון השישי שבא לעזרתו. לגיונות נוספים שנשלחו ממצרים ומסוריה הובסו אף הם והאופוריה חגגה.
למכונת המלחמה הרומית לקח כשנה להתאושש מההלם, אבל אדריאנוס הטיל את כל משאבי רומי למערכה. הוא שלח עוד שלושה לגיונות מאירופה מתוגברים בכמה עשרות גדודי יחידות עזר, והזעיק מבריטניה את יוליוס סוורוס, הטוב שבמפקדיו, לפקד על דיכוי המרד.
צבא סוורוס פעל בנחישות ובחומרה, ובמשך כשנתיים הוא נע באיטיות מתודית, נמנע מאבדות מיותרת, עובר ממחוז למחוז, משמיד כל כפר שבדרך, חושף את המחילות ומצית אותן על יושביהן, מחולל את הקטסטרופה הגדולה ביותר שחווה עמנו עד לשואה.
תום המרד סימן את תום חלום המדינה היהודית, ושלח את אבותינו לגורלם בתפוצות העולם. אבל אותה הקטסטרופה המוחלטת שינתה גם את התפיסה היהודית לגמרי, ובנתה את היסודות ליהדות החדשה – היהדות ששמרה עלינו אותן אלפיים שנים.
בר-כוכבא אכן הכין את המרד היטב. במשך שנים הוא דאג לבניית רשת ענפה של מחילות מסתור, דאג למצבורי נשק וציוד לחימה ואימן אנשים ליום הפקודה. ואמנם, יום פרוץ המרד היה הצלחה מסחררת. האופוריה חגגה
אנחנו אמנם מעולם לא הפסקנו לערוג לציון האבודה ומעולם לא נכנענו לניסיונות למחוק את זהותנו, אבל מה שכן השתנה בנו זו השתלטות ההכרה החדשה שכוח ואלימות אינם האמצעי לכך.
כך, ההכרה החדשה העמוקה הזו, הוויתור הזה על האלימות כדרך לפתרון מצוקות, היא שכפתה עלינו לחדד את האינטלקט היהודי. אותו אינטלקט יהודי העמיד אותנו בחזית הקדמה האנושית, ואותו האינטלקט היהודי הוא ששמר עלינו כעם כל אותן השנים בהן כל העמים רבי הכוח שסביבנו התפוררו ונמוגו.
שינוי ההכרה היהודית התברר כברכה הגדולה ביותר שיכול היה אדריאנוס להעניק לנו, ושינוי ההכרה הזה מוכיח כי עמים יכולים להשתנות. כך לגבינו וכך, אני מאמין, לגבי העם הפלסטיני.
מה שאנחנו דורשים כיום מהפלסטינים זו הדרישה הכפולה המטורפת שאנחנו בקיומנו הוכחנו שהיא בלתי אפשרית. אנחנו דורשים מהם שהם גם ייפטרו מהרעיון שהאלימות היא הדרך לפתרון לעוולותיהם, וגם ייפטרו מתחושת העוול בכלל. תחושת עוול שכמותה אנחנו עצמנו נשאנו אלפיים שנים.
האנלוגיה (כמו כל אנלוגיה) כמובן שאינה מושלמת, אבל, אם נרשה לעצמנו להפנים כי את תחושת העוול שחשים הפלסטינים ואת הגעגועים לפלסטין האוטופית אנחנו לא נעקור – אין לי ספק שהקטסטרופה שהביאו הפלסטינים עלינו ועל עצמם בעזה, וגם בגדה, תחולל בסופו של יום את סינדרום אדריאנוס גם אצל הפלסטינים, ותשקיע גם אצלם את ההכרה כי אלימות אינה הדרך.
אין לי ספק שהקטסטרופה שהביאו הפלסטינים עלינו ועל עצמם בעזה, וגם בגדה, תחולל בסופו של יום את סינדרום אדריאנוס גם אצל הפלסטינים, ותשקיע גם אצלם את ההכרה כי אלימות אינה הדרך
ואם נקבל את העיקרון הפשוט שלרפא עוול בעוול זו לא דרך מומלצת, ובוודאי שלא ישימה לחיים משותפים, ונניח את אותו העיקרון המנחה, שלא מרפאים עוול בעוול, כאבן היסוד לחיים משותפים, נוכל להביט לעתיד ולקוות שמכל הקטסטרופה הזו יצמח גם טוב.
ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
לאמיר אלמוג
הפתיחה שלך מעידה עליך – השוואה מטופשת אתה קורא לה – ובכן מיש שמחשיב את עצמו עד כדי להרשות לעצמו לכנות דעה אחרת מטופשת ראוי למעט מאוד כבוד. אתיחס לטיעונים שלך "שהרי אדריאנוס הוציא לעצמו את החשק להילחם לאלפיים השנים הבאות. מסתבר שכוח והרבה כוח, עוזר גם עוזר. את העזתים יש ללמד את השיעור של אדריאנוס ולגרש ולפזר בעולם. הם בניגוד אלינו לא ישובו לכאן עוד לעולם. ואם אכן ישובו בעוד 2000 שנה הרי גם זה הישג נפלא של השימוש בכוח" ראשית נראה שיש כאן טעות כתיב – אדריאנוס הוציא לעמנו – לא לעצמו את החשק להילחם. אדריאנוס המשיך להילחם בחשק גדול. בוא נבחן את הטענה שכוח והרבה כוח עוזר – אכן הרבה כוח עוזר למי שיש את הכוח לעוד כוח. למי שאין את הכוח לעוד כוח – זה לא יעזור. לאמריקאים שהיה להם עוד כוח להרבה כוח עזר נגד הגרמנים והיפנים, לגרמנים וליפנים זה לא עזר. עכשיו לשאלה – האם אנחנו במעמד האימפריה הרומית אל מול הפלסטינים או לא? האם עוד כוח ועוד כוח שלנו יגרום להם להתפזר בעולם עד כדי 2000 שנות גלות. אז כאן כמובן אם אתה מאמין שאלוהים עובד רק בשבילנו והוא הקובע את הכל בעולם אז יש לך איזה יסוד לחשוב שיש לך מספיק כוח לעוד כוח. אם לשפוט על פי ההתנהלות של אלוהים ביחס לרגעים קריטיים בחיי העם – האמונה שיש על מי לסמוך די רעועה. ודווקא מרד בר כוזיבא מוכיח את הטענה. מצב העם היהודי בפרוץ המרד היה הטהור ביותר, שמירת מצוות בשיאה הגדול ביותר בכל ההיסטוריה של העם, לימוד תורה "והגית בה יומם ולילה" בכל שדרות העם כמעט, הישיבות הכי מפוארות וגדולות אושא, ציפורי, טבריה, בית שערים, לוד, יבנה, ברור חיל ועוד בשיא כוחן וגדולתן, תנאים דור שני בשיא גדולתם, הנה רשימה קצרה – גמליאל דיבנה, יוחנן בן זכאי, טרפון (מההגדה של פסח), יהושוע בן חנניה, נחום איש גמזו, בן זומא (גם הוא מההגדה של פסח) חנינא בן אנטיגנוס, חנינא בן תרדיון, יהודה הנחתום, יוסי הגלילי, ישמעאל בן אלישע, וכמובן רשב"י ורבי עקיבא. בתקופה הזאת, כשאין מתיוונים, אין שחיתות וטומאה בפוליטיקה סביב בית המקדש, דווקא בתקופה הזאת – אלוהים זונח את עמו, כמתואר בתלמוד חורבן ביתר – הדם של הנרצחים זרם ברחובות והגיע לנחירי הסוסים של הרומאים. והמשיח שהכתיר רבי עקיבא מתגלה כסתם פורע חוק שהצליח לרגע קט לשטות ברומאים שהיו עסוקים בזירות אחרות והחזיקו חיל לא גדול במיוחד כאן. אז אם את סומך על אותו אלוהים שבמצב שבו בעולם יגידו – נמאסתם עלינו עם השחצנות והיהירות והכוחנות שלכם, איננו חייבים לכם דבר – רוצים להמשיך להשתמש בכוח – ספקו לעצמכם בעצמכם את האמצעים לכוח – את הטילים ואת חלקי החילוף של המנועים והמטוסים ואת הפגזים ואם יש לכם כסף לכבישים בכל גבעה ביו"ש אז שלמו מכספכם על המטוסים והמנועים שלהם שאנחנו מספקים לכם. כאשר יטילו סנקציות – נראה את אלוהים עושה משהו בנדון. מה הוא יעשה – יכה את וושינגטון במכות דבר, ערוב, צפרדעים, שחין, מכת בכורות? יכה את בייג'ין ברעידת אדמה עצומה? יקפיא את מוסקבה בגל קור של מינוס 100 וישרוף את פריז בלהבות או יכסה את רומא באפר מהר געש כמו שקרה בפומפיי? באמת נראה לך שזה מה שיקרה? אז חסוך מאיתנו את דברי הרהב שכוח ועוד כוח זה מה שיביא את הפלסטינים להתפזר בעולם ל 2,000 שנה. מאיפה אתם מביאים את ההזיות האלו?
נהניתי לקרוא את המאמר, אין לי ספק שהאנלוגיה אכן תואמת את המציאות שנכפתה עלינו אבל בהבדל אחד: הרומאים התגרו ביהודים החיים תחת עול הכיבוש וגזרו עליהם גזרות קשות נגד דתם, אנו היהודים לא שמנו לנו כמטרה למחוק את האסלאם ממשפחת הדתות.
ישי שלום. קראתי בעניין את הניתוח שלך לסינדרום אדריאנוס. רוב הנקודות שהעלית נכונות ומתארות נכונה את ה"רומן" של היהודים עם האימפריה הרומית. השאלה שאני שואל היא מה המניע של העם היהודי לפעול בדרך שהביאה לחורבן הנורא ביותר בעת העתיקה? להבנתי המניע נעוץ בשלב מוקדם מאוד של יצירת הנרטיב של העם. המניע בעיניי הוא כבר בשלב מוקדם. אלוהים מבטיח הבטחה לאברהם. עד לאותו רגע אלוהים הוא "אבא" אוניברסלי. ברא את העולם, פיקשש פה ושם, העולם התחרבש וסטה מהתכנית של אלוהים. ואז נוצר הנרטיב שלנו – אלוהים מחליט שזהו, נמאס לו מכל בני האדם והוא בוחר לו עם שיהיה שלו וילך בהתאם לתכנית האלוהית. בזה שניכס לו עם אחד יצר לו בעצם עם שמנכס לעצמו את אלוהים כרכושו ב 100 אחוז. זה מקור האמונה שאלוהים שלנו וממנה נובע כל השאר. רק עם שבטוח שהאלוהים שברא את העולם הכל יכול הוא שלו מתנגש פעם אחר פעם עם עולם חזק, גדול ומפסיד בהתנגשויות האלו הפסדים כואבים ועדיין בטוח שהאלוהים הזה 100 אחוז שלו. כך חורבן בית ראשון, בית שני ואם כל זה לא הספיק ואפילו שחכמים רבים כבר הבינו שיש גבולות ל 100 אחוז הזה והתנגדו למרד בר כוזיבא העם הלך אחרי האמונה והתנגש התנגשות אכזרית עם האימפריה הרומית. לא לשווא הלקח נלמד על ידי היהדות החרדית. עדיין לא ברורות לי הסיבות מדוע רבי עקיבא זכה לכבוד עד היום למרות שהוא היה מחולל האסון ואילו בר כוזיבא נחשב לאסון. רק החילונים שבאו לארץ והיו זקוקים לגיבורים הוציאו אותו מהנפטלין. החילונים שהוציאו אותו השתמשו בו אבל הפנימו את הלקח המדיני מההרפתקה הנוראית ודבקו בדרך של מניעת התנגשות עם העולם. עכשיו בא העם הזה שבטוח שאלוהים שלו ב 100 אחוז ורוצה לחזור להתנגשות עם העולם תוך שהוא שוכח את הלקח שאי אפשר לסמוך שאלוהים מסכים שהוא שלנו ב 100 אחוזים והלקח גם הפעם יהיה כואב מאוד. אם לא נשכיל לעצור את זה כמו שכל חכמי דור שני של התנאים לא השכילו לעצור את רבי עקיבא ובר כוזיבא נשלם מחיר יקר מאוד. שמי ד"ר גבי לוין כתובת המייל שלי gabiruth@hotmail.com אשמח לשמוע ממך.
הבעיה באנלוגיה הזו, לדעתי, היא לא רק ההנחה שהפלסטינים דומים ליהודים של ימי מרד בר כוכבא, אלא גם שישראל של היום דומה לרומא של אותה תקופה.
ובכן, שתי ההנחות כל כך רחוקות מן המציאות, שהן שוללות גם כל היתכנות של אפילו התקרבות לתוצאה המתוארת במאמר.
ראשית, אנחנו איננו מעצמה עולמית בשום קנה מידה, גם אם הצלחנו לבנות "וילה בג'ונגל", ואכן הצלחנו. אבל קצת צניעות ממש לא תזיק.
שנית, חשוב יותר: הפלסטינים, ובוודאי אלה שחונכו על ברכי החמאס מתחילת המאה ה-21, אינם דומים בשום דרך ליהודים של בר כוכבא – לא בתרבותם, לא בדתם (האיסלם היא דת אגרסיבית ומדכאת בכל מקום שהיא מגיעה אליו), לא באמונותיהם, ובעיקר לא ברצחנותם.
שלישית, הפלסטינים של היום זוכים לגיבוי אוטומטי וחובק עולם – קודם כל של מדינות האיסלם, לאחר מכן – של רבות ממדינות "העולם השלישי", ולבסוף גם של ה"פרוגרסיבים ליברלים רדיקלים" בעולם המערבי.
עכשיו צא וחשוב מה היה קורה לו, לבר כוכבא, אילו קיבל את הגיבוי של האימפריה הפרתית, האימפריה הקושנית במרכז אסיה והאימפריה ההאנית בסיןַ באותה שנה, אחרי שהשמיד את הלגיונות העשירי והשישי ולפני שהגיעו שלושת הלגיונות ששלח אדריאנוס לדכא את המרד…
רביעית, לפלסטינים אין את רבי יוחנן בן זכאי, שיאמר לאספסיאנוס: "תן לי את יבנה וחכמיה".
ואחרון אחרון: אתה רואה את הפלסטינים מוותרים על אל אקצה כפי שהיהודים נאלצו לוותר על המקדש?
ואיך זיל גמור.
השוואה מטופשת. חוסר הבנה עמוק לגורמים למרד בר כוכבא.
מאידך מול היה הכותב להסיק דווקא המסקנה ההגיונית ממעשה אדריאנוס. שהרי אדריאנוס הוציא לעצמו את החשק להילחם לאלפיים השנים הבאות. מסתבר שכוח והרבה כוח, עוזר גם עוזר.
את העזתים יש ללמד את השיעור של אדריאנוס ולגרש ולפזר בעולם. הם בניגוד אלינו לא ישובו לכאן עוד לעולם. ואם אכן ישובו בעוד 2000 שנה הרי גם זה הישג נפלא של השימוש בכוח.