יום לאחר ש-24 חיילים נהרגו ברצועה, הודיע שר הביטחון, יואב גלנט, ש"נפילת הלוחמים היא ציווי להשגת מטרות הלחימה". זו אמירה מדהימה בהתחשב בסירוב העקבי של בנימין נתניהו וממשלתו לקבוע יעדים מדיניים ללחימה הזו.

המתים אינם מצווים דבר. אל תשתמשו בהם ובקורבן שלהם. הם הקריבו מספיק. אם ישנו ציווי, הוא המחויבות שלנו, כחברה, עבור כל החיילים שחיים עדיין – לנהוג בחרדת קודש בפיקדון הנורא שהם הפקידו בידינו. אבל לא חרדת קודש לחיים שהופקדו בידיה מניעה את הממשלה הזו, כי אם, לכל היותר, בוז אדיש.

אם ישנו ציווי, הוא מחויבותנו, כחברה, לכל החיילים שחיים עדיין – לנהוג בחרדת קודש בפיקדון הנורא שהפקידו בידינו. אבל לא חרדת קודש לחיים שהופקדו בידיה מניעה את הממשלה, כי אם בוז אדיש

שלושה חודשים לתוך הלחימה ואף אחד עדיין לא יודע איך מתכוונת ממשלת ישראל להשמיד את חמאס, יעדה המוצהר של המלחמה, או להחזיר את החטופים. נתניהו מסרב בעקביות לדון בנושאים האלה, כדי לשמר את איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' בקואליציה שלו.

שר הביטחון יודע את זה, ועדיין הוא לא מתבייש להודיע שעל חיילים נוספים להסתכן במוות או נכות כדי להשיג יעדים זמניים, שעשויים להשתנות מהיום למחר – כי ראש הממשלה מסרב להסתכן בישיבת קבינט.

בבוקר הקשה והכואב בו בשורת האיוב מגיעה לבתים רבים בישראל, לב כולנו עם המשפחות היקרות בשעתן הקשה מכל.

זו מלחמה שתקבע את עתיד ישראל בעשרות השנים הבאות – נפילת הלוחמים היא ציווי להשגת מטרות המלחמה.
שולח תנחומים מעומק ליבי למשפחות חללי המערכה ואיחולי החלמה לפצועים.

— יואב גלנט – Yoav Gallant (@yoavgallant) January 23, 2024

הסיפור הוא לא הדיון על "היום שאחרי", שנתפס כאן כאיזה דיון ערטילאי שניתן לדחות עד שיגיע היום. היום שאחרי אינו גשר שאפשר לחצות לכשנגיע אליו. אין גשר, יש תהום, שהדרך אליה מסוכנת וקטלנית.

לאן הולכים אינו דיון שאפשר לדחות, משום שאת הדרך לכל נתיב אנחנו מפלסים במתינו. חיילים נלחמים כדי להשיג שליטה על אזורים שחמאס חוזר אליהם בשנייה שפונו. שלושה חודשים של לחימה חסרת תכלית ויעד, בשם שלמות הקואליציה של נתניהו.

זה לא היום שאחרי, זה הכאן והעכשיו. ובמקום לצאת ולרחוב ולגרור את המטורפים האלה בשערותיהם אנחנו סופקים כפיים ואומרים "ככה זה".

לאן הולכים אינו דיון שאפשר לדחות. את הדרך אנו מפלסים במתינו. חיילים נלחמים להשגת שליטה על אזורים שחמאס חוזר אליהם ברגע שפונו. 3 חודשי לחימה חסרת תכלית ויעד, בשם שלמות הקואליציה של נתניהו

לישראלים יש יכולת מדהימה להתרגל לכל. בצדק למד נתניהו לסמוך עליה. לפני נתניהו העפנו ראש ממשלה שנפתחה נגדו חקירה, היום אנחנו חיים עם ראש ממשלה שהוגשו נגדו שלושה כתבי אישום; לפני עשור אנשים התכווצו מנהנתנות מושחתת של פוליטיקאים, היום נתניהו מסוגל לדרוש 30 מיליון שקלים לשיפוץ ביתו בחודש שבו עשרות אלפי ישראלים פונו מביתם בעוטף ובצפון, מבלי שהטירוף הזה הופך אפילו לנושא שיחה.

ככה נתניהו עובד – מרתיח בהדרגה את המים וכולנו יושבים בהם, שלוקים וכוויים כדבעי, ומשוכנעים שזה נורמלי.

זה לא. שום דבר מזה לא נורמלי. יותר משלושה חודשים אחרי אוקטובר כמעט קל לשכוח. גודל האסון טבע בקשקשת האולפנים. "קונספציה", "מחדל", "תמרון", "פירים", "תת-קרקע" – בהינתן מספיק זמן, המילים מאבדות משמעות. חוזרים עליהן עד שהן הופכות לצליל ריק, מנוע מטרטר מחוץ לבניין.

אבל יש משמעות ואסור שנברח ממנה: במשך שלושה ימים ארגון טרור קטן ועני כבש חלקים מישראל, הוציא להורג גברים, נשים וילדים; אנס, עינה וחטף לעזה מאות אזרחים. לא אימפריה מקומית כמו מצרים ביום כיפור, אלא חמאס – הארגון שסיפרו לנו שהורתע, שהוכרע והובס, הצליח להכות בהפתעה את הצבא המתוקצב לעייפה שלנו.

וגם לאחר ההפתעה הראשונית ישראל עדיין לא התאפסה על עצמה. ישראלים עדיין תורמים ציוד לצבא, שלו הם תרמו ממילא את מירב משכורתם בתקציב ביטחון מנופח. ישראלים מארגנים הסעות לחיילים, כי משרד התחבורה עסוק עדיין בשאלת הפופקורן של מירי רגב; עשרות אלפים איבדו את ביתם, חיים במגורים זמניים, אבל ממשלת ישראל לא מצליחה לסדר אחראי מוסכם לנושא.

לישראלים יש יכולת מדהימה להתרגל לכל. בצדק למד נתניהו לסמוך עליה. לפני נתניהו העפנו רה"מ שנפתחה נגדו חקירה, היום אנחנו חיים עם אחד שהוגשו נגדו 3 כתבי אישום

כל המערך האדיר של המדינה התגלה כרקוב מבפנים, חסר אונים, והוא עומד כך עדיין – חודשים אחרי האירוע. ישראל נמצאת רגע לפני הורדת דירוג האשראי שלה, מיתון עמוק ופיטורים המוניים כי ארגון טרור שראש הממשלה טיפח כאן במשך עשור ניצח אותה בכיפוף ידיים.

לפעמים נראה לי שהיחידים שעוד מבינים שזה מה שקרה כאן אלו האנשים שאיבדו הכל באוקטובר. אותם אי אפשר למרוח במילים על "היום שאחרי" ועל הכרעה. הם הולכים לישון וקמים בידיעה שאהוביהם יושבים עכשיו בעזה, רעבים, חולים, חייהם בסכנה. בנותיהם אולי נאנסות. בניהם אולי עוברים עינויים.

הם רואים איך המכונה המלהגת של ערוץ 14, ח"כים ועיתונאים מטעם, כבר מציירים עליהם מטרות. הם רואים מה קורה ועבור מי זה קורה. אנחנו אולי עוד יכולים להתרגל – אז המים התחממו קצת – אבל הם לא יכולים. יש דברים שאי אפשר להתרגל אליהם.

תסתכלו על האנשים האלה. תלכו להפגנות שלהם. תזכרו מה קרה כאן באוקטובר. מה קורה כאן עדיין. אסור לנו לנרמל את המציאות הזאת. אי אפשר להמשיך ככה עוד. אנחנו לא יכולים להמשיך לשלוח חיילים למות על השגת יעדים שכתובים בחול. זה טירוף.

ובאותה מידה אנחנו גם לא יכולים להסכים שנתניהו יהיה מי שיקבע את היעדים הללו. האיש שהתווה את האסטרטגיה של ישראל בעשורים האחרונים, שהיה אחראי לכל אחד מהגופים שהתגלו בחדלונם, יחליט אם לאפשר כאן מדינה פלסטינית או לא? מי אתה בכלל. ישראל זקוקה לאסטרטגיה, אבל היא לא יכולה להרשות לעצמה אסטרטג שכל מה שנגע בו קרס בלהבות.

האיש שהיה אחראי לכל אחד מהגופים שהתגלו בחדלונם יחליט אם לאפשר כאן מדינה פלסטינית? מי אתה בכלל. ישראל זקוקה לאסטרטגיה, אבל לא יכולה להרשות לעצמה אסטרטג שכל מה שנגע בו קרס בלהבות

השבוע ציינו עשור למותה של שולמית אלוני. "אינני מאמינה לכם. אינני מאמינה בכם," אמרה ב-1974 לממשלת מחדל יום הכיפורים. "אנשים הסבורים שבלעדיהם אי אפשר, הם המסוכנים בשליטים", הוסיפה.

נתניהו משוכנע שהמדינה זה הוא. ובכן, כך היא גם נראית. אנחנו לא רק יכולים בלעדיו, אנחנו לא יכולים איתו. נתניהו הוא צ'ק שחזר. אנחנו צריכים בחירות. עכשיו. אתמול. ומיד אחריהן ועדת חקירה ממלכתית. עד שלא נעיף אותו – נמשיך להפסיד.

זהבה גלאון היא יו"ר מרצ לשעבר ונשיאת זולת לשוויון וזכויות אדם