כמה פעמים שמענו בשנים האחרונות על הצורך ב"מנהיגות יהודית" בהקשר פוליטי כזה או אחר? אז בזמנים קשים אלו, כשעיני כל עם ישראל מייחלות להנהגה, מי לנו כמשה רבינו להורות לנו את דרך ההנהגה.

אחרי משימתו הראשונה של משה כמנהיג, פרעה מקשה את תנאי העבודה של עם ישראל. משה, שרואה את חיי בני ישראל נהיים קשים יותר, פונה לה' ואומר:

"וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ." (שמות ה').

אחרי משימתו הראשונה של משה כמנהיג, פרעה מקשה את תנאי העבודה של עם ישראל. משה, שרואה את חיי בני ישראל נהיים קשים יותר, פונה לה' ואומר: "ה' לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי"

המבחן הפשוט ביותר של כל אדם באשר הוא מנהיג את עם ישראל בכל תפקיד שיהיה, הוא לוודא שמצבו של העם משתפר. זו הייתה סיסמתו של מנחם בגין כשהוא נהיה ראש ממשלה, "להיטיב עם העם". 

אין ספק כי בחודשים האחרונים הורע מצבו של עם ישראל בצורה שלא ראינו הרבה זמן. הרעה זו יכולה הייתה להימנע פי כמה וכמה מכל רעה שראתה מדינת ישראל בכל תולדותיה. ריסוק האחדות, הרעה כלכלית מתמשכת, טבח שהיה יכול להימנע, ומצב בטחוני קשה בלי אופק של פתרון נראה לעין. 

במצב של כזה על כל מנהיג ומנהיג מכל דרג שהוא להסתכל על משה רבינו, על מנחם בגין, ולומר: "למה הרעותה לעם הזה?" השאלה המתבקשת בעקבות "למה הרעותה לעם הזה", היא "למה זה שלחתני?"

מנהיג שלא יכול להראות כמה טוב יותר מצבו של עם ישראל בגלל תפקודו, צריך מייד לשאול למה הוא עדיין בתפקיד. אם יש דבר שההסכמה עליו מימין ומשמאל רחבה לאין שיעור, זה שהעם הנפלא, הנדיב, היעיל, הלוחם והנותן אינו מיוצג בממשלה.

ישב כל חבר בממשלה הזו, כל רב שקרא לתמוך בה, וכל מי שנושא בתפקיד ציבורי בשעה זו ויציג לעצמו את דברי משה רבינו: "מאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא היצלת את עמך" ואז ישאל: האם דרכי היטיבה לעם או לא? אם התשובה היא לא, אזי לעם ישראל מגיעה מנהיגות יהדית. מנהיגות שכמו משה רבינו, מוכנה לרדת מגדולתה ומהשררה שלה ולשוב לביתה.

מנהיג שלא יכול להראות במה תפקודו היטיב את מצב העם, צריך מייד לשאול למה הוא עדיין בתפקיד. אם יש דבר שההסכמה עליו מימין ומשמאל רחבה, זה שהעם הנפלא, הנדיב, היעיל, הלוחם – אינו מיוצג בממשלה

אלו שהבטיחו יותר ביטחון, יותר שלום, כלכלה יותר יציבה, אחדות, משילות, יחסים בינלאומיים טובים יותר, ביטחון אישי חזק יותר והביאו את ההיפך הגמור בתוך פחות משנה – צריכים לבחור בין השיבה לביתם לבין הודאה פומבית שמנהיגות יהודית אין להם.

מנהיגים שיודעים שמנהיגותם הביאה לעם ישראל אסונות בקנה מידה שספרי ההיסטוריה של עמנו יקדישו להם פרקים שלמים, ובכל זאת לא עוזבים את תפקידם, אינם שונים בהרבה ממנהיגי אויבינו. הרי הם כערפאת, סדאם חוסיין, ולדימיר פוטין, מועמר קדאפי ואחרים – שראו את הרע אשר הביאו על עמם וחרף זאת נתנו לתאוות השררה לנצח, תוך התעלמות מוחלטת ממצבו המתדרדר של עמם. 

זכור לטובה ידידה הטוב של ישראל הנשיא הארי טרומן בשל אמרתו The Buck Stops Here כלומר, בכל פעם שהיה כשל או מחדל שלטוני, הנשיא נקט בגישה לפיה שהוא זה שלוקח אחריות לדבר והוא זה שיטפל בתוצאות הכשל. זוהי מנהיגות. לעם ישראל מגיעה מנהיגות שכזו בכל רובד שקיים – מנהיגות שלוקחת אחריות.

יום אחרי המהפך של 1979 נשאל ראש הממשלה הנבחר מנחם בגין באיזה סגנון הוא מתכוון להנהיג את ישראל. תשובתו הידועה של בגין הייתה: "סגנון יהודי טוב". ואכן סגנונו היה סגנון יהודי טוב. "להיטיב עם העם", זו הייתה משימתו המוצהרת של מנחם בגין. מתקיפת הכור האטומי בעיראק ועד הסכם השלום עם מצרים, הטבת מצבו של העם בישראל היא זו שהייתה נר לרגליו של בגין ואור לנתיבתו. 

אלו שהבטיחו יותר ביטחון, שלום, ביטחון אישי, כלכלה יציבה, אחדות, משילות, יחסים בינל' טובים יותר – והביאו את ההיפך הגמור בתוך פחות משנה – צריכים לבחור בין שיבה לביתם לבין הודאה פומבית שאינם מנהיגים

בעוד עם ישראל מביט סביבו, רואה את ההרס והחורבן, ומנסה לפלס את דרכו אל חוף המבטחים של ניצחון וביטחון, הגיע הזמן ששליחי הציבור, כמו משה רבינו בזמנו, יתחילו לשאול את עצמם: "למה הרעותה לעם הזה ולמה זה שלחתני?" אם אין להם תשובה טובה – עם ישראל יזכור אותם לטובה אם ישובו לביתם ויתנו לאחרים להנהיג את העם אל חוף מבטחים. 

הרב אלחנן פופקו הוא רב, מחנך, איש ציבור, וסופר בארה"ב. דור אחד עשרה למשפחת רבנים. בעל תואר ראשון לפסיכולוגיה, תואר שני בחינוך וסמיכה לרבנות ולדיינות. פרסם מאות מאמרים וארבעה ספרים בשלש שפות. פרסם מאמרים בתחומין, כיפה, סרוגים, מקור ראשון, ערוץ שבע ועוד.