תפקיד מנהל בית ספר טומן בחובו אתגר גדול ואת הזכות היחידה במינה להנהיג מערכת חינוכית ולהוביל את חינוך דור העתיד. אולם למרות ההזדמנות המיוחדת, רבים מהמנהלים לא מעוניינים להמשיך בתפקידם, והמענים הלקויים של המדינה לאתגרי הניהול בתקופת המלחמה רק מחריפים את הבעיה.

לפי נתוני סקר נרחב שערכנו בקרב כ-700 מנהלות ומנהלים מכל המגזרים והזרמים, בחינוך הרגיל והמיוחד, לקראת פתיחת שנת הלימודים הנוכחית, 34.6% ממנהלי בתי הספר העריכו שימשיכו בתפקידם לכל היותר שנתיים, ו-32.3% העריכו שימשיכו לכל היותר 4 שנים.

לפי נתוני סקר נרחב בקרב שערכנו מנהלים מכל המגזרים והזרמים, בחינוך הרגיל והמיוחד, לקראת פתיחת שנת הלימודים הנוכחית, 34.6% ממנהלי בתיה"ס העריכו שימשיכו בתפקידם לכל היותר שנתיים

חוסר הרצון של מנהלים להתמיד בתפקידי ניהול, נובע בראש ובראשונה מהפער השוחק והמתיש בין האחריות והסיכון המוטלים על כתפיהם לבין מידת האוטונומיה הניהולית, הכלים והמשאבים העומדים לרשותם.

לכך מתווספות גם בעיות מוחשיות של מוגנות, וכן שכר שאין בו בכדי לתגמל או לפצות על ההשקעה והמתח. באותו סקר, למשל, 88% מהמנהלים ציינו שאינם חשים ששכרם הולם את מידת ההשקעה שלהם.

בחודשים האחרונים נראה, כי עבור מנהלים רבים, בעיקר בדרום הארץ ובצפונה אבל גם בשאר חלקי הארץ, הבעיות רק החמירו. היכולת לשחרר מעט את חבל השליטה ולאפשר גמישות ניהולית למנהלות ולמנהלים, מעולם לא הייתה הצד החזק של קברניטי החינוך בישראל, אך כעת נחיצותה קריטית עשרות מונים.

יש יותר מדי הנחיות ופחות מדי הצעות לעזרה ולתמיכה. זה נכון לכל בתי הספר ונכון שבעתיים למנהלות ולמנהלים שתלמידיהם מפוזרים ברחבי הארץ ושמנסים לקיים מערכת חינוכית מתפקדת בתנאים כמעט בלתי אפשריים.

שלחנו את טובי אנשי החינוך בישראל להתמודד עם המשבר החינוכי הגדול ביותר בתולדות המדינה – עם בעיות לימודיות, חברתיות ונפשיות, עם נשירה הולכת וגדלה, עם תלמידים שנאלצים ללמוד בכיתות שלא הותאמו ללמידה, עם רעשי רקע והיעדר בית אמיתי לחזור אליו. התקופה הזו מחייבת גמישות, מחייבת את משרד החינוך לבחון מה הצרכים הפרטניים של כל מנהלת ומנהל ולא להמשיך במסורת ההנחתות מלמעלה.

יש יותר מדי הנחיות ופחות מדי הצעות לעזרה ולתמיכה. זה נכון לכל בתיה"ס ונכון שבעתיים למנהלות ולמנהלים שתלמידיהם מפוזרים ברחבי הארץ ושמנסים לקיים מערכת חינוכית מתפקדת בתנאים כמעט בלתי אפשריים

בתקופה האחרונה אני משוחח עם מנהלות ומנהלים רבים שאומרים בלב כואב – ככה לא נוכל עוד להמשיך – השחיקה, ויותר ממנה, התסכול מחוסר יכולתה של המערכת להתגמש ולאפשר להם לעשות את הטוב ביותר עבור התלמידים, מביאה מנהלים רבים לשקול שוב את דרכם.

זה מתחיל במחסור במשאבים ייחודיים למשיכת מורים מחליפים במקום אלה שגויסו, או בנכונות לתגמל כיאות סגנים אשר ממלאים את מקומם של מנהלים שגויסו, וממשיך בחוסר נכונות לתת מענה לבעיה של מורים המתגוררים במלונות הרחוקים מבתי הספר ולא תמיד יכולים לחזור וללמד.

יש רצון טוב, אבל לבדו הוא לא יספיק, ללא גמישות מחשבתית והבנה שהמציאות השתנתה ואיתה גם הצרכים של בתי הספר, וכי מי שמכירים את הצרכים הללו טוב מכולם הם המנהלים.

על גבי כל הבעיות המערכתיות הללו, אנו מתבשרים בימים האחרונים גם כי יש מי שרוצים להסיג לאחור את התיקון ההיסטורי שנחתם בראשי תיבות בסוף הקיץ, לפיו שכרם של המנהלים, אשר נשחק לאורך שנים, ישופר.

התיקון הזה, פרי מאבקם התקשורתי והציבורי של המנהלים בקיץ האחרון, אמור להוביל למודל שכר ייעודי, אשר מותאם לעבודתם הייחודים של המנהלים, ולהכיר בכך שהם אינם עוד "מורים עם גמול ניהול" אלא מנהלים לכל דבר ועניין.

בנוסף לשלל הבעיות המערכתיות, אנו מתבשרים בימים האחרונים גם כי יש מי שרוצים להסיג לאחור את התיקון ההיסטורי שנחתם בראשי תיבות בסוף הקיץ, לפיו שכרם של המנהלים, שנשחק לאורך שנים, ישופר

אם המדינה לא תתעשת מהר, לא תשאל את המנהלים מה הם צריכים ותעמיד את המענים המתאימים, ולא תבטיח את תיקון שכרם של מנהלי בתי הספר, נמצא את עצמנו במציאות של מחסור מסוכן במנהלות ומנהלים. השחיקה, מלחמת ההתשה היומיומית אל מול מציאות קשה באופן בלתי רגיל, כל זאת לצד התגמול החסר מלכתחילה, מביאים רבים לשקול שוב את עתידם במקצוע.

גיל מושקוביץ הוא יזם חברתי, איש חינוך ותושב הגליל. מנכ״ל ״מנהיגים״, ארגון מנהלי בתי הספר.