אחרי שהשמיץ את יעקב טרנר ואת רוני מילוא כפי שלא הושמצו מעולם, חצה ח"כ יאיר לוי את מזנון הח"כים בכנסת כמו פריגטה שחטפה טורפדו וחיפש נחמה אצל חבריו מסיעת ש"ס. צ'רלי ביטון וחבריו, שישבו על בקבוקי בירה בשולחן סמוך, התבייתו על המסכנות של לוי וחישבו כיצד ניתן להציל את אריה דרעי ושות' משיניה של השיטה הלבנה.

כשהם מעלים על מזבח אחוות השחורים את מחאתם החברתית, הופכים הפנתרים המאפירים של ביטון את האברכים המפוטמים של ש"ס לדור חדש של קורבנות ועושים עימם חסד נדיר. משהו לא בסדר עם ביטון אם הוא מוכן ליצור זיקה בין המצוקה האותנטית של מוסררה לבין הבדיקות הפרוקטולוגיות של לוי בניו יורק.

מדי פעם שלחו אנשי ש"ס חיוכים של הכרת תודה אל עבר שולחנו של ביטון. רוני מילוא ישב עם חבורת עסקנים והראה להם שעון יד. כששאלתי את ביטון מה פשר ההתמסרות הזו לש"ס, הוא הסביר לי כי ש"ס הם הדפוקים החדשים וכי המשטרה לעולם לא הייתה חוקרת אשכנזים באותה שמחה.

"חוץ מזה", אמר ביטון, "אני לא מכיר חבר כנסת שלא נדבק לו משהו לכיס". "מה אתה מתכנן לעשות בנדון?", שאלתי אותו. "בשבוע הבא אני אעלה הצעה בכנסת לביטול כתב האישום נגד דרעי, מכיוון שמשפטו הוכרע כבר בציבור ובתקשורת".

צ'רלי ביטון בוועידת ההסתדרות ה־15, 1985 (צילום:  <em>ישראל סמיונסקי</em>, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)

ביטון נפגש אותו יום עם שמעון פרס, פגישה שנקבעה ל־17:25, התאחרה בדקה, ארכה כרבע שעה, ובה התרשמו ביטון וחיים הנגבי, יועצו החדש, מהתאמת הצבעים הנדירה של בגדי פרס ומגזרתם הטובה. למוחרת יצא "דבר" החדש עם ברכת "ברוך הבא" רועמת מאת שבח וייס.

ב־300 מילה סקר וייס את מסכת חייו העשירה של ביטון, התחשבן בזהירות עם קהות לבה המעמדית של מפא"י – וסיים בקריאה האלמותית: "ברוך הבא, צ'רלי".

על השאלה למה לעזאזל הוא הולך למפלגה שהמציאה את האפליה, בנתה את המעברות ודאגה להוריד את הפנתרים מהדשא עם משטרה, ענה ביטון כי נמאס לו להיות בחוץ ולירוק פנימה

בדרך לברכת הסיום הסתבך וייס לא אחת, בעיקר בקטע בו הגדיר את ביטון כ"אדם לוהט, השורף לא פעם בלהט שלו את סביבתו". אני, במקום ביטון, הייתי נעלב, אבל ביטון לא היה השבוע בעניין של כעס וחשבונות. ביטון בא לעשות עסקים.

על השאלה למה לעזאזל הוא הולך למפלגה שהמציאה את האפליה, בנתה את המעברות ודאגה להוריד את הפנתרים מהדשא עם משטרה, ענה ביטון כי נמאס לו להיות בחוץ ולירוק פנימה. הוא רוצה להיות שם, במרכז העבודה, לקום ולומר את דברו בתגובה להערה גזענית מטומטמת של מישהו. בשבוע בו צורף אפרים גור למזכירות הליכוד, שום דבר לא נראה מוזר מדי.

שוטרים מרחיקים את ח"כ צ'רלי ביטון אחרי שזה הפריע לנאום של אריאל שרון, 1990 (צילום: <em>שאול</em> רחמים, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)

בהיעדר פיגורה אחרת, ביטון והנגבי ממש מחבבים את שמעון פרס. נדמה היה להם כי פרס היה נרגש במקצת באותה פגישה מזורזת בכנסת. אבל כשאני שואל מה סוכם וכיצד התקדמו בעניינים עקרוניים, אומר ביטון כי פרס הזמין אותו לברך על החלטת החברים להסמיך אותו לנהל משא ומתן לקראת הצטרפותם.

אתם לא צריכים להיות בחדר כדי לשמוע את פרס אומר לביטון, צ'רלי, צ'רלי, בוא לא ניכנס לפרטים. בוא נזמן פגישה עם פואד, חגי ומיכה, ואין בעיה שלא תיפתר. ביטון רואה את סימני השאלה ועונה בלי ששאלתי, תשובה שצריכה לשמח את העבודה: "עד היום הם עמדו בכל סעיפי ההסכם הקודם".

"הם לא ייתנו לך דבר", אני מרגיז אותו. "אני לא רוצה מהם כלום", אומר ביטון, "זה מה שאתה לא מבין. הם התחייבו לתת לי מקום בוועדת הכספים, ועובדה שאני בוועדה"

"הם לא ייתנו לך דבר", אני מרגיז אותו. "אני לא רוצה מהם כלום", אומר ביטון, "זה מה שאתה לא מבין. הם התחייבו לתת לי מקום בוועדת הכספים, ועובדה שאני בוועדה. כשהם היו בטוחים שהם הולכים להקים ממשלה זה היה בזול. אחר כך לא הייתה להם ברירה כי כולם היו חתומים על ההסכם".

האמת שההסכם בין ח"כ צ'רלי ביטון ומפלגת העבודה הישראלית, שנערך ביום 3 באפריל 1990 ועודכן לאחר מכן, הוא אכן מסמך היסטורי מכיוון שחתומים עליו ביטון מצד אחד ופרס, יעקב צור, משה שחל, מיכה חריש, יוסי ביילין ויצחק רבין מצד שני.

הפנתרים השחורים. צ'רלי ביטון מקבל את פני מני כהן אחרי שזה שוחרר ממאסר, 1979 (צילום: IPPA Staff, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)

אם אני מבין את ביטון נכון, הוא חתם עם פרס והביא חמישה ערבים בכירים. בסוף, כזכור, כינה יצחק רבין את המשא ומתן הקואליציוני הזה "תרגיל מסריח", אבל הוא עדיין הזדרז ל"קינג דיוויד" כדי לומר לביטון: "ראה, אתה יודע שאני לא מבין בעניינים חברתיים".

רבין חתם, אבל ביטון לא הלך משם כעוס על ההודאה שמסרה לו התקווה הלבנה הגדולה של מפלגת העבודה. אחרת לא היה חוזר כעת למנה נוספת.

רבין חתם, אבל ביטון לא הלך משם כעוס על ההודאה שמסרה לו התקווה הלבנה הגדולה של מפלגת העבודה. אחרת לא היה חוזר כעת למנה נוספת

***

בשורת ההצטרפות יצאה ביום ראשון ממעוז העבודה ברמת אפעל. שם בחן ביטון את כוחו בכנס פעילי שכונות ופנתרים. הוצאות מימון הכנס היו על ראשה של מפלגת העבודה, כולל הסעה מאורגנת, כריכים קטנים ומשהו לשתות, כי המפלגה התחייבה לממן את ביטון. אם שכח ביטון עם מי יש לו עסק, שאלו אותו היזמים אם הוא רוצה שיזמינו זמר.

20 שנה נלחם ביטון בדימוי הצ'חצ'חים שיגיעו לאסיפת חברים רק אם יהיה משהו לאכול וזמר שישיר "לינדה לינדה". "20 שנה הם עושים לנו את זה", צועק ביטון, "ועוד אומרים, תראה איך כולם לבושים, כולם באו מהים.

ח"כ צ'רלי ביטון במליאת הכנסת, 1988 (צילום: אילון מגי, לע"מ)

"נמאס לי מהפטרוניות הזאת, מההתנשאות", הוא כועס, "אבל היה שם משהו יותר גרוע. באה אישה אחת, ממקום רחוק, עם תיק מסמכים, כדי להתלונן בפני השלטון על המצוקה שלה. אבל היא פשוט שכחה שאלה לא השלטון. חוץ מזה, הח"כים דיברו והלכו, וכאשר החברים שלנו דיברו, הם כבר לא היו".

ביטון קיווה להביא 500 חברים, הגיעו 300. בסוף נערכה הצבעה והרוב הצביעו בעד משא ומתן להצטרפות למפלגת העבודה. הריכוך של העבודה היה מורכב מחגי מירום, פואד, והילד החדש בשכונת הפועלים, יוסי גנוסר.

להגיד שחד"ש והמתקדמת כועסים על ביטון והנגבי זה כמו להגיד שצחי הנגבי לא מחבב את פייסל חוסייני. חוץ מאשר לרתך לביטון את דלת חדרו, עשו חד"ש הכול, כולל החרמת המימון המגיע לו

מפה לשם הפך ביטון אחד מזקני הכנסת, 15 שנה במשכן. כאשר ביקשו לפני שנה לערוך סבב רוטציוני של ח"כים בחד"ש, והגיעו אל ביטון, כי המועמדים האחרים היו מאיר וילנר ותופיק טובי, אמר ביטון, אין בעיה, אני מפנה, אבל ביקש להוביל את רשימת חד"ש להסתדרות.

לדבריו, זה היה כה ברור שהוא האיש, שאפילו לא דיברו על הפרטים, ונכנסו למשא ומתן נמרץ עם הרשימה המתקדמת לשלום.

חיים הנגבי היה אז איש המתקדמת, והוא ראה כיצד רקחו את הרשימה, וגם היה במסיבת העיתונאים בה למד ביטון כי הוצב במקום החמישי. ביטון אמר תודה רבה, והוציא את המנדט שלו לחופשי, ואחרי זמן קצר עבר הנגבי מהפך אישי, עזב את המתקדמת והחל ממליץ לשמאל הישראלי השולי למצוא בית ומנוחה נכונה במרכז.

להגיד שחד"ש והמתקדמת כועסים על ביטון והנגבי זה כמו להגיד שצחי הנגבי לא מחבב את פייסל חוסייני. חוץ מאשר לרתך לביטון את דלת חדרו, עשו חד"ש הכול, כולל החרמת המימון המגיע לו כחבר כנסת.

בסיבוב הנוכחי, לא ברור היכן נגמר הנגבי ומתחיל ביטון. גם לא ברור – וביטון מתקשה להשיב – מדוע הוא מוכן ללכת אל ממזריה של גולדה. אולי מכיוון שהוא אכן יודע כי זו לו הקדנציה האחרונה בכנסת

שמעון פרס, שתכנן להקים ממשלה, הבטיח לביטון מימון ותנאים של ח"כ מערך בעבור גיבוי אוטומטי בהצבעות. הממשלה שלא הייתה השאירה את ביטון ארוס נצחי של העבודה, כשהחיבור בין הייאוש הפוליטי של הנגבי לבין הספורטיביות הרעיונית של ביטון, מכתיב את הטנגו הצמוד עם העבודה.

אם היה לשמאל הישראלי את הרקורד הפוליטי והאינטגריטי האישי של הנגבי, הוא היה בשלטון. בסיבוב הנוכחי, לא ברור היכן נגמר הנגבי ומתחיל ביטון. גם לא ברור, וביטון מתקשה להשיב, מדוע הוא מוכן ללכת אל ממזריה של גולדה. אולי מכיוון שסעדיה מרציאנו וימין סוויסה כבר שם, אולי מכיוון שהוא אכן יודע כי זו לו הקדנציה האחרונה בכנסת.

ח"כ צ'רלי ביטון קורא קריאת ביניים בדיון במליאת במליאת הכנסת, 1983 (צילום: נתי הרניק, לע"מ)

אין כרגע תסריט הגיוני ונראה לעין לפיו חוזר צ'רלי ביטון ונבחר לכנסת הבאה. "מה אתה מחפש שם?", אני שואל את ביטון, "הם לא ישריינו לך מקום ריאלי". ביטון מביט בהנגבי, שמביט מבעד לחלון. "אני גמרתי עם זה", הוא אומר, "לא רוצה להיות חבר כנסת".

"לא מאמין", אני אומר.

"תביא את הפנקס", הוא כועס, "אני חותם לך. לא רוצה להיות חבר כנסת".

***

לצ'רלי ביטון יש דרישה אחת בלבד ממפלגת העבודה. הוא רוצה שהמפלגה תקים מחוז שכונות. יש תק"ם, יש מושבים, ואם המפלגה אכן מתכוונת להיטיב את דרכיה, שתקים מחוז שכונות, שיוציא מתוכו חברי מרכז שיהוו מקור כוח. לאנשי המחוז לא תהיה חובה להצביע עבור ביטון, אף שלמה לא?

במערך חוששים כי העולים החדשים מברית המועצות לשעבר יתנקזו בסופו של דבר אל הליכוד. אז ייאלץ המערך לחזור אל הדפוקים הוותיקים, כי החדשים תפוסים

ביטון מבקש להכין מנגנון שלא יניח לו לגווע מחוץ לכנסת, גם אם יבחרו מרציאנו וסוויסה לצאת נגדו חזיתית. מפלגת העבודה, העושה עצמה הולכת לפריימריז, לא צריכה מחוזות נוספים. היא מבקשת מביטון להניח לה לפקוד את הפנתרים השחורים, לראות כמה הם שווים במספרים, ורק אז לחשוב עליהם במונחים של חברי מרכז.

זהו התסריט השטחי, הפשטני והנראה לעין. אבל הוא הולך ומסתבך. במערך חוששים כי העולים החדשים מברית המועצות לשעבר יתנקזו בסופו של דבר אל הליכוד. אז ייאלץ המערך לחזור אל הדפוקים הוותיקים, כי החדשים תפוסים.

צ'רלי ביטון נואם בכנסת, 1992 (צילום: <em>יולן חייק</em>, ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)

בהתמודדות האחרונה גילה פרס כי למרות הדימוי הדפוק שיש לו אצל המזרחים בארץ, היו אלה חברי המרכז הלא אשכנזים שסילקו את רבין מדרכו. פרס יודע כי אלה הגייסות הנאמנים שלו. אין לו פליטות פה נוסח מוטה גור ויוהרה כמו של רבין, ומישהו כמו צ'רלי ביטון יכול לסלול את הדרך למאה חברי מרכז נוספים.

רשימת המקומות הריאליים בעבודה הרי הולכת ומתקצרת מיום ליום. הגאות המחודשת בעלייה מברית המועצות לשעבר מחייבת את העבודה לדבר ברצינות על שריון של ארבעה–חמישה ח"כים המייצגים את העניין הרוסי, אלא אם כן הם רוצים שנתן שרנסקי ואחרים יקימו שתי מפלגות עצמאיות.

בסיוטי הלילה הקשים של העבודה מוקרנים תשדירי בחירות נוראים של הליכוד. אנשי מערך מצולמים ליד דגלים אדומים. אין דבר שירתיע יותר את העולים מברית המועצות לשעבר מאשר צעדות האחד במאי של קיסר ופרס

אברהם כ"ץ־עוז, האידאולוג של התזה הרוסית במפלגה, יושב על סקר של מינה צמח, המראה כי בבחירות הקרובות ירד המערך ל־27 מנדטים. בסיוטי הלילה הקשים של העבודה מוקרנים תשדירי בחירות נוראים של הליכוד. אנשי מערך מצולמים ליד דגלים אדומים. אין דבר שירתיע יותר את העולים מברית המועצות לשעבר מאשר צעדות האחד במאי של האדונים ירוחם משל, ישראל קיסר ושמעון פרס. לא לחינם מבקש חיים רמון לקפל את הדגל האדום.

נניח שהמערך יבין כי הוא חייב להציב רוסים במקומות ריאליים ברשימה לכנסת. זה דוידוביץ', יגידו בתשדירי הליכוד, נ.ק.ו.ד. בריגה ושלח את בן דודי סאשה לגולאג. צ'רלי ביטון פשוט לא משתבץ בתסריט הזה. גם לא בתור ניצב. הוא מנסה להיכנס לעבודה מהאגף השמאלי, המועד להינתק ממנה באותה התרסקות צפויה.

צעדת הפנתרים השחורים בתל אביב, 1973 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

***

"אם זה התסריט הצפוי", אני שואל את ביטון, "למה לא רצ?"

"כולם גזענים", הוא עונה, "אין הבדל ביניהם", ומישהו תורם את האבחנה העצובה כי כאשר צועקת שולמית אלוני "שקט" במזנון הכנסת, יש לה צליל אחר בקול כאשר היא מהסה את ביטון ועמיר פרץ.

ההימור הבטוח של ביטון בעבודה הוא פואד. המופקד על הפריימריז לא תמיד היה ידיד נפש של ביטון. פעם נסע ביטון לאספה של פעילים בבאר שבע דרך חברון, ובדרך היה פיצוץ. פואד היה אז מלך הגדה, וחשב כי ביטון, שנסע להונגריה כדי ללחוץ את ידו של ערפאת, רוצה להתערב בענייניו.

פואד אמר לביטון: "תסתלק מפה, אם לא – אני יורה בך", וביטון אמר לו: "בחיית פואד, אני חבר כנסת, אל תעשה צחוק מהעבודה". ופואד אמר לביטון: "לא מעניין אותי חבר כנסת ולא בטיח, אם אתה לא עף, אני מכניס לך כדור"

פואד אמר לביטון: "תסתלק מפה, אם לא – אני יורה בך", וביטון אמר לו: "בחיית פואד, אני חבר כנסת, אל תעשה צחוק מהעבודה". ופואד אמר לביטון: "לא מעניין אותי חבר כנסת ולא בטיח, אם אתה לא עף מפה, אני מכניס לך כדור". אבל היום הם חברים. את המצית שקיבל ביטון מתנה מפואד, הוא העביר לאבו מאזן, מראשי אש"ף.

דומה כי מדובר ברומן של לילה אחד. לא יכול להיות שהחיבור בין ביטון והנגבי המיט על שניהם פיגור שכלי. המערך מבקש לפקוד את הפנתרים כדי לבלוע אותם; ביטון מבקש מחוז שכונות שהעבודה לא רוצה להקים.

אני שואל את ביטון אם יש מישהו שההתנגדות שלו להצטרפות לעבודה הייתה עוצרת אותו. "כן", הוא עונה לי, "אבא שלי".

"נו", אני אומר.

"אבי מת", אומר ביטון.

"אביך היה חרותניק שהדביק כרזות. אתה גדלת עם ריח הדבק בבית. כשהלכת לחד"ש, הוא הצביע קומוניסטים".

"נכון, אבל הוא שנא את מפא"י. הוא לא רצה שבן־גוריון ימות; הוא רצה שבן־גוריון ישתגע ויזרוק על עצמו אבנים ברחוב".

העבודה עומדת להתרסק, ואם אני מבין נכון ביטון משדר איתותים אלמנטריים למדי. כאשר כולם ייקחו מהסופרמרקט הפרוץ רהיטים, טלוויזיות וטיטולים, הוא לא רוצה שיאשימו אותו בביזה. ירושלים היא לא סווטו.

פורסם לראשונה ב"חדשות", 1991.