פטירתו לאחרונה של חה"כ לשעבר צ'רלי ביטון, ממייסדי תנועת הפנתרים השחורים שהפגינה בראשית שנות ה-70 ברחובות ירושלים במחאה על קיפוח המזרחים, היא הזדמנות לחזור ולדון בפועלה ובהישגיה של אותה חבורת צעירים בראייה היסטורית. מייסדים בולטים אחרים של התנועה היו ראובן אברג'יל, סעדיה מרציאנו, כוכבי שמש וצעירים נוספים משכונת מוסררה בירושלים.

ידיעה עיתונאית על הפנתרים השחורים משנת 1971, צילום: ק. וייס

מחאת הפנתרים השחורים הייתה קצרה: היא הוקמה בינואר 1971 והתפרקה למעשה בעקבות מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. בדומה למאבק הפנתרים השחורים, מלחמת ה-7 באוקטובר 2023, גרמה לגניזתה – לעת עתה – של ההפיכה המשטרית שיזמה ממשלת נתניהו, ובמקביל לעצירת הפגנות תנועת המחאה ההמונית שהוקמה לעצירתה.

מחאת הפנתרים השחורים הייתה קצרה – מינואר 71' עד התפרקותה בעקבות מלחמת יום הכיפורים באוק' 73'. בדומה למאבק הפנתרים השחורים, מלחמת ה-7 באוק' 2023, גרמה לגניזת ההפיכה המשטרית

מההיסטוריה הפוליטית והחברתית של ישראל למדנו שמלחמה דוחה עריכת שינויים חברתיים ופוליטיים, בעקבות ההתלכדות הפנימית מול האויב החיצוני. אולם, בסופו של דבר, לאחר מלחמות קשות, בדומה לרעידות אדמה, מתרחשים "רעשי משנה" בדמות שינויים פוליטיים וחברתיים עמוקים.

למלחמת 1973 היו השלכות ארוכות טווח במישור הפוליטי הפנימי. שלוש וחצי שנים אחרי המלחמה איבדה תנועת העבודה את השלטון במהפך הפוליטי של 1977. בסכסוך הערבי-ישראלי הבין-מדינתי חלה פריצת דרך היסטורית בעקבות חתימת הסכם שלום בין ישראל למצרים, ושנים מאוחר יותר עם מדינות ערביות אחרות.

לא מן הנמנע, שבמוקדם או במאוחר גם למלחמה הנוכחית בעזה יהיו השלכות פוליטיות פנימיות רחבות, שיניעו בתורן ניסיונות לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. אלו יאפשרו את הרחבת מעגל המדינות הערביות, המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל, כאשר החשובה שבהן היא ערב הסעודית.

כסטודנט בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית במחצית השנייה של שנות ה-70, אני זוכר שמחאת הפנתרים השחורים תוארה על ידי המרצה כמחאה שנכשלה בהשגת מטרותיה, בעיקר בשל המלחמה. סדר היום "הביטחוני" השתלט על סדר היום "החברתי" וגרם לגניזתו של המאבק המזרחי נגד הקיפוח המתמשך בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה. הסבר שנשמע לי נכון בשעתו.

לא מן הנמנע, שגם למלחמה הנוכחית יהיו השלכות פוליטיות פנימיות רחבות, שיניעו ניסיונות לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אשר יאפשרו את הרחבת מעגל היחסים הדיפלומטיים עם מדינות ערב

שנים מאוחר יותר, בעבודת דוקטורט שכתבה דבורה ברנשטיין, היא טענה כי הפנתרים הצליחו להעלות מודעות לקיפוח המתמשך של מזרחים בישראל. ארגונית הם הוכיחו שצעירים מהפריפריה החברתית יכולים להתארגן לעשייה פוליטית משמעותית למרות מעמדם החלש מול הממסד.

למרות שבשעתם הפנתרים השחורים לא הצליחו להפוך את המחאה לכדי תנועה ממוסדת ולהיבחר לכנסת, בראייה היסטורית המאבק שלהם הצליח להניע שינויים כבירים בחברה הישראלית.

המשפט המפורסם שאמרה ראש הממשלה גולדה מאיר בעקבות אחת ההפגנות הסוערות של הפנתרים: "הם לא נחמדים", נתפס בשעתו כביטוי לאטימות של הממסד בראשות תנועת העבודה בכל הקשור לקיפוח המזרחים בשכונות ובעיירות הפיתוח. שנים ספורות לאחר מכן גישה זו תרמה את חלקה למהפך הפוליטי בעקבות מעבר מסיבי של מזרחים שהצביעו לליכוד.

במקביל, אזרחים מאוכזבים אחרים ממפלגות השמאל הצביעו באותן בחירות למפלגת ד"ש, שסימנה את ראשית התופעה של מפלגות מרכז עטורות "כוכבים" ונטולות תפיסת עולם ברורה לגבי הנושאים שעל סדר היום הלאומי, שהחלישו בתורן את המערכת הפוליטית מאז ועד היום.

החוקרים אורי כהן ונסים ליאון טוענים, שבעקבות המהפך הפוליטי ב-1977 החלה צמיחתו של מעמד ביניים מזרחי ובעשורים שחלפו מאז הוא הפך ממציאות חברתית שבשוליים לכוח חברתי בולט, מגוון מבחינה אתנית, הנאבק על שותפותו בעיצוב סדר היום של ישראל.

למרות שבשעתם הפנתרים השחורים לא הצליחו להפוך את המחאה לכדי תנועה ממוסדת ולהיבחר לכנסת, בראייה היסטורית המאבק שלהם הצליח להניע שינויים כבירים בחברה הישראלית

המהפך עורר תנועת ניעות (מוביליות) פוליטית מהפריפריה אל המרכז. התביעה להתקדמות כלכלית, לניעות אקדמית ולשותפות תרבותית ופוליטית הלכה ונכחה יותר ויותר בשיח הציבורי. במערכת הפוליטית היא התבטאה בהתבססות כוחות המהפך לאורך זמן על קולות המזרחים ובשינוי שחל בדיוקנו של המרחב העירוני הישראלי.

אולם במקביל לצמיחתו המרשימה של מעמד בינוני מזרחי, שמעיד על הירידה בקיטוב המעמדי, טוענים החוקרים שהשסע האתני מוסיף לתסוס בחברה הישראלית ומזין את השיח הפוליטי. לטענתם, בחברה הישראלית בת זמננו, מוצא אשכנזי מוסיף להיות שם נרדף לתרבות חזקה, פריווילגית וגבוהה, שההיטמעות המלאה בה מתגמלת חברתית וכלכלית, והיפוכו במוצא מזרחי. במילים אחרות, הדרך לצמצום הפערים בחברה הישראלית היא עדיין ארוכה והמאבק המזרחי טרם הסתיים.

אסיים בסיפור האישי שלי מהפגנות הפנתרים. מראשית עלייתה לארץ של משפחתי מעיראק, חמש שנים לפני שנולדתי, התגוררה משפחתי במוסררה, אז "שכונת תפר" בין העיר העתיקה וירושלים המזרחית למערבית. דירת המשפחה הייתה חשופה לירי צלפים של חיילי הלגיון הירדני, מהעמדה שלהם על חומת העיר העתיקה בסמוך לשער שכם.

אחי אהרון למד בבית הספר היסודי עם ראובן אברג'יל והשניים בקשר עד עצם היום הזה. בשלב מוקדם למדי, הורי החליטו לעקור מהשכונה עם שבעת ילדיהם לנוכח הסכנה מהירדנים והמצב החברתי הקשה שאליו הידרדרה השכונה באותו עשור.

16 שנים מאוחר יותר, כתלמיד תיכון, הגעתי להפגנות כצופה/משתתף. ההפגנות הללו היו אז ההצגה הטובה ביותר בעיר. באחת ההפגנות היותר סוערות בשנת 1972, נחתכתי קשות ברגל משברי חלון הראווה של קפה "עטרה" ברחוב בן יהודה פינת המלך ג'ורג. שנה לאחר מכן, פרצה המלחמה וגויסתי לצבא.

במקביל לצמיחתו המרשימה של מעמד בינוני מזרחי, שמעיד על הירידה בקיטוב המעמדי, טוענים החוקרים שהשסע האתני מוסיף לתסוס בחברה הישראלית ומזין את השיח הפוליטי

השיעור לחיים שלמדתי מאותה פציעה מיותרת הייתה שלהפגנות יש לצאת נעול בנעלים ולא סנדלים. כך הקפדתי לעשות מאז בכל הפגנות שבהן השתתפתי, כולל בהפגנות המחאה נגד ההפיכה המשטרית של יריב לוין, בנימין נתניהו ושות'.

ד"ר דן סגיר הוא עמית מחקר במכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דייוויס באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו: "דימונה – ההרתעה הגרעינית של ישראל" יצא לאור בהוצאת כרמל.