האירועים הטרגיים של ה-7 באוקטובר גרמו למכה חזקה בבטן לתנועת השלום בשולי השמאל הישראלי. זוהי מכה קשה לאידאולוגיה, שכבר שני עשורים מנסה להתאושש מהמכה הקודמת שספגה בימי האינתיפאדה השנייה. האינתיפאדה ההיא גרמה לפחד עמוק בציבור הישראלי בעקבות פיגועי טרור איומים שכוונו לאזרחים ולתשתיות חיוניות.

הפחד הזה פגע עמוקות באמון של הבוחר הישראלי ברצון וביכולת של הפלסטינים להגיע לשלום בר קיימא עם מדינת ישראל, והמחישו את הצורך בביטחון כדבר החשוב ביותר בסדר העדיפויות הפוליטי.

הפחד בעקבות האינתיפאדה השנייה פגע עמוקות באמון הבוחר הישראלי ברצון וביכולת של הפלסטינים להגיע לשלום בר קיימא עם ישראל, והמחישו את הצורך בביטחון כדבר החשוב ביותר בסדר העדיפויות הפוליטי

ניתן היה לצפות שמתקפת הטרור הברוטלי ב-7 באוקטובר תהווה מכה מכרעת לחזון של שלום רציני עם השכנים הפלסטינים שלנו על בסיס מתווה שתי מדינות לשני עמים.

עבור רבים מבוחרי השמאל, מסע ההתאוששות מהאירוע היה כרוך באכזבה ועזיבה מדורגת של אמונות בסיסיות. הרעיון של שותף אמיתי לשלום מעבר לגבול ניצב בפני מציאות אלימה.

במשך השנים נוצרה סטיגמה לשמאל הישראלי כנאיבי ומנותק מהמציאות הקשוחה של האזור, אבל כעת גם התומכים העיקשים ביותר בחזון השלום נאלצו לבחון מחדש את עמדתם האידיאולוגית. הנהירה לכיוון מה שנחשב ל"מרכז" הפכה למפלט ממה שנתפס כנאיביות ואידיאליזם של השמאל. פרגמטיזם של מדיניות המתמקדת בביטחון.

הפוליטיקה הישראלית, כמו ברוב מדינות העולם, מוכוונת בעיקר על ידי נושאים המעניינים את הבוחר ברמה האישית. כך לדוגמה, בארצות הברית ביל קלינטון ניצח את הבחירות נגד ג'ורג' בוש האב כשהתמקד בכך שהוא מכיר את סל הקניות בסופר של הבוחר האמריקאי בניגוד ליריבו. הבוחר האמריקאי מצביע בקלפי בעיקר לפי המחירים שהוא נתקל בהם ביום יום של חייו, וסביר שיצביע למועמד שיפחית מחירים אלו.

בישראל, לעומת זאת, החשש הבסיסי והחשוב ביותר הוא ביטחון – תחושה המוגברת על ידי טראומת האינתיפאדות והמלחמות. הבוחר הישראלי בוחר בקלפי פתק שיבטיח לו ולמשפחתו ביטחון אישי בצורה הגבוה ביותר.

נוצרה סטיגמה לפיה השמאל הישראלי נאיבי ומנותק מהמציאות הקשוחה באזור. הנהירה ל"מרכז" הפכה למפלט ממה שנתפס כנאיביות ואידיאליזם של השמאל. פרגמטיזם של מדיניות המתמקדת בביטחון

תחושת הביטחון הזו, הייתה המנוע למעבר ימינה בפוליטיקה הישראלית במשך שני העשורים האחרונים. המשיכה של מפלגות הימין, בשל הדגש שלהן על הרתעה ועמידות בפני איומים, התאימה לתחושת הציבור שחיפש יציבות וביטחון.

עם זאת, הקורלציה בין ממשלות הימין לביטחון רחוקה מלהיות ישירה. הפרק האפל ביותר בהיסטוריה הביטחונית של ישראל שאנו חווים כיום נפתח תחת הממשלה הימנית ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. עובדה זו מנפצת את הקונספציה שיש חיבור ישיר בין מדיניות ימין של קשיחות והרתעה לבין הבטחת ביטחון ויציבות.

בישראל זה די נפוץ לראות דווקא דמויות ציבוריות ממגזרי הביטחון השונים התומכות במדיניות שנוטה שמאלה כדי לספק ביטחון, ומטילות ספק ביכולת של יד נוקשה ופתרונות צבאיים כדי להבטיחו.

התדמית לפיה השמאל מתקשר עם נאיביות וחולשה, בעוד שהימין נראה ככזה שיבטיח ביטחון על ידי הרתעה ושיקוף של "מי בעל הבית" – מופרכת. עובדה זו כנראה מתקשרת לאסטרטגיה שיווקית ופוליטית מוצלחת של הרבה ממפלגות הימין, שידעו לזהות בתבונה את הביטחון האישי כדבר החשוב ביותר עבור הבוחר הישראלי והשתמשו בפחד באופן מניפולטיבי.

הפרק האפל בהיסטוריה הביטחונית של ישראל שאנו חווים – נפתח תחת הממשלה הימנית בהיסטוריה של ישראל. זה מנפץ את קונספציית החיבור בין מדיניות ימין של קשיחות והרתעה לבין הבטחת ביטחון ויציבות

הטרגדיה של 7 באוקטובר, למרות המשבר העמוק שנוצר בעקבותיה, מציעה הזדמנות בלתי צפויה לשמאל הישראלי לשקם את הנרטיב שלו עם דיוק אסטרטגי.

סקרים אחרונים מצביעים על גידול פוטנציאלי של מפלגת שמאל ציונית, בראשות קצין לשעבר כמו יאיר גולן, שמסוגלת לאתגר את הנוף הפוליטי הנוכחי. פוטנציאל זה כרוך בחיבור של הבוחר הישראלי אל גולן כדמות שדואגת לביטחון (למרות עמדותיו השמאליות), במיוחד בשל העובדה שחירף את נפשו בהגנת הארץ באותה שבת שחורה.

חיבור זה, בצירוף כישלון ממשלת הימין להבטיח ביטחון, חייב להיות חרוט על דגלם של אלו המקדמים אידיאולוגיות "שמאלניות" של הסכם והפרדה מן הפלסטינים. המסר חייב להיות, שההסכם להיפרד משכנינו נעשה לא בשל שאיפות מוסריות ונאיביות, אלא משום שזהו ההסכם היחיד שיכול להביא ביטחון ארוך טווח עבור הציבור הישראלי.

חיוני לנפץ את הרעיון שהביטחון חונה תחת חסותה הבלעדית של הימין. באותה שבת שחורה רבים מהמפקדים ה"שמאלניים" הראו אומץ וחירוף נפש למען ביטחון המדינה ושמירה על אזרחים. זאת בשונה מהתפיסה שניסו להשריש שנציגי השמאל הם בוגדים או חסרי חיבור למציאות.

את האומץ הזה והאטרקטיביות שלו בעיני הבוחר הישראלי צריך לאמץ ולקדם בבחירות הבאות. החיבור בין השמאל לביטחון וניתוק האבסולוטיות של הקשר בין ימין לביטחון – חייבים להיות בליבה של האסטרטגיה הפוליטית של המפלגות, שייוולדו מחדש בשל המשבר הנוכחי.

החיבור בין השמאל לביטחון וניתוק האבסולוטיות של הקשר בין ימין לביטחון – חייבים להיות בליבה של האסטרטגיה הפוליטית של המפלגות, שייוולדו מחדש בשל המשבר הנוכחי

תנועת השלום החדשה חייבת להתמקד בכך, שחתירה להסכם שלום עם שכנינו הפלסטינים אינו רק צורך מוסרי, אלא גם ובעיקר חיונית לביטחון האישי של החברה הישראלית וכן לקיום שלנו כמדינה יהודית ודמוקרטית – העיקרון הבסיסי של הציונות עצמה.

קיימים קולות פלסטינים שאינם שוללים ואף תומכים בפתרון של שתי מדינות לשני עמים. כך למשל התייחס אבו מאזן, מנהיג הרשות הפלסטינית כיום, לכך שהוא נולד בצפת, אך הוא מכיר בכך שהוא יחזור לשם רק כתייר. גם הזירה הבינלאומית תומכת ברובה בהסכם על בסיס רעיון שתי המדינות.

אך רבים מהישראלים חושדים במקור הרצון בפתרון כזה, מפחדים שהוא שלב בתוכנית של הפלסטינים להשמיד את ישראל לגמרי, או כפי שהביטוי הידוע אומר "נתת להם אצבע הם ירצו את כל היד". חשש זה לא נולד בחלל ריק. ישנם סיכונים פוטנציאלים בפתרון שכזה (אם כי ניתן למזערם על ידי הסכם מקיף וטוב), אולם אנחנו חייבים להכיר בעובדה שהשארת המצב כפי שהוא, היא האיום הקיומי הגדול ביותר על הציונות, על זהות המדינה ועל ביטחונה.

ללא פתרון של הפרדה נהיה מוכרחים לבחור בין שמירה על זהות יהודית לבין שמירה על היותנו מדינה דמוקרטית, בהתחשב בשינויים הדמוגרפיים. אנחנו עוד נתגעגע למציאות שבה קיימים פלסטינים שתומכים ברעיון שתי המדינות, ונתחרט על ההתעלמות המוחלטת של ממשלותינו לאורך השנים מתמיכה בקידום פתרון שתי המדינות על ידי גורמים בינלאומיים ומקולות כאלו שעלו בקרב ההנהגה הפלסטינית.

ללא הפרדה נהיה מוכרחים לבחור בין שמירה על זהות יהודית לבין היותנו מדינה דמוקרטית, בהתחשב בשינויים הדמוגרפיים. אנחנו עוד נתגעגע למציאות בה יש פלסטינים שתומכים ברעיון שתי המדינות

בתוך הטרגדיה והמשבר העמוק, קיימת הזדמנות להתחדשות – הזדמנות לשמאל הישראלי להיוולד מחדש, לשקם את קולו ולהגדיר מחדש את מטרתו. בעודנו ניצבים מול טרגדיה נוראית, אין להיכנע לייאוש. להפך, עלינו לנצל את הרגע כדי לשרטט מסלול חדש לעתיד של שלום וביטחון עבור כל מי שקורא ועתיד לקרוא לארץ הזאת בית.

עידו תמיר הוא קצין בשירות מילואים. לומד לתואר שני בממשל בהתמחות במדיניות ציבורית ושיווק פוליטי באוניברסיטת רייכמן. עמית בתכנית ארגוב למנהיגות ודיפלומטיה.