אפשר ללמוד דברים רבים מתוצאות הבחירות לרשויות המקומיות. כל מפלגה בישראל (כמעט) יכולה לאמץ נרטיב של מנצחים ולספר עד כמה האחרים הפסידו ונפגעו במערכת הבחירות. האמת היא שזו הייתה מערכה עגמומית ויבשה.
שיעורי ההצבעה הנמוכים משקפים את תחושות הישראלים. חבלי ארץ שלמים מנותקים מבתיהם ותושבים רבים שוהים כפליטים בבתי מלון, נטולי זכות בחירה. החטופים ובני משפחותיהם, החיילים, ההורים לחיילים הפצועים – כל אלה הוציאו את החשק לחשוב על פוליטיקה מקומית. למעט כמה יושבי "X" (טוויטר לשעבר), הבחירות זימנו כמה שעות של מבזקים ותו לא.
המסקנה העיקרית היא שהציבור הישראלי מותש, מדוכדך ולא רואה את הסוף של השנה הקשה ביותר לחברה הישראלית. שיעורי ההצבעה הגבוהים בחברה החרדית ובחברה הערבית רק מחדדים את הניתוק בין קבוצות האוכלוסייה השונות – אלה הנלחמות בעזה ומאבדות את בניהן ובנותיהן, ואלה הפטורות מהעול הכבד ויכולות להתעסק בעצמן, בדילים ובנבחריהן.
בפעם ראשונה מאז שנבחר, הוא התנהג באופן מיטבי. הרי אם נתניהו היה מפשיל שרוולים, נפגש עם מועמדים ועובד מאחורי הקלעים על דילים (כפי שעשה שותפו הפוליטי אריה דרעי), הדבר היה מעורר קבס
לא נמצא סולידריות בקופסאות הכחולות עם הפתקים הלבנים והצהובים. בחלק מסוים של השיח הציבורי הודגשה העובדה שראש הממשלה בנימין נתניהו לא היה מעורב, לא הופיע בסרטונים, לא השתתף באירועי קמפיין. ביום הבחירות הוא אפילו לא שלח וידאו המזמין את הציבור הישראלי לצאת ולהצביע.
בפעם ראשונה מאז שנבחר, הוא התנהג באופן מיטבי. הרי אם נתניהו היה מפשיל שרוולים, נפגש עם מועמדים ועובד מאחורי הקלעים על דילים (כפי שעשה שותפו הפוליטי אריה דרעי), הדבר היה מעורר קבס. הפוליטיקה המקומית לא אמורה להעסיק ראש ממשלה בתקופת חירום.
בסוף יום ההצבעה הוציאו בליכוד הודעה בניסוח יבש יחסית עם ההישגים (לשיטתם), תוך התעלמות מההפסדים שלהם ועברו הלאה. היחיד שהתעקש לדקור את הציבור בעין היה השר המיותר דוד אמסלם בניסוחיו האומללים, כשהוא מחפש ריבים וחבטות מיותרים. טוב שאף אחד (כמעט) בירושלים לא צפה בסרטון שלו – ולא הצביע לליכוד.
במלאות כ־43 שנות שליטה ליכודית כמעט מלאה בכנסת ובממשלה, תמוה שאין למפלגה הזו ראשי עירייה באחת או ביותר מהערים הגדולות ביותר בישראל
העובדה שהליכוד לא הצליחה להכניס כמעט חברי מועצה בעיר הבירה ירושלים מעוררת תהייה פוליטית. זו הייתה הפינה שאמסלם טיפח במשך שנים כיו"ר סניף הליכוד בעיר, לא? וזו לא רק ירושלים. במלאות כ־43 שנות שליטה ליכודית כמעט מלאה בכנסת ובממשלה, תמוה שאין למפלגה הזו ראשי עירייה באחת או ביותר מהערים הגדולות ביותר בישראל.
יתרה מכך, בארבע הערים הגדולות ביותר – ירושלים, תל אביב, חיפה וראשון לציון – גם אין להם כמעט חברי מועצה.
עם זאת, מפלגת הליכוד הצליחה לשמר על כוחה בערים בגודל בינוני וקטן במספר רב של מקומות. הם מחזיקים בבת ים, נתניה ונס ציונה, למשל. הם איבדו את בית שאן וצפת אך הוסיפו את חולון וירוחם.
בהרצליה, חבר הליכוד המורשע בפלילים רפי קדושים – שכל שרי הליכוד עמדו אצלו בתור כדי להתארח בביתו – נדחק למקום שולי. ויש להם את פתח תקווה – העיר החמישית בגודלה בארץ, שם ראש העירייה המסובך בפלילים גרף רוב גדול. אולם, כשחוזרים לארבע הערים הגדולות במדינה – נוכחותם כמעט אפסית.
במועצת העיר הליכוד הצליחה לגרד בקושי חבר מועצה אחד, מתוך 31. כולם עברו אותם: הסיעה של יוסי חביליו, משה ליאון, החרדים על כל סיעותיהם – והקיצוניים של אריה קינג
בירושלים, ראש העירייה משה ליאון – פרויקט אישי ארוך טווח של אביגדור ליברמן – נחשב להצלחה פוליטית מקומית. ליאון עבר דירה לבירה כדי להתמודד בפעם הראשונה – ושכנע עם הזמן את התושבים בכנות כוונותיו. ליאון, אגב, היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה תחת נתניהו בעבר. אף על פי כן, הוא לא נחשב "איש של ביבי" – ויותר מקורב לליברמן ודרעי.
במועצת העיר הליכוד הצליחה לגרד בקושי חבר מועצה אחד, מתוך 31. כולם עברו אותם: הסיעה של יוסי חביליו התעוררות, משה ליאון, החרדים על כל סיעותיהם – והקיצוניים של אריה קינג.
תל אביב־יפו – העיר השנייה בגודלה והבירה העסקית והתרבותית של מדינת ישראל – לא סופרת את הליכוד כבר שנים. אף אחד ממפלגת השלטון לא מעז להתמודד שם על ראשות העירייה, בטח לא מאז ימי רוני מילוא ושלמה להט לפניו.
מילוא של שנות ה־90 היה אהוד ומקובל על הציבור הליברלי והשמאלני בתל אביב, אבל בליכוד של ימינו אין לפוליטיקאים כמוהו (וֹכמו לימור לבנת, דן מרידור ואחרים) מקום.
בבחירות למועצה בתל אביב־יפו, הגדילו בליכוד לעשות והתאחדו עם עוצמה יהודית. עד לפני כמה שנים נתניהו טען שלא ייתן לבן גביר תפקיד שר – והיום הזוגיות בין המפלגות הפכה למערכת יחסים דביקה
בבחירות למועצה, הגדילו בליכוד לעשות והתאחדו עם עוצמה יהודית. עד לפני כמה שנים נתניהו טען שלא ייתן לאיתמר בן גביר תפקיד שר – והיום הזוגיות בין המפלגות הפכה למערכת יחסים דביקה. הקמפיין המבחיל של הליכוד ועוצמה יהודית הריץ סלוגנים כמו "שכחתם מה זה יהדות", "גירוש עכשיו" ועוד מסרים התואמים את המפלגות הניאו־פשיסטיות באירופה.
כל הרוע הזה לא הגיע רחוק – מושב אחד במועצה, מתוך 31.
בחיפה התנהל קמפיין עם מועמדים רבים. יונה יהב – ראש העירייה לשעבר ומי שמוביל כרגע בהצבעה לקראת הסיבוב השני – מעולם לא היה מזוהה עם הליכוד. יהב היה בעברו ח"כ מטעם מפלגת העבודה ובשנותיו בפוליטיקה המקומית הספיק לעבוד עם משה כחלון (כולנו), הירוקים, שינוי, אבל לא התקרב לליכוד.
המתמודד מולו בסיבוב השני, דוד עציוני, הוא יועצו לשעבר של משה כחלון במשרד האוצר, שכיום נתמך על ידי מפלגת תקווה חדשה של גדעון סער. באשר למועצה, יניב בן שושן התמודד למועצה מטעם הליכוד וזכה ב־5% מהקולות. כפי הנראה, גם כאן נבחר רק חבר מועצה אחד מתוך 31.
ראשון לציון היא העיר הרביעית בגודלה בישראל ושם זכה ראש העירייה המכהן רז קינסטליך ב־90% מהקולות. חבר המועצה מטעם הליכוד הוא יוסי חממי – והוא כנראה יזכה במושב אחד מתוך 29.
בשורה התחתונה, תושבי ארבע הערים הגדולות בישראל, הכוללות יחד כשני מיליון תושבים – לא בוחרים ולא מיוצגים כמעט על ידי אף אחד מהליכוד
בשורה התחתונה, תושבי ארבע הערים הגדולות בישראל, הכוללות יחד כשני מיליון תושבים – לא בוחרים ולא מיוצגים כמעט על ידי אף אחד מהליכוד.
בערים הבאות בתור בגודלן, כמו פתח תקווה, נתניה, אשדוד, כאמור, יש ייצוג ליכודי – וככל שמתקדמים ברשימה הייצוג נשמר. הצבעת הבוחרים בשלטון המקומי לא נעשית מתוך הזדהות עם המפלגות הכלליות, זה בהחלט נכון.
יחד עם זאת, בליכוד בכל זאת טרחו לשלוח אתמול הודעת סיכום חגיגית עם דגש על המקומות שבהם הם הצליחו. אם כך הדבר, אז יש לציין שאין להם נוכחות בערים החשובות והבולטות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם