לפי הדיווח בעיתון הארץ (28.2), הנשיא ג'ו ביידן הזהיר כי ישראל מסתכנת באובדן התמיכה של שאר העולם בגלל ההרג המופרז בעזה. בנימין נתניהו, כך דווח בעיתון, הגיב לדברים וטען שלפי סקר של חברת הווארד-האריס, 82% מהציבור האמריקאי תומך בישראל. גם האזהרה וגם התגובה הן חשובות.

פעולות צה"ל ברצועת עזה מאז אוקטובר האחרון נושאות אופי של נקם, סוג של פעולות-תגמול. קשה לחשוב על מניע אחר להרג נרחב כזה ולהרס טוטלי שכזה לולא ההתקפה הרצחנית של חמאס על יישובי הנגב המערבי. 

פעולות צה"ל ברצועת עזה מאז אוקטובר האחרון נושאות אופי של נקם, סוג של פעולות-תגמול. קשה לחשוב על מניע אחר להרג נרחב כזה ולהרס טוטלי שכזה לולא ההתקפה הרצחנית של חמאס

ההתקפה הזו שחררה אותנו לכאורה מפרופורציות. אנחנו מתקרבים להרג של 2% מהאוכלוסייה העזתית, ויש ספק עד כמה המרחבים האורבניים שנהרסו יכולים להשתקם בטווח זמן של שנה-שנתיים. אז אולי הזעם הישראלי מובן, אבל ההתמכרות הנמשכת לו איננה מובנת – הגיע הזמן להתפכח.

יש לצה"ל הצלחות מרשימות בלחימה בחמאס, אבל יותר מידי בלתי-מעורבים נהרגים בצד הפלסטיני. בלהט הנקמה אנחנו נוטים להתעלם מהעובדה שמדובר בשכנים, ובאוכלוסייה שגם בעתיד תמשיך לחלוק איתנו את הארץ.

אנחנו צריכים למצוא פתרון שיש בו מבט אל העתיד – לא להמשיך בהרג הנרחב המונע על-ידי תחושות זעם ומחבל בסיכוי למצוא בעתיד ארוכה למחלה המקוללת של תושבי האזור.

גם אם כל פיצוץ של בית ספציפי ניתן להצדקה (צבאית) כשלעצמו – התוצאה הכוללת איננה יכולה להתקבל: אנחנו בגדול לא בדרך למזרח תיכון טוב יותר. ולכן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם עשינו הכל (שוב: בגדול, לא בכל מקרה לגופו) כדי לקדם פתרון של שלום ושגשוג לכלל תושבי האזור.

כנראה שלא. כנראה שהתמכרנו לזעם ולדקלום עקשני של הנרטיב שלנו. כנראה שאנחנו מתעקשים על עקרונות שמבטיחים שהעימות בין ישראל לפלסטינים יימשך עד שהם ייכנעו לדרישות שלנו. על אפשרות למוצא מהמלכוד הזה מדבר הנשיא ג'ו ביידן. הוא דואג לנו – לא רק לעמו ולעצמו.

כנראה שהתמכרנו לזעם ולדקלום עקשני של הנרטיב שלנו, ומתעקשים על עקרונות שמבטיחים שהעימות בין ישראל לפלסטינים יימשך עד שהם ייכנעו לדרישותינו. על מוצא מהמלכוד הזה מדבר ביידן

הטענה של נתניהו היא בעייתית. לפיה, הנשיא ביידן איננו משקף כלל את דעת עמו. נתניהו, דמוקרט אמיתי שכמוהו, הוא האיש שיודע להתביית על מה שחושב הציבור האמריקאי. נתניהו איננו זקוק לבית הלבן – הוא מצא דרך לעקוף את הממשל: דמוקרטיה ישירה המתבססת על רצון העם האמריקאי, כמשתקף בסקרי דעת קהל.

לדברי נתניהו, 82% מהציבור האמריקאי תומכים בישראל. מעניין אם 82% מהציבור האמריקאי עומד מאחורי רכבת אווירית של 240 טיסות של מטוסי מטען עם ציוד לחימה שהופעלה מייד לאחר הטבח בנגב המערבי כדי לאפשר לצה"ל לפעול ברציפות.

מעניין אם הציבור האמריקאי עומד מאחורי 20 ספינות מטען צבאי שפרקו בנמלי ישראל, שתי נושאות מטוסים גרעיניות שמוקמו באזורנו כדי לנטרל את האיום האיראני, שייטת שנלחמת בים סוף כדי להגן על ישראל מפני התקפות הטילים החות'יים, וחיל משלוח רב-לאומי שהתמקם בשדות תעופה בקפריסין ובטורקיה לטובת שמירה שהעימות שבו מעורבת ישראל לא יגלוש חלילה לעימות אזורי.

החשש שלי הוא שהתמיכה הזו שנתניהו מצא בסקרים איננה באמת קיימת. שהנשיא ביידן הוא הסמן הקיצוני בשמירה על שלומה וביטחונה של ישראל. שבלעדיו העמדה האמריקאית תשקף את ההתנגדות לישראל שאנו רואים בהפגנות המתקיימות ברחובות אמריקה. הנשיא ביידן פועל לטובתנו תוך שהוא מסכן את סיכוייו להיבחר שנית.

אני חושש שהתמיכה שנתניהו מצא בסקרים לא באמת קיימת. שביידן הוא הסמן הקיצוני בשמירה על ביטחון ישראל. שבלעדיו העמדה האמריקאית תשקף את ההתנגדות לישראל שנראית בהפגנות ברחובות אמריקה

על המלחמה הזו להסתיים. אין לנו יותר הישגים שניתן להשיג בהמשך המערכה. מצד שני, יש לנו הזדמנות היסטורית להגיע להסדר אזורי עם מדינות ערב המתונות תחת מטריה אמריקאית-אירופית.

המשך צלצול החרבות הוא מוטעה: כוחנו הצבאי כבר הותש במלחמה הארוכה. מחסני התחמושת התרוקנו. כוחות המילואים לא ישובו להתגייס בהתלהבות לאחר מסע המלחמה הארוך שהיה. שערוריית אי-השיוויון בנשיאה בנטל הביטחון כבר גלויה לכל, היא איננה פתירה פוליטית בטווח הרלוונטי והיא לא תיתן לנו מנוח.

לאחר צמצום מסיבי של הכוחות הקרקעיים, המלחמה בעזה מתנהלת כיום בהתבסס בעיקר על כוחות סדירים מיוחדים, כדי (כנראה) לחסוך באבדות: רוב הצבא כבר איננו משתתף בה.

האפשרות שהמלחמה תתרחב לגבול הצפוני כבר איננה יכולה להיתפס כהזדמנות שיש לנצל כדי לבוא חשבון עם החזבאללה – היא תביא לנזקים כבדים לישראל והיא תשפיע צבאית גם על מדינות המערב. אם בכלל, הרחבת המלחמה נותרה אולי כחלום הרטוב של הציר האחר: זה של איראן, רוסיה, סין וצפון קוריאה. אז למה לאיים כל הזמן? זה מגוחך.

על המלחמה הזו להסתיים. אין לנו יותר הישגים שניתן להשיג בהמשך המערכה. מצד שני, יש לנו הזדמנות היסטורית להגיע להסדר אזורי עם מדינות ערב המתונות תחת מטריה אמריקאית-אירופאית

יש אפשרות שהעולם מתקרב מחדש לעימות צבאי בין-גושי. החזית החשובה של ציר מדינות המערב איננה במזרח התיכון אלא באסיה (טייוואן) ובאוקראינה (מזרח אירופה). משטרים טוטליטריים מתעצמים צבאית, מתחמשים ומחזקים את הקשרים הצבאיים שביניהם: הם מתכוננים.

כך, רוסיה משתמשת במלחמתה באוקראינה בנשק שמסופק לה על-ידי איראן ותחמושת מצפון-קוריאה, וכל המדינות מגדילות את צבאותיהן. רוב המדינות הללו הן בעלות יכולות גרעיניות. המשך המלחמה במזה"ת הוא אינטרס של הציר הטוטליטרי – לא של ארה"ב ומדינות אירופה.

ובינתיים, תעשיית הנשק המערבית מתקשה להתמודד עם צרכי ההתעצמות האירופיים, והמשך המלחמה במזה"ת מהווה עבורה נטל צבאי מיותר והסחת-דעת מהעימות העיקרי שייתכן שמצפה לה.

לכן מדאיגה כל-כך ההתעקשות של ישראל על "ניצחון מוחלט": זה איננו ניצחון שלנו אלא רק של נתניהו וקבוצה לאומנית שחברה לקואליציה שלו ומבטיחה את המשך שלטונו.

במקום סיסמאות חלולות, היינו צריכים לחתור להסכם אזורי לפי התוכנית הסעודית-אמריקאית, להסכים לוויתורים טריטוריאליים הכרחיים לטובת הכללת הפלסטינים בהסדר המדיני, להשיב את חטופינו ומתינו, ולשקוד על הבטחת ביטחוננו במסגרת ההסדר המדיני.

מדאיגה ההתעקשות על "ניצחון מוחלט": זה אינו ניצחון שלנו אלא רק של נתניהו וקבוצה לאומנית שמבטיחה את המשך שלטונו. במקום סיסמאות חלולות, היינו צריכים לחתור להסכם אזורי לפי התוכנית הסעודית-אמריקאית

אין לישראל סיכוי לשרוד בעולם הבינגושי המתהווה אלא אם היא תצטרף לגוש המערבי בהסכמי הגנה. ואם הנשיא ביידן מתקשה לקבל הסכמה של נתניהו – אולי גם הוא ייתלה בסקרי דעת קהל המלמדים על-כך ש-82% מהציבור בישראל תומך ביוזמה האמריקאית-סעודית, ויעקוף את נתניהו.

פנסיונר. כלכלן בהכשרתי. בנקאי בעברי ומרצה אקדמי בנושאי כלכלה ומימון השקעה בנדל"ן.