ב-1992, בורקהארד בילגר בן ה-28 גילה שסבו עמד למשפט בעוון פשעי מלחמה לאחר שחרור צרפת מהכיבוש הנאצי. עשור לאחר מכן, חבילת מכתבים מצהיבים שהגיעה מגרמניה הניעה את העיתונאי והמחבר יליד ארה"ב להתחיל בחיפוש אחר האמת אודות עברו של סבו קרל גונר מימי המלחמה.

"לא היו טעויות קטנות בגרמניה של תקופת המלחמה", כותב בילגר בספרו החדש "ארץ אבות: פרקי זיכרונות על מלחמה, מצפון וסודות משפחתיים". וכפי שהוא מודה בחופשיות, סבו עשה יותר מכמה טעויות גדולות.

הסב קרל גונר, מורה בית ספר ונאצי נלהב, נשלח לאלזס ב-1940 כדי להשתתף במאמציו של הרייך השלישי לבצע "גרמניזציה" של האזור הצרפתי שזה עתה נכבש. הוא עמד בראש הנוער ההיטלראי המקומי ומאוחר יותר הפך למנהיג המפלגה בברטנהיים.

ב-1946, הוא הואשם במתן הפקודות שהובילו למותו של איכר צרפתי מקומי. אולם, כפי שחשפה חבילת המכתבים שנשלחה לאמו של בילגר, תושבי ברטנהיים סיפקו עדויות חיוניות לטובתו של גונר במשפט שהתנהל נגדו – ככל הנראה מקרה ייחודי באירופה שלאחר המלחמה.

בורקהארד בילגר, מחבר הספר "Fatherland", בניו יורק, 30 בספטמבר 2022 (צילום: Beowulf Sheehan)

בילגר, שגדל באוקלהומה אחרי שהוריו היגרו לארצות הברית ב-1962, אומר שהוא היה "סקרן יותר מאשר מוטרד" כשאמו סיפרה לו שגונר נכלא ונשפט בעוון פשעי מלחמה.

"אני חושב שכששמעתי את זה לא מיד קישרתי את זה למובן מסוים של אשמת אבות", אומר בילגר לזמן ישראל. התרבות הגרמנית שהכיר מהבית לא הייתה "החלק ההיסטורי האפל שלה", הוא מספר. "ההורים שלי הגנו עלינו מפני זה במידה מסוימת".

אמו של בילגר, אדלטראוט – מורה והיסטוריונית שמחקר הדוקטורט שלה עסק בצרפת של וישי – נמנעה רוב חייה מלדבר על עברו של אביה בתקופת המלחמה. אולם כשבילגר עבר לגרמניה ב-2014 והחל לחקור את עברו הנאצי הקבור של גונר, אמו בת ה-79 "עשתה שלום בנפשה עם אביה, ואני חושב שהיא קיוותה שהעובדות לא יהיו איומות מדי".

אותן עובדות – שהחיפוש אחריהן הוביל את בילגר לכפרים צרפתיים מנומנמים, לארכיונים גרמניים מאובקים ולאתרים קודרים של מחנות ריכוז לשעבר – התגלו כמורכבות, וכמוהן שאלת מעורבותו של גונר בפשעי הנאצים.

העובדות המורכבות

גונר, שנולד ב-1899 בהרצוגנוויילר שבדרום גרמניה, היה צאצא לחמישה דורות של איכרים ופועלים. תנאי המחיה בכפר שביער השחור במפנה המאה, כותב בילגר, היו "ימי-ביניימיים, אנשים היו אביונים כמו צמיתים". אביו של גונר הימר ושתה, ותמיד היה בחובות, ובסופו של דבר התאבד בשתיית בקבוק של חומר חיטוי.

קרל הצעיר הזדהה עם הדתיות הקתולית העמוקה של הכפר ושאף להפוך לכומר. אולם בקיץ של 1917, גונר בן ה-18 גויס לצבא הגרמני. בשבועות האחרונים למלחמת העולם הראשונה הוא נפצע קשה, וחזר לבסוף הביתה "צולע וחצי עיוור", כבר ללא תוכניות להפוך לכומר, אלא חדור "בתחושה שמעולם לא עזבה אותו, שהעולם הרוס וזקוק לתיקון רדיקלי".

הוא חזר ממלחמת העולם הראשונה "צולע וחצי עיוור", חדור "בתחושה שמעולם לא עזבה אותו, שהעולם הרוס וזקוק לתיקון רדיקלי". הוא עבר מדבר לדבר, ולא הגיע לשום מקום

הוא פנה להוראה, אבל כשהאינפלציה הדוהרת של רפובליקת ויימאר כילתה את המשכורת הקבועה שלו, גונר מצא את עצמו מרושש ומתוסכל. הוא תפס את עצמו במידה רבה כאינטלקטואל, והחליף שמונה משרות בארבע שנים. "הוא עבר מדבר לדבר ולא הגיע לשום מקום", כותב בילגר על סבו, שאותו הוא מתאר כ"חסר מנוח בשל תחושת הבטחה ושאיפות שסוכלו".

ב-1930, השנה שבה הנאצים השיגו את פריצת הדרך האלקטורלית הגדולה שלהם, גונר היה נשוי ומנהל בית ספר באאולפינגן – "משרה בסיסית בעיר קטנה ונחשלת", במילותיו של בילגר. אולם בעוד שאשתו, אמה, שגדלה בבית נוח של מעמד הביניים, לא רחשה שום אהדה לנאצים, בעלה הפך לתומך נלהב שלהם.

בארכיונים של אאולפינגן בילגר מצא מכתב מסבו שבו הוא מתגאה ב"מחויבותו הגלויה לנציונל-סוציאליזם" בסתיו של 1932. גונר הצטרף למפלגה במאי 1933, השתתף בשתי עצרות בנירנברג ועמד בראש הנוער ההיטלראי המקומי.

תמונה ללא תאריך של כנסיית הכפר בהרצוגנוויילר, גרמניה (צילום: Ostarchiv Herzogenweiler)

חבר מפלגה נלהב

הגם שרוב המורים הצטרפו לליגת המורים הנציונל-סוציאליסטית כמצופה מהם, אומר בילגר, סבו "לא היה חבר במפלגה הנאצית רק מתוך נוחות או הכרח, מחשש לאבד את עבודתו". גונר היה "חבר מפלגה נלהב. אני לא רוצה להגן עליו מהשיפוט הזה", אומר בילגר.

גונר, מאמין נכדו, היה שותף לשנאה שביטאו הנאצים כלפי מערכת המעמדות הנוקשה של גרמניה והאמין בתוכנית הכלכלית שלהם. הוא לא היה יכול שלא להיות מודע לאנטישמיות הארסית שלהם – שום גרמני לא היה יכול – אבל האם הוא היה שותף לה?

גונר היה "חבר מפלגה נלהב" ומדי פעם השמיע הערות אנטישמיות, אך ישנם בדלי ראיות לכך שהחל לחוש ספקות ביחס למפלגה זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון

בילגר לא מצא הערות אנטישמיות במכתביו ובמסמכיו האישיים של גונר, אף על פי שעיתון מקומי דיווח על נאום שנשא באלזס ב-1940, שבו תלה את חוליי הכלכלה של גרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה ב"פעילות פיננסית יהודית-פלוטוקרטית". אמו של בילגר אמרה כי נדיר שאביה השמיע הערות אנטישמיות בבית, אך הודתה שהוא עשה זאת לעתים.

תעודת החבר של קרל גונר בליגת המורים הנאצית (צילום: Landesarchiv Baden Warttemberg/ Staatsarchiv Freiburg)

אולם ישנם בדלי ראיות לכך שגונר החל לחוש ספקות ביחס למפלגה זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון. ב-1934, חבר ומנהל עמית שלו, הנס מילר, פוטר לאחר שהואשם בחוסר נאמנות.

במכתב מחאה למנהיגים המקומיים של ליגת המורים הנציונל-סוציאליסטית גונר תיאר את ההחלטה כ"עוול" וכ"מפלצתיות". המכתב, מאמין בילגר, היה פרי עטו של "מאמין לשעבר, חסיד פגוע, אדם שלא יכול היה לקבל שהמפלגה שבשלטון – זו שהוא הצטרף אליה – הייתה מלאה במטורפים".

עם זאת, אומר בילגר, רק כעבור שנים, לאחר שהגיע לאלזס, החל אצלו באמת "תהליך הדרגתי" של התפכחות מהנציונל-סוציאליזם.

גונר היה אחד ממאות מורים גרמנים שנשלחו לצרפת הכבושה כדי להפוך את התלמידים לנתינים נאמנים של הרייך, שם החל ב"תהליך הדרגתי" של התפכחות מהנציונל-סוציאליזם

ניסיונותיהם של הנאצים לבצע "גרמניזציה" של אלזס – אזור שהחליף ידיים בין צרפת לגרמניה ארבע פעמים במשך 70 השנים הקודמות – היו חסרי רחמים. השפה הצרפתית נאסרה, ספרים נשרפו וכובעי ברט הוצאו מחוץ לחוק. וכמובן, היהודים שטרם נמלטו משם גורשו במהירות.

כריכת הספר "Fatherland" של בורקהארד בילגר (צילום: באדיבות בילגר)

גונר היה אחד ממאות מורים גרמנים שנשלחו אל מעבר לריין כדי להפוך את התלמידים לנתינים נאמנים של הרייך. מאוחר יותר הוא אמר לחוקרים הצרפתים כי הוא הוצב בברטנהיים בניגוד לרצונו, אולם כפי שכותב בילגר, סבו "ודאי ידע שהיה מדובר ביותר מאשר משרת הוראה" בהתחשב במרכזיותם של בתי הספר במאמצי הנאצים לאינדוקטרינציה של הדור הצעיר.

חודשיים לאחר הגעתו, גונר נשא הרצאה שבה הילל את "האורגניזם המופלא" של המפלגה הנאצית.

סיפור שונה

18 חודשים מאוחר יותר, במרץ 1942, גונר מונה למנהיג המפלגה המקומי בברטנהיים. גם הפעם, טען גונר מאוחר יותר, הנאצים לא הותירו לו ברירה. אולם כפי שבילגר מתחיל לגלות, הסיפור של סבו היה שונה מאוד מזה של נאצים אחרים.

המחבר נפגש עם כמה מתלמידיו לשעבר הצרפתים של גונר, שסיפרו כי הוא היה מורה נוקשה אך מוערך. "הוא שמר על הסדר, אבל הוא לא היה מרושע", נזכר אחד מהם.

תלמידיו הצרפתים של גונר סיפרו כי הוא היה מורה נוקשה אך מוערך. "הוא שמר על הסדר, אבל הוא לא היה מרושע", נזכר אחד מהם. "נאצי, אבל אחד סביר"

בעוד ששני עמיתיו להוראה דבקו בנוקשות בתוכנית הלימודים הנאצית – ספורט, התעמלות ואיסוף סמרטוטים וגרוטאות מתכת עבור המאמץ המלחמתי – גונר באמת ניסה ללמד את תלמידיו קרוא וכתוב, מדעים, מתמטיקה, היסטוריה ושפות.

"באמת למדו אצלו", אמר לבילגר תלמיד לשעבר. הוא היה, ניסח זאת אחר בצורה שנשמעת אוקסימורונית, "נאצי, אבל אחד סביר".

כיתת בית הספר בברטנהיים, צרפת (צילום: ארכיון ברטנהיים)

כמנהיג מפלגה, גונר העלים עין שוב ושוב מסוג העבירות – שירת ההמנון הצרפתי הלאומי "לה מרסייז" על ידי כפרי שיכור, שחיטת חיות מקנה בצורה לא חוקית והאזנה לגלי רדיו קצרים – שלעתים קרובות גררו עונשים חמורים במקומות אחרים. וכאשר המלחמה התמשכה ואכזריות השלטון הנאצי הלכה וגברה, גונר החל להגן על הכפריים המקומיים.

לדוגמה, אחד מראשי ההתנגדות המקומיים, ז'ורז' טשיל, העלה בפניו מקרה של נגר ש"ליהג" ונשלח למחנה מעצר. כעבור שלושה ימים, לאחר שגונר יצר קשר עם מפקד המחנה, אותו אדם שוחרר.

כמנהיג מפלגה, גונר העלים עין מסוג העבירות שלעתים קרובות גררו עונשים חמורים במקומות אחרים. וכאשר המלחמה התמשכה ואכזריות השלטון הנאצי הלכה וגברה, גונר החל להגן על הכפריים המקומיים

מאז ואילך טשיל ומנהיג המפלגה הנאצית המקומי יצרו "ברית שבשתיקה". גונר כתב מכתבים שבהם התערב אצל הממונים עליו לטובת כאלה שנעצרו בשל רגשות אנטי-גרמניים, אנשים שהתחמקו מגיוס, מי שהעסקים או הבתים שלהם נאטמו מסיבות פוליטיות וזוג שנתפס בניסיון לברוח לצרפת.

עד לשחרור, אף אחד מברטנהיים לא נשלח למחנה מוות, אף משפחה לא גורשה ואף אסיר פוליטי לא הוצא להורג. הערים והכפרים השכנים לא הצליחו להימלט מכל זה באותה קלות. "באזור שהיה מכוסה שתי וערב באכזריות", אומר בילגר, "ברטנהיים הייתה נקודה ריקה, חור באריג הבגד".

US-WORLD WAR II-HITLER-PARIS (צילום: AFP)

מורשת של שאלות

מעשיו של סבו, אומר בילגר, "הוכיחו אומץ אדיר". אבל האם, כפי שטוענת בתו, הוא בסופו של דבר התנגד לנאצים?

"הוא כן חתר תחת מאמץ המלחמה הנאצי", אומר בילגר, ומציין כי סבו התעלם מעדויות על צעירים שהתחמקו משירות צבאי וקיבלו מחסה בכפר. "הוא אפשר דברים שהנאצים היו מחשיבים לעבירות שדינן מוות. זו צורה של התנגדות".

גונר שילם מחיר על חלקו בפשעי הנאצים: אחרי שנה במחנה של שבויי מלחמה הוא חזר למשפחתו כשהוא סובל מתת תזונה, שבור ונראה כמו "רוח רפאים חיה"

השילוב הייחודי של "מצפון ותחושת חובה מוטעית" שאפיין את גונר גרם לו לעזוב את משפחתו ולשוב לברטנהיים גם כאשר הגיעו אליו החדשות על נוכחותם של כוחות השחרור של בעלות הברית באלזס.

"אני לא יכול לזנוח את האנשים האלה לנפשם", הוא אמר. זמן קצר לאחר שחצה את הריין הוא נעצר. רק התערבותו של טשיל הצילה את גונר מכיתת יורים צרפתית שהורכבה במהירות.

ספסל השופטים בבית המשפט הצבאי הבינלאומי בנירנברג (IMT) בספטמבר 1946, במהלך משפט פשעי המלחמה של מנהיגים נאצים במהלך מלחמת העולם השנייה (צילום: AFP)

אולם, כפי שטוען נכדו, גונר שילם מחיר על חלקו בפשעי הנאצים: אחרי שנה במחנה של שבויי מלחמה הוא חזר למשפחתו כשהוא סובל מתת תזונה, שבור ונראה כמו "רוח רפאים חיה".

שלושה חודשים מאוחר יותר הוא נעצר, נכלא בבית סוהר עם פושעי מלחמה ידועים לשמצה והואשם במתן פקודות שהובילו למותו של איכר צרפתי בשם ז'ורז' באומן. באומן, שסירב להצטרף לקבוצת עבודה גרמנית באוקטובר 1944, מת לאחר שהוכה באכזריות על ידי המשטרה.

מכתבי עדויות בצרפתית לטובתו של קרל גונר (צילום: באדיבות בורקהארד בילגר)

את התיק הזה הניע בעיקר לואיס אוברכט, מנהל בית הספר שגונר החליף ב-1940. אבל לא הייתה זו הצורה שבה ניסה אוברכט לסגור חשבון עם גונר שהובילה לזיכויו של הגרמני ביולי 1947, אלא דווקא עדויותיהם של הכפריים המקומיים אשר – תוך התגברות על הפחד להיראות כמי שמצדדים בנאצי – כתבו מכתבים להגנתו.

באופן מכריע, הכומר המקומי העיד כי אף על פי שגונר ללא ספק היה חבר נאמן במפלגה הנאצית, היה לו "לב טוב והוא תמיד היה מוכן להיטיב עם האוכלוסייה".

מאוחר יותר, תהליך הדה-נאציפיקציה הגרמני פטר את גונר מאשמה, אם כי הממשל הצבאי הצרפתי פסק נגד ההחלטה, בטענה כי הוא היה "שותף למסע". בילגר מאמין כי פסק הדין כלפי סבו היה הוגן, אם כי לא שלם. "למרות שאני מסכים שהוא היה שותף למסע, הוא כיפר על כך".

גונר, שמאוחר יותר חזר ללמד והפך לתומך של הסוציאל-דמוקרטים, מעולם לא באמת התכחש לעברו מימי המלחמה. "אני חושב שהוא היה גאה במה שהוא עשה בכפר בזמן המלחמה. הוא הרגיש שהוא הצליח למלא את התפקיד שלו כמנהלן וגם להגן על אנשים", אומר בילגר. "הוא לא היה רדיקל או מהפכן שנלחם בגלוי במשטר הנאצי. הוא עשה את זה באמצעים הבירוקרטיים שלו".