קשה שלא להתפתות ולראות את מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר כאירוע שעשוי להביא לתפנית יסודית בתולדות הסכסוך הישראלי–פלסטיני והמזרח התיכון – וקל להבין מדוע.
המתקפה – שכללה רצח של 1,200 אזרחים וחיילים ישראלים, אונס ועינויים של נשים ונערות וחטיפת כ־250 בני ערובה, שרבים מהם עונו או מתו בשבי – המחישה את הסדיזם האכזרי של הארגון.
התגובה הישראלית – הכוללת סגר על עזה, ששולל מהאוכלוסייה דלת האמצעים ממילא צרכים בסיסיים, שבועות של תקיפות אוויריות וחודשים של לחימה קרקעית – הביאה למותם של כ־30 אלף פלסטינים, כשני שלישים מהם נשים וילדים. ישראל מעריכה שכ־10 אלף מהם היו מחבלי חמאס.
ואם האירועים הללו לא הספיקו כדי לבשר לכאורה על תפנית גדולה באזור, ההסלמה מצד חזבאללה בגבול ישראל–לבנון, תקיפות החות'ים על כלי שיט בים האדום ופגיעה של מיליציות פרו־איראניות בכוחות אמריקאיים בסוריה, בעיראק ובלבנון, עוררו דבר שהמזרח התיכון לא חווה מעולם – מלחמה אזורית של ממש.
למעט המלחמה בין ישראל למדינות ערב ב־1948, מלחמת ישראל–חמאס היא כבר המלחמה הארוכה ביותר של ישראל. רבים סברו כי אירועי 7 באוקטובר יביאו לתפנית בלתי נמנעת באזור. "אין דרך חזרה לסטטוס קוו של 6 באוקטובר", אמר נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ב־25 באוקטובר.
"ישראל הייתה מדינה אחת ב־6 באוקטובר ומדינה אחרת ב־7 באוקטובר", אמר מיכאל הרצוג, שגריר ישראל בארה"ב, בשלהי אוקטובר. במקביל, עבדאללה מלך ירדן הזהיר כי כל האזור "נמצא על סף נפילה לתהום".
כמעט לכל פריצת דרך בזירה הישראלית–ערבית קדמה אלימות עזה. מלחמת 1973 הובילה לשלום בין ישראל למצרים; האינתיפאדה הראשונה הסתיימה בהסכמי אוסלו
ייתכן שהתחזיות הללו יתגשמו וייתכן שלא. עתה, כשישה חודשים לאחר המשבר, אנחנו אפילו לא יודעים איפה אנחנו נמצאים על מסלול ההתקדמות של העימות – או לאן הוא מוביל. ראש ה־CIA ויליאם ברנס – ידיד ועמית של אחד החתומים על הכתבה – שאינו נוטה להגזמות, סבור כי אנו עדים לעימות המסוכן והסבוך ביותר מזה עשורים.
עם זאת, המזרח התיכון מתגלה פעמים רבות כצפוי באופן בלתי צפוי. משבר אומנם עשוי לשנות את מגרש המשחקים, ופעמים רבות יש לכך השלכות איומות, אבל לפעמים גם להניב תוצאות חיוביות.
![טקס החתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן, 13 בספטמבר 1993 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2019/12/D1041-052.jpg "טקס החתימה על הסכמי אוסלו בבית הלבן, 13 בספטמבר 1993 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)")
כמעט לכל פריצת דרך בזירה הישראלית–ערבית קדמה אלימות עזה. מלחמת 1973 הובילה לשלום בין ישראל למצרים; הפלישה של סדאם חוסיין לכוויית הביאה לוועידת השלום במדריד; והאינתיפאדה הראשונה הסתיימה בהסכמי אוסלו.
אולם, הפעם אנחנו עלולים להיות פחות בני מזל. שתי חבָרות מוכות טראומה יגיחו מהמשבר הזה, ונכון לעכשיו שתיהן חסרות מנהיגים מהסוג החיוני לשינוי יסודי. ראוי לתהות האם ההתנגדות האזורית לשינוי – והיעדר המנהיגים המוכנים ליטול סיכון אמיתי, לרבות אלה שבוושינגטון – יניבו סטטוס קוו הדומה לזה שרבים כל כך מקווים להשאיר מאחור.
ראוי לתהות האם ההתנגדות האזורית לשינוי – והיעדר המנהיגים המוכנים ליטול סיכון אמיתי – יניבו סטטוס קוו הדומה לזה שרבים כל כך מקווים להשאיר מאחור
דברים רבים עדיין לא ברורים, אבל כמה גורמים מעלים את החשד כי המזרח התיכון של אחרי המשבר עשוי להיראות דומה להפליא לזה הישן.
***
כל תזכיר החלטה של משרד החוץ האמריקאי נפתח במילים: "לארה"ב יש שלוש אפשרויות כלליות". הבדיחה היא, כמובן, שמדובר ב"הפעלת נשק גרעיני", "כניעה" או בחלופה המועדפת על מנסח המסמך, "האפשרות שלי".
שתי האופציות הראשונות ניחנות בסגולת הסופיוּת; השלישית דוחפת להכלת המצב. כך היה מאז ומעולם, לפחות בנוגע לאיראן מאז המהפכה האסלאמית של 1979. ניסיונות לשבירת המסורת הזאת מצד רונלד רייגן וברק אובמה הסתיימו בשערורייה או בנסיגה מהירה לאחור.
תפריט האפשרויות לא נראה שונה מאוד עכשיו, כשאיראן מנצלת את המשבר בעזה להפעלת ציר ההתנגדות שלה – בליל של קבוצות הכולל את חזבאללה בלבנון, המיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה והחות'ים בתימן – כדי לגרום צרות לישראל וארה"ב.
המאפיין הבולט של העימות הנוכחי הוא האיפוק היחסי של המעורבים, למעט החות'ים. לשחקנים הראשיים יש יותר מדי מה להפסיד במלחמה, והם מאותתים בפומבי ובאופן פרטי כי הם מעדיפים להימנע ממנה
אולם, המאפיין הבולט של העימות הנוכחי הוא האיפוק היחסי של המעורבים, למעט החות'ים. לשחקנים הראשיים יש יותר מדי מה להפסיד במלחמה, והם מאותתים בפומבי ובאופן פרטי כי הם מעדיפים להימנע ממנה.
תחת זאת, הם מסתפקים ברמת אלימות קבועה, מעט מתחת לסף ההסלמה. אבל הסף הזה תלוי בעיני המתבונן – ומכאן הסיכון המתמיד להסלמה בלתי מכוונת. מאז תחילת המשבר, מאמצים דיפלומטיים מצד ארה"ב וצרפת הניחו בסיס להסדר רשמי יציב יותר סביב הקו הכחול בין ישראל ולבנון.
הבסיס הזה כולל את נסיגת כוח רדואן של חזבאללה מהקו בתמורה לפשרות טריטוריאליות לטובת לבנון. לפי ההסכם, יחידות של צבא לבנון יתפרסו בדרום במקום כוחות חזבאללה. המגעים הללו הושעו אך צפויים להתחדש.
בעיראק, המיליציה הגדולה ביותר הקשורה לאיראן הציעה הפסקת אש, והקריאה לסילוק הכוחות האמריקאיים דעכה. המים במפרץ הפרסי שקטים יחסית. ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות אותתו כי מלחמה בין ארה"ב לאיראן אינה רצויה מבחינתן.
בשורה התחתונה: ספירלת הסלמה שתשנה מן היסוד את הדינמיקה הגאופוליטית של לפני 7 באוקטובר לא נראית בקלפים. אפילו בעזה, שבה ישראל ממשיכה בכתישה הצבאית שלה, קשה לצפות לשינוי פוליטי
בסוריה, הכוח האווירי של ישראל ממשיך לסכל תמרונים איראניים – ואיראן הסיגה בכירים במשמרות המהפכה מפני שאינה יכולה להגן עליהם. במצר באב אל־מנדב, תקיפות האמריקאים והבריטים – ומניעת אספקה איראנית – מכרסמות בתשתיות החוף של החות'ים אם לא במצבורי הנשק שלהם, ובסופו של דבר יביאו לקץ המהומה בים האדום, אם הפסקת אש בין ישראל לחמאס לא תעשה זאת קודם.
בשורה התחתונה: ספירלת הסלמה שתשנה מן היסוד את הדינמיקה הגאופוליטית של לפני 7 באוקטובר לא נראית בקלפים. אפילו בעזה, שבה ישראל ממשיכה בכתישה הצבאית שלה, קשה לצפות לשינוי פוליטי.
ההערכה הכנה ביותר לגבי גורלו של חמאס מגיעה ממסמך מודיעיני ישראלי, שמופץ בהרחבה בדרג המדיני. השורה התחתונה: "חמאס ישרוד את המערכה הזאת [של צה"ל] כארגון גרילה וארגון טרור". אין ספק שחמאס נחלש משמעותית כארגון צבאי, ויכולתו לבצע עוד 7 באוקטובר נפגעה מאוד.
אף שהסקרים מעידים על עלייה בפופולריות של חמאס בגדה המערבית, מעמד הארגון בעזה נחלש הרבה לפני 7 באוקטובר בשל הממשל הגרוע שלו – אבל התחזק מעט אחריו. חמאס מרוויח מהיותו החלופה המאורגנת היחידה לרשות הפלסטינית המרוששת והמשותקת.
סקרים מראים בבירור שרוב הפלסטינים מאמינים כי מתקפת חמאס הייתה מוצדקת בגלל הכיבוש הישראלי. שנית, החוסן של חמאס קשור לחוסר התפקוד של הרשות הפלסטינית
אם ההנהגה הבכירה של חמאס בעזה תחוסל, יכולת המשך הקיום שלו תיפגע. אין בכך כדי לומר שהיכולת של חמאס להשפיע על הפוליטיקה הפלסטינית בתוך עזה ומחוצה לה נשחקה עד היסוד ושהוא לא יהיה גורם מרכזי ביום שאחרי.
סקר מהימן שפורסם לאחרונה העלה כי רוב הפלסטינים בעזה מאמינים שחמאס ינצח במלחמה ויחדש את שלטונו. מדוע חמאס עדיין רלוונטי אם הפוליטיקה שלו הביאה סבל כזה על הפלסטינים? ראשית, הפלסטינים נוטים להאשים את ישראל במצבם יותר מאשר את הנהגתם שלהם.
סקרים מראים בבירור שרוב הפלסטינים מאמינים כי מתקפת חמאס הייתה מוצדקת בגלל הכיבוש הישראלי. שנית, החוסן של חמאס קשור לחוסר התפקוד של הרשות הפלסטינית ולתחושה שכל ממשלה שתקום אחרי המלחמה תהיה חייבת להתבסס על קונצנזוס לאומי שיכלול את כל הפלגים, לרבות חמאס.
המציאות המשונה היא שבנסיבות הקיימות אין לרשות הפלסטינית – מחודשת או אחרת – סיכויים רבים לשוב למשול בעזה ללא הסכמת חמאס.
קשה לדמיין סוכנות גיוס טובה יותר לקיצוניות של חמאס מאשר ממשלת ישראל הנוכחית. רפיסותה של הרשות הפלסטינית, יחד עם הפוליטיקה הסיפוחיסטית של ישראל, משמרות את השליטה של חמאס
וישנו גם הגורם הישראלי. קשה לדמיין סוכנות גיוס טובה יותר לקיצוניות של חמאס מאשר ממשלת ישראל הנוכחית. חמאס הוא הגילום הארגוני של רעיון הקץ של ישראל – והחלפתה במדינה אסלאמית. רוב הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה לא תומכים במטרה הזאת.
אולם, רפיסותה של הרשות הפלסטינית, יחד עם הפוליטיקה הסיפוחיסטית של ישראל, משמרות את השליטה של חמאס כתנועה לאומית פלסטינית.
בכל זה טמונה אמת אחת מטרידה: בהיעדר תנועה לאומית פלסטינית שתהיה מחויבת לממשל מתפקד ותשלוט בגדה המערבית ובעזה עם מונופול על שימוש לגיטימי בכוח, ריבונות ומדינה עצמאית אינן מתקבלות על הדעת.
***
באופן מובן, רבים מניחים כי ימיו של מי שעמד בראש ממשלת ישראל בעת המתקפה הקשה ביותר בתולדות המדינה – והיום העקוב ביותר מדם עבור היהודים מאז השואה – הם ספורים. ההנחה הזאת אולי תתברר כנכונה. אבל גם אם וכאשר בנימין נתניהו יעזוב את תפקידו, ליורשו עשוי להיות פחות מרחב פעולה לקבל החלטות מפתח.
גם אם לרוב הישראלים נמאס מנתניהו, הם לאו דווקא נסחפים שמאלה, מתנגדים לגישתו או תומכים במדינה פלסטינית. יותר מ־90% מהישראלים היהודים מאמינים כי הממשלה משתמשת בכמות נכונה של כוח נגד חמאס
גם אם לרוב הישראלים נמאס מנתניהו, הם לאו דווקא נסחפים שמאלה, מתנגדים לגישתו כלפי חמאס או תומכים במדינה פלסטינית. יותר מ־90% מהישראלים היהודים מאמינים כי הממשלה משתמשת בכמות נכונה של כוח נגד חמאס, או צריכה להשתמש ביותר.
גם אין מנגנון מעשי להרחקת נתניהו מהשלטון. ממשלת הימין שלו לא תפרק את עצמה, ויריבו העיקרי, בני גנץ, ממשיך לשבת לצדו בקבינט המלחמה. בעתיד הנראה לעין, נתניהו יישאר בשלטון. אכן, אם העבר הוא מבוא לפוליטיקה הישראלית, הרי שהמגמה אחרי משברים גדולים מעידה על נטייה חזקה לימין.
ישראל היא כבר מדינת ימין או ימין־מרכז. אחרי כמעט כל משבר צבאי וביטחוני מפלגות הימין התחזקו. אולם, במקרים מסוימים, משברים יכולים לייצר הפתעות. מעטים יכלו לנבא שאחרי מלחמת 1973 בין ישראל לערבים, אנואר סאדאת המצרי יציג הצעה לשלום – ומנחם בגין הישראלי ייענה לה.
אבל לעומת שנות ה־70, נראה שהסביבה של היום לא מעודדת קבלת החלטות אמיצה בצד הישראלי, הפלסטיני או האמריקאי. יותר ממאה חטופים עדיין מוחזקים בידי חמאס; יותר מ־200 אלף ישראלים פונו מיישובי הספר בצפון ובדרום ולא נראה שיוכלו לחזור אליהם בקרוב.
איום המלחמה עם חזבאללה מהווה חשש מתמיד – ובעיני חלק מהישראלים הכרח – ואין ספק כי ישראל תמשיך לפעול בעזה במשך החודשים הבאים, וכך גם פעילי חמאס
איום המלחמה עם חזבאללה מהווה חשש מתמיד – ובעיני חלק מהישראלים הכרח – ואין הרבה ספק בכך שישראל תמשיך לפעול בעזה במשך החודשים הבאים, וכך גם פעילי חמאס. אפילו בגדה המערבית השקטה יחסית, תקיפות של חמאס וקבוצות אחרות לצד אלימות מתנחלים והרחבת ההתנחלויות – חוברות יחדיו כדי לשלול כל היתכנות לשינוי המצב.
***
יש מי שמצביעים על תוכנית השלום עם ערב הסעודית, הכוללת פיוס עם העולם הערבי כולו, כאמצעי לשיכוך הפרעת הדחק הפוסט־טראומטית הקולקטיבית בקרב הישראלים בעקבות 7 באוקטובר. אבל תוכניות גדולות לא בהכרח מייצרות תוצאות גדולות.
![שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן מתקבל ע"י פקידים סעודים בנמל התעופה הבינלאומי בריאד, ערב הסעודית, 7 ביוני 2023 (צילום: Ahmed Yosri/Pool Photo via AP)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/06/AP23158389690875.jpg "שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן מתקבל ע"י פקידים סעודים בנמל התעופה הבינלאומי בריאד, ערב הסעודית, 7 ביוני 2023 (צילום: Ahmed Yosri/Pool Photo via AP)")
התוכנית של ממשל ביידן לחולל תפנית במזרח התיכון – תערובת של מדינות מעוטות הכנסה ומרובות אוכלוסייה, ומדינות מרובות הכנסה ומעוטות אוכלוסייה – על ידי איחוד בין המדינה העשירה ביותר באזור לזו המתקדמת ביותר מבחינה טכנולוגית, בשאיפה לעודד סחר פנים־אזורי, ניידות עובדים והשקעה בתשתיות, היא ללא ספק שאפתנית.
אבל היא גם מנותקת ממציאות המשילות ומתנאי הסביבה המזרח תיכוניים. העובדה שהחזון הזה מסתמך על פתרון בר קיימא של הסכסוך הישראלי–פלסטיני, שבתורו מתבסס על התפתחויות בלתי סבירות בפוליטיקה הפנימית הישראלית והפלסטינית, הופך אותו לסוריאליסטי.
השאלה האם יש היגיון בהצעת ערובה ביטחונית אמריקאית מחייבת לערב הסעודית תלויה לחלוטין בשאלה אם ניתן לתת אמון במנהיג סעודי הפכפך כמו מוחמד בן סלמאן
לא שזה דבר רע עבור ערב הסעודית וישראל לעשות שלום וכסף, אבל בהתחשב במציאות החזויה, קרוב לוודאי שנורמליזציה תחזק את מעמדו הפוליטי של נתניהו ותהווה מהלומה נוספת לשאיפות הפלסטיניות.
השאלה האם יש היגיון בהצעת ערובה ביטחונית אמריקאית מחייבת לערב הסעודית תלויה לחלוטין בשאלה אם ניתן לתת אמון במנהיג סעודי הפכפך כמו מוחמד בן סלמאן, שישנה בצורה קיצונית את כיוונה של המדיניות הסעודית.
![יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן עם יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, 19 במאי 2023 (צילום: Bandar AL-JALOUD / Saudi Royal Palace / AFP)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/09/33FK4A8-highres.jpg "יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן עם יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, 19 במאי 2023 (צילום: Bandar AL-JALOUD / Saudi Royal Palace / AFP)")
הציפיות מבן סלמאן הוא שהוא יפסיק לתמוך ברוסיה באופ"ק, ימתן את הקיצוץ בייצור הנפט בהתחשב בצרכים הכלכליים של ארה"ב וירחיק את המדינה מסין – שוק האנרגיה הגדול ביותר שלה. לאור מעשי העבר של יורש העצר, לא סביר שהוא יתחייב לזה אפילו בטווח הקצר.
בזמן שאנחנו מצפים לתפנית כזו, אפשר להיזכר בפתגם הספרדי הישן: "מוטב לחכות בישיבה". אם המשבר בעזה ותוצאותיו מייצגים תקלה בתבנית הקבועה, אין לארה"ב הרבה מה לעשות. כמו תמיד, ללוחמים יש יכולת פעולה רבה יותר מאשר לכוחות החיצוניים.
העובדה שניתן היה לייצר תגובה עקבית יחסית בהתחשב במצב הפוליטיקה המפלגתית בארה"ב היא כשלעצמה מרשימה. עם זאת, את המציאות הנוראה בעזה אי אפשר לתאר בשום צורה כהצלחה של מדיניות החוץ
על פי רוב, ממשל ביידן מבין זאת, אבל התוצאות, במקרה הטוב, הן מרירות־מתוקות. חלק מהצעדים שנקט ביידן סייעו במניעת החרפת המצב. עם אלה נמנים פריסת הכוח הימי; הסבלנות לנוכח התקיפות נגד האמריקאים והתגובה המדודה; אי הגדלת הנוכחות הקרקעית האמריקאית באזור.
גם כמו דיפלומטיה יצירתית להפחתת הסכנה להסלמה בצפון; הימנעות מתגובה קיצונית לתקיפות החות'ים, תוך ניסיון לשמור על תקשורת; והפעלת לחץ קבוע, גם אם לא מאוד יעיל, על ישראל לשינוי גישתה המבצעית בעזה, לאפשר סיוע הומניטרי ולא לנסות לדחוף את הפלסטינים לשטח מצרים.
העובדה שניתן היה לייצר תגובה עקבית יחסית בהתחשב במצב הפוליטיקה המפלגתית בארה"ב היא כשלעצמה מרשימה. עם זאת, את המציאות הנוראה של עשרות אלפי פלסטינים הרוגים ועיי חורבות, אי אפשר לתאר בשום צורה כהצלחה של מדיניות החוץ.
גם לא יהיה ניתן להרחיק מעבר לצעדים הללו ללא מחויבות ישראלית ופלסטינית – וזו לא נראית סבירה בנקודת הזמן הנוכחית או בהיעדר שינוי מהקצה אל הקצה במדינת ישראל ובחברה הישראלית. אם היה שינוי כזה, הוא התרחש ב־7 באוקטובר.
המשבר בעזה פילג את הדמוקרטים ואיחד את הרפובליקאים לקראת הבחירות הקרבות. עד כה ממשל ביידן היה טרוד במהומה, והקמפיין של טראמפ טרם התרכז במשבר. אולם, נוכחותו ללא ספק תורגש בעונת הבחירות
לא סביר כי המגמה תתהפך בהתחשב בטבח שבוצע בישראלים. הוא ישמש את הימין הישראלי כדי לתקף את תפיסת עולמו ביחס למצור ואת המסר שלו שהעולם שטוף בצביעות ובאנטישמיות.
גם אין באזור מעצמות ערביות – בייחוד ערב הסעודית – שמוכנות ומסוגלות לשמש כדאוס אקס מכינה על הבמה הקודרת הזאת.
לבסוף, ישנה שאלת הפוליטיקה הפנימית של ארה"ב. המשבר בעזה פילג את הדמוקרטים ואיחד את הרפובליקאים לקראת הבחירות הקרבות. עד כה ממשל ביידן היה טרוד במהומה, והקמפיין של טראמפ טרם התרכז במשבר. אולם, נוכחותו ללא ספק תורגש בעונת הבחירות, כשארה"ב ושחקנים אזוריים יתכננו את המהלכים הבאים שלהם.
סטיבן סיימון הוא מרצה ללימודי המזרח התיכון בבית הספר ג'קסון ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת וושינגטון – ומחבר הספר: "Grand Delusion: The Rise and Fall of American Ambition in the Middle East".
ארון דיוויד מילר הוא עמית בכיר בקרן קרנגי לשלום בינלאומי, לשעבר אנליסט ויועץ למשא ומתן במזרח התיכון במשרד החוץ האמריקאי בממשלים רפובליקאיים ודמוקרטיים – ומחבר הספר: "The End of Greatness: Why America Can't Have (and Doesn't Want) Another Great President"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו