באווירה פוסט-פורימית הנה סיפור מגילה שדומה כי מתאים יותר לימינו אלו:

אי אז, במקום אחר ובתקופה אחרת, קמה רפובליקה שנודעה בשם רפובליקת ויימאר, אשר נוסדה ב-9 בנובמבר 1918, עם תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. היא התאפיינה בבידוד פוליטי מבחוץ ובחוסר יציבות פוליטית מבפנים, שנבע משיטת הבחירות שהביאה להתחזקות מפלגות קטנות ולפיצול פוליטי וחברתי. האלימות הפוליטית הגוברת בה הובילה ליצירת אווירה אנטי דמוקרטית מעוררת פחד.

מפלגות הימין הלאומניות החזיקו בדעה כי הצבא הגרמני יכול היה לנצח במלחמה אילו לא היה נבגד מבית בידי תומכי השמאל – רעיון שכונה "סכין בגב האומה". בגלל מצבה הרעוע של גרמניה – אבטלה, כלכלה בשפל ומורל נמוך – הרעיון הפך לפופולרי בקרב חוגים רבים, שקשה היה להם לבלוע את הגלולה המרה של תבוסה, והאשימו בכך את ה"גיס החמישי" – אנשי השמאל והאקדמאים והאינטלקטואלים היהודים.

הצבא הגרמני  הקפיד לשמור על "ממלכתיות" ו"ניטרליות" בין הימין לשמאל, ולא תמך ברפובליקה כשהייתה זקוקה לו, והדבר הביא לשורת תהליכים הרסניים שהובילו בסופו של דבר לעליית המפלגה הנאצית לשלטון.

אלא שבאופן מתמיה, דווקא הטראומה הקולקטיבית שעבר העם הגרמני במלחמת העולם הראשונה והמצב הכאוטי אחריה הובילו ליצירת תרבות הדוניסטית וניהיליסטית של "אֱכֹל וְשָׁתֹה כי מחר נמות". אסקיפיזם זה, המקדש את ההתענגות של הרגע, אפשר לרבים להכחיש את המציאות ולהתנתק ממנה, כמו משאר הערכים התרבותיים והמוסריים שאחזו בהם עד אז.

באופן מתמיה, דווקא הטראומה הקולקטיבית שעבר העם הגרמני במלחמת העולם הראשונה והמצב הכאוטי אחריה הובילו ליצירת תרבות הדוניסטית וניהיליסטית של "אֱכֹל וְשָׁתֹה כי מחר נמות"

וכמו שם, נראה שגם אצלנו פורחת מתוך השבר הנורא של השבעה באוקטובר תרבות דקדנטית – כזו המצביעה על חברה בדעיכה או על סף קריסה, ואחד הביטויים הגרוטסקיים ביותר שלה כיום הוא שלל מסיבות הפורים שהתקיימו בשבוע האחרון, במיוחד אלו של המבוגרים.

העם היהודי הנרדף נאחז תמיד בהכחשת המציאות כדרך להתמודד עם תלאותיו. אלא שאלמנטים כמו תחושת הקורבנות-עליונות של "העם הנבחר" וההסתמכות על כוח עליון שיביא לגאולה הממשמשת ובאה במקום להישיר מבט ולנסות להתמודד עם בעיות ואיומים היו לו לרועץ, הן בגולה ובמיוחד כאן במדינה הריבונית שהקים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו זיהה היטב נטיית עומק זו והציע דבר שהיהודים הישראלים לא יכלו לעמוד בפניו – משקפי מציאות רבודה, שאפשרו להם לחיות בניתוק מהמצב הקשה, הסבוך והמאיים (ה"ג'ונגל"), בתוך בועה דמיונית של שקט ו'נורמאליות' (ה"וילה"). הכחשת המציאות היא זו שהיתה למעשה ה"קונספציה" שהובילה להחמרה בשלל הבעיות הסבוכות שהתעלמו מהן, לרבות ההתעלמות המוחשית והמזעזעת ממה שראו פיזית התצפיתניות.

בתחילה דומה היה שהשבעה באוקטובר ניפץ באחת את הקונספציה הזו, ריסק את קירות הווילה והעיר את הישראלים מהטריפ שלהם. אלא שכידוע התמכרות היא דפוס שקשה מאד למגר, במיוחד כשיש דילר כה מיומן המציע עכשיו את אילוזיית ה"ניצחון המוחלט" וכשאין אף אחד אחר המציע נרטיב מתחרה להיאחז בו.

בתחילה דומה היה שה-7/10 ניפץ באחת את הקונספציה הזו, ריסק את קירות הווילה והעיר את הישראלים מהטריפ שלהם. אלא שכידוע התמכרות היא דפוס שקשה מאד למגר

לפיכך אנחנו חוזים ברגרסיה לדפוסים תרבותיים מנתקים ומנותקים ולקריסה ערכית קולוסלית – נהייה אחר תכניות ריאליטי, מסעדות, התמקדות בהבלויות פוליטיות וחגיגות – למשל מסיבות פורים המוניות, כאילו איננו על סף התהום, כאילו מאות אלפי עקורים ישראלים אינם קיימים וכאילו הקטסטרופה בעזה – של החטופים והעזתים – היא בפלנטה אחרת.

ומי יפתור את הבעיות האלו? מן הסתם בורא עולם, ג'ו ביידן או שבתאי צבי העכשווי, המציע כתמיד גאולה וישועה דרך פריצת כל הגבולות והאיסורים.

הביטוי הלטיני הידוע Mundus vult decipi ("העולם רוצה ללכת שולל") מבטא את הרצון האנושי להיות עיוור ונבער, משום שהאמת מורכבת ומפחידה מדי. אלא שהגענו לנקודה שבה המשך השקיעה בהתענגות הדקטנטית והויימארית בצידוק של ההכרח "להמשיך לחיות" או "לשכוח קצת מהקושי" הוא מעשה המהווה את ההיפך הגמור מחברה המתארת את עצמה כ"מקדשת את החיים".

זהו מעשה המבטא את הבחירה להמשיך להפקיר את החטופים והעקורים לגורלם, את החיילים להמשיך להיהרג בקרב חסר מטרה, ואת המדינה להמשיך להתדרדר לתהום – בדיוק כמו הרפובליקה ההיא, אי אז.

ענת נרקיס היא פסיכולוגית חברתית ושיווקית, העוסקת במחקר החברה הישראלית והציבורים המרכיבים אותה מזה קרוב לשלושה עשורים.