החובה המוסרית הנעלה שלנו כחברה היא השבת כל החטופים והחטופות בכל מחיר. מאמר זה מתייחס לקרע הפנימי בתוך העם ונכתב מתוך חרדה עמוקה לעתיד החברה הישראלית לאור הקיטוב השורר בתוך החברה.

* * *

כאזרח חצוי זהותית בין זהות ערבית לא פלסטינית וישראלית לא יהודית, אך גאה באזרחות הישראלית-ערבית שלו. אני חרד ממה שעובר על החברה הישראלית – הן ברחובות, הן ברשתות החברתיות והן במסדרונות הכנסת.

אני חרד מגודל השנאה והקיטוב, חרד מהמצב שבו אף אחד לא רואה ולא שומע את האחר, חרד מהמציאות שבה כולנו שונים, חרד מהמציאות המפלגת שיוצרת הרבה אנחנו והרבה הם, וחרד מפירוק הישראלי לתתי קבוצות של ישראלים שכל תת-קבוצה דורשת לעצב את הסדר הציבורי אודות האמונה והערכים שלה עצמה בלבד.

אני חרד מגודל השנאה והקיטוב, חרד מהמצב שבו אף אחד לא רואה ולא שומע את האחר, חרד מהמציאות שבה כולנו שונים, חרד מהמציאות המפלגת שיוצרת הרבה אנחנו והרבה הם, וחרד מפירוק לתתי קבוצות

השנה היא 2025. זה עתה הזדעזעה החברה הישראלית מהתנגשות תרבותית, בין ימין לשמאל, בין ערבים ויהודים, בין בעד הבחירות ונגד הבחירות. המלחמה, למרות האובדן והכאב שלא הבדיל בין ימין לשמאל, בין יהודים ללא יהודים, לא הרפתה את המחלוקות אלא העצימה אותן, ואף הגבירה את תאוום של כל אחד מהצדדים לשלוט ולנצח בוויכוח. החברה הישראלית לא השכילה ללמוד ששנאה היא האויב הכי גדול של כל חברה.

השנה היא 2025. שחר של סולידריות ואחדות שורר בחברה הישראלית, ערבים ויהודים כאחד. המחלוקות קיימות אך לא מנהלות את הצדדים. המלחמה, למרות האובדן והכאב שהיא הביאה, הולידה עידן חדש של פיוס, חמלה, שלום ותקווה לעתיד טוב יותר. מהכאב צמחה חברה מלוכדת, מחוברת ופיקחת שמה שהיה לא יכול להמשיך להיות. מחלוקת היא דבר לגיטימי וויכוח הוא הדרך ליצירתיות ולא עוד מקום לשיסוי ופילוג. החברה הישראלית השכילה ולמדה ששנאה פנימית היא האויב הכי גדול של עצמה.

שני התסריטים אפשריים באותה מידה, וביניהם מה שעומד בשנים אלו על כפות המאזניים. אמנם, אי-ודאות היא אחד היסודות של המצב האנושי, ובכך, איננו יכולים לדעת מה יהיה המחר. אך כיום החברה הישראלית נמצאת בדרגה גבוה של אי-ודאות שלא ידעה עד כה. קצב השנאה והקיטוב פוגע באמון, מאיים על המשכיות קיומה של החברה הישראלית ובעתיד הדורות הבאים.

אין ספק כי חברה שבה האזרחים לא אקטיביים ולא דורשים קיום החוזה החברתי שנחתם בינם לבין המדינה, היא בגדר חברה מדוכאת, פסימית ואף מתה. יחד עם זאת, לאקטיביות יש גבולות וקווים אדומים שחציתם מסכנים את קיום החברה.

חברה שבה האזרחים לא אקטיביים ולא דורשים קיום החוזה החברתי שנחתם בינם לבין המדינה, היא בגדר חברה מדוכאת, פסימית ואף מתה. יחד עם זאת, לאקטיביות יש גבולות וקווים אדומים

בין חופש הביטוי לאלימות יש הבדל עצום, בין חופש ההתאגדות להפעלת אלימות אין אח ורע, ובין מניעת חופש הביטוי וההתאגדות באמצעות אלימות יש קו אדום שאסור לחצות.

אך ההתבצרות של כל אחד מהצדדים בצד של עצמו מולידה עיוורון שלא מאפשר לראות את הצד השני ואטימות שמטשטשת את קולו של הצד השני. בעימות המובל על ידי שנאה אין מנצחים, יש רק מפסידים. הגם שמי שירגיש שיצא וידו על העליונה צריך לדעת כי ידו השניה נקטעה.

על כן, עלינו להחליף פרדיגמה ביחסינו למכנים המשותפים בין אנשים ולהבדלים ביניהם. חובה לנקוט בגישה שלישית – גישה של שיח מכבד, רציני והדדי, שיח שמאפשר לכל צד להביע את כאבו ולשמוע את כאבו של האחר.

רק דרך שיחה רדיקלית וכואבת, כזו המחלצת מכל הצדדים את מיטב הכוחות, האמפתיה וההבנה, יהיה אפשר להגיע לפשרה ואף לצאת עם שתי הידיים על העליונה.

השיחה היא-היא המתווה המוסרי לעולם שמושל בו כבוד השוני. חשוב להפנים כי ההווה הוא העבר של העתיד של כולנו, ובכך יש לנו רק שתי חלופות: או התעלות או היכחדות.

בשביל עתיד טוב יותר חובה עלינו כחברה להתעלות על תאוותנו ועל החשיבה החד-ממדית והצרה. התעלות היא החלופה הממשית היחידה להיכחדות.

עירן קייס הוא חוקר עצמאי