מחאות פוליטיות יכולות ליצור אופוריה מסויימת. אנשים נלהבים, לרוב צעירים ואידיאליסטים, נשבעים זה לזה שמחר הכל יהיה שונה: אני ואתה נשנה את העולם. ואז מגיע מחר, והים אותו ים. גם היהודים אותם יהודים.

ראיתי והשתתפתי וסיקרתי אינספור הפגנות ברחבי העולם. בדרך כלל הפסיכולוגיה של המשתתפים אומרת שאם כל כך הרבה מסכימים אתנו אז לא נוכל לטעות ואי אפשר יהיה להתעלם.

יש כאן פרדוקס מעניין.

ראיתי, השתתפתי וסיקרתי אינספור הפגנות ברחבי העולם. בד"כ הפסיכולוגיה של המשתתפים אומרת שאם כ"כ הרבה מסכימים אתנו אז לא נוכל לטעות ואי אפשר יהיה להתעלם. יש כאן פרדוקס מעניין

כאשר זה קורה במשטרים רודניים, או משטרים בעלי לגיטימציה מינימלית, זה עשוי באמת לערער את ההנהגה. דיקטטורות ותומכיהן – אולי הצבא, אולי מעצמה גדולה – אוהבות יציבות, שמשמנת את גלגלי השחיתות. ככה זה היה במצרים ובאוקראינה, בערך, בשנים עברו. אולי יום אחד זה יעבוד גם באיראן וברוסיה.

הפגנות בדמוקרטיות הן באופן מוזר פחות אפקטיביות, שכן הן מתנגשות עם אחד משני עקרונות השיטה: מצד אחד הדמוקרטיה הליברלית מעניקה את הזכות למחות, בוודאי, איך לא; אבל מצד שני, דמוקרטיה אלקטורלית פירושה שהממשלה שנבחרה ברוב קולות (למעט אולי בארה"ב, שם השיטה עקומה עד היסוד), רוב שכנראה לא הסכים עם המוחים ביום הבחירות ועדיין לא מסכים.

ראיתי מפגינים נחושים להפיל את הממשלה הפוסט-קומוניסטית ברומניה בשנות ה-90. שנים הם הפגינו כמו משוגעים (או למצער, כמו ישראלים). למפלגת השלטון זה לא היה אכפת, והם המשיכו לנצח בבחירות – עד שלא.

לכן סקרים כל כך חשובים במצבים האלה. זו הסיבה שהם למעשה מהווים שירות ציבורי כשהם מדויקים, מבוססים על מתודולוגיה מקצועית, ולא חלק מקמפיינים של דיסאינפורמציה. אם הסקרים מראים שהציבור הפנה עורף לממשלה, היא עשויה לשנות את מדיניותו מחשש להפסד בבחירות הבאות.

אם הכישלון של הממשלה הוא קולוסלי מספיק, ודעת הקהל פנתה נגדו בצורה נחרצת מספיק, יש למפגינים יסוד מסוים לקוות שהממשלה תתפטר. התנאים הללו חלים בהחלט בישראל השבוע, כאשר עשרות אלפים צבאו על קריית הממשלה בירושלים: הממשלה כושלת ולא פופולרית. אבל בשביל המודל הזה צריך ג'נטלמן כושל כמו דייויד קמרון הבריטי (לאחר ביזיון הברקזיט); לישראל יש בנימין נתניהו כושל (אחרי ביזיונות מסמרי שיער אין-קץ). אתם כנראה מבינים את הבעיה.

ראיתי מפגינים נחושים להפיל את הממשלה הפוסט-קומוניסטית ברומניה בשנות ה-90. שנים הם הפגינו כמו משוגעים (או למצער, כמו ישראלים). למפלגת השלטון זה לא היה אכפת, והם המשיכו לנצח בבחירות – עד שלא

ההפגנות נגד נתניהו הן ממש בונבוניירה של דגלי ישראל ונאומים סוערים ומוזיקה נוסטלגית. יש ילדים קטנים על כתפי הורים-מפגינים הרואים בעצמם, ביהירות מוצדקת, את הגרסה הטובה ביותר של ישראל – היורשים הרוחניים (ובמקרים מסוימים בפועל) של מייסדי המדינה.

רבים מהם, די ברור, הם אותם מפגינים מהחודשים לפני טבח חמאס ב-7 באוקטובר שעורר את המלחמה בעזה. הם תמיד נטו לחוסר אמון בראש הממשלה, וכיום הם חושדים בו (או משוכנעים) שהוא מאריך את המלחמה כי הוא חושב שכך יקנה לו יותר זמן בתפקיד – ובכך עמדה טובה יותר שממנה יוכל להפעיל דחיות במשפטו המתמשך באשמת שוחד. זה אולי לא לגמרי הוגן; למעשה, חמאס עדיין לא הציג הצעה להניח את נשקו.

כך או כך המפגינים דורשים שנתניהו המשוקץ ייעלם, והם דורשים זאת בשילוב של זעם נוראי, ייאוש מייסר ותשוקה אידיאליסטית. סקרים מראים ששלושה רבעים מהציבור מסכימים, ורוב חזק גדול היה מצביע נגד הקואליציה הימנית-דתית הקיימת אם היו בחירות היום.

נתניהו של שנות ה-90 רצה הגבלת כהונה. נתניהו של היום לא יודע שובע. הוא ייאחז בכיסא בציפורניו עד הבחירות המתוכננות ב-2026, ואז יתמודד שוב. זקנתו מביישת אפילו את נעוריו המבישים דיים.

נתניהו ניפה ביעילות כל פוליטיקאי שעלול היה לעמוד נגדו מהליכוד. החבר היחיד בקואליציה שלו המונה 63 תומכים בכנסת – שמגלה סימני עמוד שדרה – הוא שר הביטחון יואב גלנט. כלומר, גם בלי גלנט נתניהו יכול לשמר רוב.

המפגינים דורשים שנתניהו המשוקץ ייעלם, והם דורשים זאת בשילוב של זעם נוראי, ייאוש מייסר ותשוקה אידיאליסטית. סקרים מראים ששלושה רבעים מהציבור מסכימים, ורוב חזק גדול היה מצביע נגד הקואליציה

אם המפגינים לא מצליחים להדיח את נתניהו מתפקידו, הם לפחות רוצים שיעשה יותר, באופן גלוי ומשכנע, כדי לכוון לעסקה עם חמאס להחזרת לפחות חלק מיותר מ-130 החטופים שנותרו בעזה (רבים כנראה מתים). המסר הזה קיבל חיזוק השבוע, כאשר משפחות חטופים הצטרפו בגלוי להפגנות.

לראייתם, אחרי כמעט חצי שנה של מלחמה נגד אויב שאין לו טנקים או מטוסים, כאשר ישראל עדיין סופגת טילים, משהו מאוד לא בסדר. ישראל מבודדת קשות מבחינה בינלאומית, במיוחד לאחר שמועצת הביטחון של האו"ם הצביעה בעד החלטת הפסקת האש בשבוע שעבר.

נתניהו מסוכסך עם המגן העולמי העיקרי של ישראל, הנשיא ג'ו ביידן; מדינות שבעבר היו להן יחסים יציבים עם ישראל, כמו קנדה, מפסיקות את מכירת הנשק; יש חקירת רצח עם נגד ישראל בהאג; וסנקציות כלכליות בינלאומיות הופכות לדבר שלא יפתיע איש.

זאת, לאחר כמעט שנה שבה ניסתה הקואליציה של נתניהו לערער את הדמוקרטיה הליברלית בישראל. המרכיבים המרכזיים של תוכנית זו, שנראה כי נבלמה על ידי המחאות, השווקים הגלובליים וג'יהאדיסטים פלסטינים, היו למנות שופטים-בובות, לאשר ביטול החלטותיהם לפי הצורך, למסמס את שומרי הסף ולאפשר לקואליציה, בסופו של דבר, למנוע מהאופוזיציה לרוץ בבחירות. כן, כן – מי שלא מאמין – שיקרא את הצעות החוק. "פוטיניזציה" זה כינוי עדין למה שהם זממו.

המפגינים רוצים שכולם יבינו שדרכו של נתניהו בכל החזיתות יצרה אסון, ושראש הממשלה העקשן כפרד יודה אפילו במעט באחריות למחדל המהמם של הביטחון, המודיעין והאסטרטגיה שהיו ב-7 באוקטובר.

המפגינים רוצים שכולם יבינו שדרכו של נתניהו בכל החזיתות יצרה אסון, ושראש הממשלה העקשן כפרד יודה אפילו במעט באחריות למחדל המהמם של הביטחון, המודיעין והאסטרטגיה שהיו ב-7 באוקטובר

יש המצפים שהחרדים יפרשו מהקואליציה אם הממשלה לא תצליח לעגן בחוק את ההשתמטות מגיוס של המגזר. וזה באמת עשוי להתרחש, אם הממשלה לא תצליח לתחמן קומבינה עוקפת בג"ץ עד הקיץ. אבל אין מה לבנות על זה; שום דבר טוב לא מאיים עליהם באופוזיציה.

לכן, כל הזעם והצדק והאידאלים שבעולם עשויים להתפורר מול הפרקטיקה. גם אם רוסיה פולשת לגליל והאינפלציה מגיעה לאלף אחוז ורשת החשמל קורסת ומגפת ארבה מתקרבת, שום דבר לא ישתנה אם נתניהו מצליח לשמר אצלו את 60-פלוס הלמינגים שלו.

האינרציה הזאת קצת משגעת את יריביו של נתניהו. בשיטה נשיאותית, כמו האמריקאית, צפוי שאי אפשר לעשות דבר עד הבחירות הבאות – כך שאין הרבה אכזבה כשהמחאות לא מובילות לשום דבר. אבל במערכות פרלמנטריות, ממשלות קטקליזמיות כמו זו באמת אמורות ליפול או להתפטר.

ההתעקשות של נתניהו להחזיק מעמד בכל מחיר היא נדירה, והטיעונים שהוא פורס מעניינים.

הוא טוען שזמן מלחמה אינו זמן לפוליטיקה – אלא זה רק מעורר את החשד שהוא מאריך בכוונה את המלחמה. הוא מתעקש שהעם בחר בו בנובמבר 2023. אבל האמת היא שהבחירות היו תיקו, והרוב שלו הגיע אך ורק בגלל עלות אובדן של קולות על ידי פילוגים באופוזיציה. הוא אומר שצריך לכבד את הדמוקרטיה. אבל הבחירות בישראל אינן כוללות רבע מהאוכלוסייה שנמצאת בשליטה של ישראל – כלומר, 3 מיליון הפלסטינים בגדה המערבית; זה אפילו לא מנדט דמוקרטי אמיתי, יאמרו מבקרים.

אילו אפשרויות נותרו, מלבד לסבול מה שנראה כמו טירוף כמעט שלוש שנים נוספות? נראה שחלק מהמפגינים כמהים להפיכה צבאית, למען האמת. אבל זה סימן לייאוש, לא תוכנית. ויש סיבות שהייאוש יישאר גם אחרי המלחמה, אפילו אחרי נתניהו – מכיוון שישראל כה חצויה בין ליברלים-מודרניים למסורתיים-דתיים-פשיסטים, והקיטוב כה חזק, והכל כה מעוגן בחינוך נפרד שיוצר נרטיבים מתנגשים, עד שממש לא ברור כיצד יראה כאן עתיד משותף.

כל הזעם והצדק והאידאלים עשויים להתפורר מול הפרקטיקה. גם אם רוסיה פולשת לגליל והאינפלציה מגיעה לאלף אחוז ורשת החשמל קורסת, דבר לא ישתנה אם נתניהו מצליח לשמר אצלו את 60-פלוס הלמינגים

ובכל זאת, כשקריאות המחאה נשמעו השבוע בירושלים, מזווית מסוימת, בחסות החשיכה, היה נדמה שהמפגינים חדורי תקווה. טבע האדם הוא לנסות להרחיק את הייאוש. במצרים כמו בישראל, באיראן כמו בבלארוס, וגם באמריקה אם דונלד טראמפ ייבחר בנובמבר, תמיד יהיו מי שמוכנים לצאת לרחובות, בתקווה שיום יבוא. שהם יביאו את היום.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com