יום שבת, שבעה באוקטובר

ביום שישי התקיימה אזכרה לסבא שלי. כל המשפחה הגיעה, כולל הדוד המאומץ שלי כרמל עידן, שהיה גרעינר ברעים וסבא וסבתא שלי אימצו לחיק המשפחה. כרמל הוא אבא של רועי עידן שנרצח בכפר עזה עם אשתו סמדר וסבא של אביגיל הקטנה שנחטפה לעזה והוחזרה.

בערב אכלנו יחד אצל סבתא שלי ואז, מהאופק, שמענו מוזיקה ממסיבת נובה הגדולה. אמא שלי אמרה, מה זה הרעש הזה? אמרתי לה, מה אכפת לך, תני להם לשמוח. אפילו חשבתי ללכת לראות מה קורה שם. יש לי מסלול ריצה קבוע בשטח, וכל ריצה עוברת בתוואי הזה. בסוף הארוחה חזרנו הביתה והלכנו לישון.

בערב אכלנו יחד אצל סבתא שלי ואז, מהאופק, שמענו מוזיקה ממסיבת נובה הגדולה. אמא שלי אמרה, מה זה הרעש הזה? אמרתי לה, מה אכפת לך, תני להם לשמוח. אפילו חשבתי ללכת לראות מה קורה שם

כשיצאתי לשנת שירות החלטתי לעזוב את הבית שהיה לי בשכונת הצעירים בקיבוץ, ולחזור לגור אצל ההורים שלי (עידו ועופרה). הייתי אמור להתגייס בנובמבר 23' וחשבתי שעדיף שאגור אצלם כשאני חוזר בסופי שבוע. בעצם, גם הייתי צריך את התמיכה שלהם, כי עברה עלי תקופה לא פשוטה.

בבוקר שבת, בסביבות שש וחצי, התחילו בומים חזקים, בלי אזעקות. אני גר בקומה העליונה. כדי להגיע לממ"ד בשמונה שניות, צריך לזנק ולתת ספרינט. הרגשתי שזה משהו אחר, כמות הירי הייתה רצינית.

הריסות בית בקיבוץ רעים בעקבות מתקפת הפתע של חמאס בשבעה באוקטובר, 26 בנובמבר 2023 (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

נכנסתי לחדרים של אחי (יוגב, בן 22) ושל אחותי (בר, בת 16) לוודא שהם ערים. ירדנו לממ"ד, סגרנו את הדלת ונעלנו במנעול שההורים שלי התקינו על דעת עצמם לפני כמה שנים. ידענו שבמקרה של חדירת מחבלים, כל מכשול קטן – עוזר. ואז נשמעה נפילה חזקה וקרובה.

השעה הייתה שש וארבעים בבוקר. יצאתי החוצה והצצתי מהדלת כדי לראות את היירוטים, השמיים בערו בטירוף. אחרי כמה דקות אבא שלי הראה לי תמונה ששלחו לו חברים שבה רואים טנדר טויוטה נוסע בשדרות. אמרתי לו, אבא יש מחבלים בשדרות, אין סיכוי שזה אמיתי.

תוך דקות שמענו צרור יריות מחוץ לבית ואז הודעה בווטסאפ הקיבוצי, יש לי פצוע בחדר. לאט לאט התחילו להגיע לקיבוץ אנשים מהמסיבה ועוד מישהו כתב, הגיעו אלי ארבעה חבר'ה.

תוך דקות שמענו צרור יריות ואז הודעה בווטסאפ הקיבוצי, יש לי פצוע בחדר. לאט לאט התחילו להגיע לקיבוץ אנשים מהמסיבה ועוד מישהו כתב, הגיעו אלי ארבעה חבר'ה

במשך שלוש שנים התנדבתי במד"א והשלמתי הכשרה של חובש. רציתי לצאת לעזור אבל אמא שלי אמרה, אתה לא זז מפה. אמרתי לה שלא אסלח לעצמי אם לא אעזור והיא אמרה שלא תסלח לעצמה אם תיתן לי לצאת.

ניצן מנו (צילום: דפנה טלמון)

שמענו יריות כל הזמן, לא הייתה שנייה אחת של הפסקה והשאלה שכל הזמן נשאלה: איפה הצבא? הרגשנו חסרי אונים.

התחלתי לעקוב אחרי החדשות. לראשונה בחיי הורדתי טלגרם, רציתי לדעת מה קורה בכל רגע. מתישהו, ראיתי תמונה של ליאם אור במנהרה של חמאס, יחד עם הפועלים התאילנדים שלנו. היינו חברים טובים של הפועלים התאילנדים. באנו להתארח בבתים שלהם, ישבנו לאכול ולשתות איתם והם התארחו באירועים של הקיבוץ.

התחלתי לעקוב אחרי החדשות. לראשונה בחיי הורדתי טלגרם, רציתי לדעת מה קורה בכל רגע. מתישהו, ראיתי תמונה של ליאם אור במנהרה של חמאס, יחד עם הפועלים התאילנדים שלנו

השעות חלפו. ישבנו בממ"ד עם דולי, הכלבה שלנו, במשך 17 שעות בלי לאכול ובלי לצאת לשירותים, עשינו הכול בממ"ד. צחקנו שהמחבלים יברחו בגלל הריח. היה חם ולח ומגעיל.

בערב הודיעו שהקיבוץ טוהר ואפשר לצאת. הלכתי לסרוק את הבית עם סכין ומספריים ביד. עליתי לקומה העליונה ובדקתי מתחת לארונות ואז ירדתי למטה ויצאתי עם אמא שלי ועם דולי לסיבוב.

ביציאה מהבית, דולי נעמדה ולא הסכימה לזוז. לא עזרו שום משיכות ושכנועים, היא התעקשה. נכנסנו איתה הביתה וכמה דקות אחר כך, פגע בבית שלנו צרור יריות מבחוץ. חזרנו לממ"ד וננעלנו שם עד תשע בבוקר.

אופנוע ומטול אר-פי-ג'י בקיבוץ רעים בשבעה באוקטובר, והכלבה דולי (צילום: ניצן מנו, מונטז')

בבוקר הודיעו שמטהרים את הקיבוץ וקבוצות של חיילים יעברו מבית לבית. הם דפקו בדלתות ואמרו, אנחנו מ"כפיר", הכול בסדר? יש פצועים? ב-11:00 יצא אוטובוס מהקיבוץ לאילת, אתם יכולים לנסוע גם ברכב פרטי.

רגע לפני שעזבנו, יצאתי לזרוק את האשפה ובדרך ראיתי על הכביש מטול אר-פי-ג'י עם משגר בפנים. ראיתי את הבתים ההרוסים בשכונת הצעירים שקרובה אלינו, אבל עוד לא הבנתי את גודל האירוע ועוד לא ידעתי מה קרה לעמית.

עמית גבאי

לאורך כל השעות בממ"ד היו התכתבויות בקבוצת הצעירים. בעיקר שאלו מה קורה עם עמית גבאי ועם אסף פבר, ומה עם ליאם.

הקשר שלי עם עמית התחיל בהצקות של ילדים והמשיך לחברות נהדרת. הדרכנו יחד בשנת המצווה והייתה לנו חבורה שכללה אותי ואת שגב, בן שכבה שלי, ואת ליאם שלמדו בשכבה מתחתינו. אהבנו לטייל יחד, לצאת לשטח ולמסיבות.

עמית נרצח בשבת בבוקר, מה שנודע לי רק ביום ראשון. מותו הוא אחד המחוללים של ההחלטה שלי לצאת מהמשבר שבו הייתי. ידעתי שהוא יושב למעלה, מסתכל עליי, ומי אני שלא אתן את כולי כדי להצליח, כשהוא לא קיבל את ההזדמנות הזאת?

עמית נרצח בשבת בבוקר. מותו הוא אחד המחוללים של ההחלטה שלי לצאת מהמשבר. ידעתי שהוא יושב למעלה, מסתכל עליי, ומי אני שלא אתן את כולי כדי להצליח, כשהוא לא קיבל את ההזדמנות הזאת?

עמית גבאי ז"ל

עמית היה מתוק וחייכן ומצחיק ואהוב. הוא אהב את החיים ותיזז בין מלא מקומות. לא ידעתי שהיו לו כל כך הרבה חבורות. לפעמים היו לנו שיחות מוטיבציה כשנמאס לו מבית הספר. דיברנו על התוכניות שלו ועל מה הוא מתכוון לעשות כשיגדל.

הפינוי

ביציאה מהקיבוץ ראינו עשרות גופות של מחבלים. מחוץ לקיבוץ היו טנדרים של מחבלים, אחד מהם עם טלוויזיה שנגנבה מאחד הבתים. היינו בתדהמה. עוד לא קלטנו מה קרה לנו, איפה אנחנו, באיזה עולם.

ביציאה מהקיבוץ ראינו עשרות גופות של מחבלים. מחוץ לקיבוץ היו טנדרים של מחבלים, אחד מהם עם טלוויזיה שנגנבה מאחד הבתים. היינו בתדהמה. עוד לא קלטנו מה קרה לנו, איפה אנחנו, באיזה עולם

הגענו למלון ספורט באילת. צוות העובדים קיבל אותנו בצורה מדהימה. סמנכ"ל המלון לקח אותי תחת חסותו, דאג לי לאופניים ולציוד רכיבה ושחייה כי בדיוק נכנסתי לאימוני טריאתלון. בכל בוקר הוא היה בודק מה איתי ובשבתות היינו רוכבים יחד מאה קילומטר ליטבתה ובחזרה.

המלון לא היה בית. קשה להיות עם כל הקיבוץ באותו מקום. לכל מקום שאליו הלכתי, ראיתי פרצופים עצובים. לכולם כאב, כל אחד איבד כמויות של אנשים, אי אפשר היה להכיל את זה.

משפחות שפונו מעוטף עזה במלון באילת, אוקטובר 2023. למצולמים אין קשר ישיר לנאמר בכתבה (צילום: Aris MESSINIS / AFP)

ברחתי לספורט. התאמנתי בחדר הכושר, שחיתי בים, רכבתי, היו לי מעל 13 שעות אימונים בשבוע. בשאר הזמן הקשבתי למוזיקה וניסיתי להיות עם המשפחה. אחרי כמה ימים אבא שלי, שהוא חקלאי ומרכז את גידולי הפלחה בקיבוץ, נסע לעבוד בשדות, וחזר למלון רק בסופי שבוע.

החברים שלי לא היו במלון. כולם כבר התגייסו לצבא ורק אני דחיתי את הגיוס לאפריל. הייתי בשנת שירות בפנימייה לנוער בסיכון ברמת ישי וזו הייתה שנה מורכבת בשבילי שפיתחה בי הרבה מסוגלות. הייתי צריך את ההפסקה הזאת.

באחד בינואר עברנו לתל אביב. הצעירים קיבלו דירות בבניין מעל שוק לוינסקי, ושאר הקיבוץ נכנס לגור בשני בניינים ברחוב הרצל. פתאום מצאתי את עצמי חי בדירה בתל אביב, מכלכל את עצמי ודואג לעצמי, משלם על כל הוצאה ולא לוקח כסף מההורים. את שכר הדירה משלמת המדינה.

באחד בינואר עברנו לתל אביב. פתאום מצאתי את עצמי חי בדירה בתל אביב, מכלכל את עצמי ודואג לעצמי, ולא לוקח כסף מההורים. את שכר הדירה משלמת המדינה

לא רציתי להתבטל עד הגיוס, רציתי לעבוד במשהו שקשור לספורט. הגענו לתל אביב ביום ראשון וביום שני כבר הלכתי לראיון עבודה בקאנטרי העלייה, והתקבלתי. עובדי המקום קיבלו אותי מאוד יפה. טל, המנהל הראשי ואור, מנהלת נוספת, ובעצם הצוות כולו – דאגו שארגיש טוב. מהר מאוד הם גילו שאני לא רק מפונה אלא גם חרוץ.

ניצן מנו בתל אביב (צילום: דפנה טלמון)

בזכות העבודה בקאנטרי והמגורים בדרום תל אביב, נחשפתי לקהילות שלא הכרתי. אנשים מהקהילה הלהט"בית, עובדים ממדינות זרות והרבה אנשים עם נכויות כאלה ואחרות. אני עובד בקבלה. מצאתי לעצמי פה בית עם אווירה צעירה וכיפית ואני נהנה לבוא לעבוד.

ברעים חייתי בבועה. גם תל אביב היא בועה, אבל אחרת. יש בה הכול מהכול. זה יכול להיות overwhelming אבל לי זה עשה טוב. יכולתי לשבת בבית ולחיות מהתמיכה של המדינה עד הגיוס אבל העדפתי לחיות, לפתוח את הראש לדברים חדשים, לא להתגולל בצער. זאת הדרך היחידה להמשיך הלאה.

ההחלטה

את מכירה את ההרגשה כאילו כל הדברים נופלים? את מנסה להחזיק, והם נשמטים לך מהידיים ויום אחד את מקבלת החלטה ומתחילה לאסוף לאט-לאט את מה שנפל.

לא הלכתי להלוויה של שום חבר, לא הייתי מסוגל. הייתי חבר קרוב של עמית, לא הפסקתי לחשוב על ליאם, דביר קרפ היה מנהל חדר הכושר בקיבוץ והיינו בקשר טוב ולפעמים היו לנו שיחות ברומו של עולם כשנשארנו אחרונים בבריכה.

לא הלכתי להלוויה של שום חבר, לא הייתי מסוגל. הייתי חבר קרוב של עמית, לא הפסקתי לחשוב על ליאם, דביר קרפ ז"ל היה מנהל חדר הכושר בקיבוץ והיינו בקשר טוב ולפעמים היו לנו שיחות ברומו של עולם

איבדתי חברים מבארי ומניר עוז. בבית הספר הייתה לי מחנכת מחליפה, ליאת אצילי, שנחטפה לעזה. כששמעתי שהיא נחטפה, שלחתי לה הודעה: "ליאת תכתבי לי כשאת חוזרת, אני מחכה לך". כשהיא חזרה, היא כתבה לי: "חזרתי!"

ההתכתבות של ניצן מנו עם ליאת אצילי (צילום: צילום מסך, באדיבות ניצן מנו)

כל כך הרבה אנשים שקרובים להורים שלי, לאחים שלי ואליי – נרצחו. זו הפעם הראשונה שבה ראיתי את אבא שלי כואב ככה.

מה המוות הזה עושה לחיים שלך?
בהתחלה חשבתי: אם מוות אחד הוא עולם ומלואו, מה עושים עם כל כך הרבה עולמות מתים? הרגשתי שאני לא נותן מספיק יחס למי שנרצחו, אבל זה לא נכון. פשוט אי אפשר להכיל כל כך הרבה שמות של נרצחים. חיילים ולוחמים מיחידות מיוחדות שחלמתי להיות כמוהם וחשבתי שהם בלתי מנוצחים, נהרגו.

בהתחלה חשבתי: אם מוות אחד הוא עולם ומלואו, מה עושים עם כל כך הרבה עולמות מתים? הרגשתי שאני לא נותן מספיק יחס למי שנרצחו, אבל זה לא נכון. פשוט אי אפשר להכיל כל כך הרבה שמות של נרצחים

הרבה אנשים סביבי דילגו באופן כלשהו מעל ההכלה ועברו לעשייה או להדממה. בשבילי – הריצה היא התרופה. הריצה נותנת לי אוויר, מפלט, כוח. להתחיל את היום ב-12 קילומטר ריצה, להתמלא אנרגיה ורק אחר כך לצאת לטרוף את העולם.

הסביבה הספורטיבית ובעיקר הריצה, היא המפתח שמלווה אותי דרך התקופות הכי קשות ואם מישהו יבקש ממני עצה איך לצאת ממקום חשוך אגיד לו: תתמקד במה שאתה אוהב.

נעלי הספורט של ניצן מנו בדירתו בדרום תל אביב (צילום: ניצן מנו)

הצטרפתי לקבוצת הריצה של מכבי תל אביב. יגאל לב, אחד ממאמני הריצה הטובים בארץ, צירף אותי לאימונים בלי לבקש כל תמורה. בכלל, אני מרגיש שהרבה אנשים עוטפים אותי. אולי בהתחלה זה בגלל שאני מפונה ורוצים לעזור לי אבל אחר כך, אני חושב שזה בזכות מי שאני.

בעוד שבועיים אתה מתגייס לצנחנים.
אני מוכן ומזומן לגיוס, ומחכה לו כבר הרבה שנים. נלחמתי על הפרופיל שלי בשיניים.

כשהייתי בכיתה ג', בתחילת מבצע "עמוד ענן", נפל לנו קסאם על הבית והיה עוד מקרה שבו נקלעתי עם אבא שלי ואח שלי לאירוע של בלון תבערה ששוגר מעזה. נסענו בטרקטור ונתקענו על גזע עץ ומתחתינו התחילה שריפה. יצאנו משם מפוחמים ומפוחדים.

האירועים הביטחוניים מלווים אותנו לאורך כל החיים וזאת אחת הסיבות שבגללן אני רוצה לתרום מעצמי להגן על המדינה, להגן על האחים שלי ועל החברים שלי.

האירועים הביטחוניים מלווים אותנו לאורך כל החיים וזאת אחת הסיבות שבגללן אני רוצה לתרום מעצמי להגן על המדינה, להגן על האחים שלי ועל החברים שלי

גדלתי בבית שבו הערך הכי חשוב הוא נתינה. ההורים שלי חינכו אותנו לאהבת הארץ. כמעט בכל סוף שבוע נסענו לטייל. לפני שבוע טיילנו בנחל אשלים עזגד ובסוף שבוע הקרוב אסע עם אבא שלי ואח שלי לנחל רחף בערבה. אני אוהב לאהוב את הארץ, להרגיש אותה דרך הרגליים. גם המוזיקה הצילה אותי בתקופה הזאת.

הצבא מתייחס לעובדה שאתה מפונה?
כן. אני לא יודע מי ידבר איתי כשאגיע לשם אבל קיבלתי עוד מענק לקניית ציוד, התקשרו לשאול לשלומי ולוודא שאני מפונה. אחרי מה שעברתי, לא להתגייס – זו לא אופציה.

ניצן מנו בדרום תל אביב, אפריל 2024 (צילום: דפנה טלמון)

אתה פוחד להתגייס?
לא.

פחדת בשבעה באוקטובר?
לא. מבחינתי זה היה אקשן. אני חושב שפשוט לא הבנתי את גודל האירוע ודי הכחשתי.

למה אתה מתגעגע?
לרוץ בשדות. לשקט. לשקיעה שלנו. לריח של השדות, לריח של האדמה ואפילו לריח של הזבל בשדות. אני ילד שגדל בשדות, שקטף גזר ואכל אותו היישר מהאדמה.

אני מתגעגע לרגעים השקטים. פשוט ליהנות מהטבע, ללכת לבריכה בקיבוץ ולא לחשוש משום דבר. לשבת בפינה שאמא שלי קוראת לה "פינת גן עדן" שבה אנחנו יושבים לקפה של אחר הצוהריים כשההורים חוזרים מהעבודה.

אני מתגעגע לרגעים השקטים. פשוט ליהנות מהטבע, ללכת לבריכה בקיבוץ ולא לחשוש משום דבר. לשבת בפינה שאמא שלי קוראת לה "פינת גן עדן" שבה אנחנו יושבים לקפה כשההורים חוזרים מהעבודה

החיים יכולים להיגמר ברגע. יש אנשים שזה אכן קרה להם. זה אומר שבכל יום אני יכול לסיים את החיים שלי. בכל יום אני יכול לפגוש את המוות והוא שם, אורב. מחכה לך. בחרתי  להשקיע בלהתרחק ממנו.

ניצן מנו (צילום: דפנה טלמון)

בחרתי לדאוג לעצמי כדי להרגיש יותר טוב, לפגוש אנשים ולחיות את החיים שאני רוצה לחיות. יש אפשרות לשקוע אבל זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה להתקדם, להיות במגמה חיובית, להקים משפחה, להשפיע על העולם בדרך זו או אחרת.

בחרתי לדאוג לעצמי כדי להרגיש יותר טוב, לפגוש אנשים ולחיות את החיים שאני רוצה לחיות. יש אפשרות לשקוע אבל זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה להתקדם, להיות במגמה חיובית, להשפיע על העולם בדרך זו או אחרת

אתה רואה את עצמך חוזר לגור בעוטף?
אני לא יודע. אני גאה במקום שבו אני גר עכשיו ואין לי בעיה לחזור לגור בקיבוץ. להורים שלי זה פחות מתאים. הם לא מוכנים להסתכן יותר. הם לא סומכים על אף אחד כי הם יודעים שהיו המון הבטחות שאף אחד לא עמד בהן.

אתה מרשה לעצמך לבכות?
אני בקושי בוכה אבל לפעמים, יש לי סיוטי לילה. לפעמים אני חולם על החברים שלי. מה היה קורה אם הייתי בבית לידם? האם הייתי יכול לצאת עם ערכת עזרה ראשונה ולהציל מישהו?