מוקדש לזכרם של דניאל יעקב ויעל
אחת מפרשות השבוע האחרונות, פרשת מצורע (אפריל 2024), מתארת את הכניסה האחורית לתפקיד הכהנים ושבט לוי. בעוד שהעבודה בבית המקדש (הקרבת הקורבנות, המנחה ועשבי הריח) נעשית בכניסה הקדמית, המקום שבו העם הנמצא בעזרה מביט בכהנים ובלוויים בהשתאות – הרי שהפרשה מתארת את הדרך שבה הלוויים מתעסקים במצורעים ובזבים. אנשים שהקהילה אינה חפצה להכיר ולראות אותם, והתורה מצווה להוציאם אל מחוץ למחנה.
בעוד שהעבודה בבית המקדש נעשית בכניסה הקדמית – הפרשה מתארת את הדרך בה הכהנים מתעסקים במצורעים ובזבים, אלה שהקהילה אינה חפצה להכיר ולראות, והתורה מצווה להוציאם אל מחוץ למחנה
יש משהו מתעתע בכהנים הלוויים. על פניו הם אלו שמגדירים את גבולות הקהילה: המצורעים מוצאים על פי פסיקתם אל מחוץ למחנה, ועל פיהם יחזרו חזרה.
היולדת והזב אסורים בכניסה למרחב בית המקדש, עד שהכהנים יקבלו את מנחתם ובכך יתירו להם לגעת בקודש. הם "הנטורי קרתא" – שומרי החומות של הקהילה היהודית.
אלא שבמבט מעמיק אנו למדים כי הכהנים הלוויים, המגדירים את גבולות הקהילה, להם עצמם אין גבולות ברורים של מרחב פיזי ונפשי השייך להם.
"לֹֽא־יִ֠הְיֶה לַכֹּהֲנִ֨ים הַלְוִיִּ֜ם כָּל־שֵׁ֧בֶט לֵוִ֛י חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִם־יִשְׂרָאֵ֑ל […] יְהוָה֙ ה֣וּא נַחֲלָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לֽוֹ" (דברים יח:א).
שבט לוי חסר בית פיזי, מכיוון שהאל היהודי, זה שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף – הוא נחלתו. על זה היה אומר סבי החסיד: "מוחל טובות". צריך לדייק את טענתי, שהרי ללווים כן היו ערים, אלא שלא היה להם נחלה: הערים אותן הם קיבלו היו מפוזרות בין השבטים השונים, כאשר כל שבט תרם מספר ערים ללוויים.
אלא שאפילו בתוך הבית של הלוויים, המפוזרים בין כל השבטים – גבולות הבית והקהילה לא היו עמידים. שש הערים שניתנו ללוויים היו ערי מקלט שאליהן נסו הרוצחים (בשגגה) מכל ארץ ישראל והם היו קולטים אותם ומפרנסים אותם. יש לשער שגם על זה היה חוזר ושונה סבי החסיד: "מוחל טובות".
ערי מקלט היו שילוב מדהים של ישיבות ובית הכנסת של העיר "בני ברק" יחד עם מספר הרציחות הגבוה ביותר לנפש של סנט לואיס, מיזורי.
שבט לוי חסר בית פיזי, מכיוון שהאל היהודי, זה שאין לו גוף ואין לו דמות הגוף – הוא נחלתו. על זה היה אומר סבי החסיד: "מוחל טובות". לשם הדיוק – ללווים היו ערים, אך לא נחלה, והערים היו מפוזרות בין השבטים
המורכבות של שבט לוי מצוי בדנ"א התרבותי בהורתו ובלידתו. לאה, אמו של לוי, ידעה כי היא שנואה על יעקב וכי הוא ממשיך לחיות איתה בשל ההסכם שערך עם אביה לבן, על מנת שיוכל להינשא לאחותה רחל.
יעקב כל כך לא אהב את לאה, עד שכלל לא התעסק בשמות של הילדים שנולדו ממנה. לאה הייתה זו שקראה לבנה ראובן בשמו כדי להודות לאל שראה בסבלה ובתחינתה לכך שאולי הענקת בן בכור ליעקב תגרום לו להתייחס אליה.
תחינתה של לאה נכשלה, ולבנה השני כבר קראה שמעון:
"כִּֽי־שָׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ כִּֽי־שְׂנוּאָ֣ה אָנֹ֔כִי וַיִּתֶּן־לִ֖י גַּם־אֶת־זֶ֑ה".
בנה השלישי נושא בשמו את תקוותה הכושלת של אמו:
"עַתָּ֤ה הַפַּ֙עַם֙ יִלָּוֶ֤ה אִישִׁי֙ אֵלַ֔י כִּֽי־יָלַ֥דְתִּי ל֖וֹ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ לֵוִֽי" (בראשית כט:לד).
שבט לוי נוצר מתוך טראומה של אישה ששנואה הייתה על בעלה, ובלידתו נטמן זרע התקווה של אמו לחוש בבית עם בעלה. אותה תקווה טראומטית מבטאת את אישיותו של שבט לוי – הוא ראה את עצמו כמי שמחויב לאמו ליצור בית וכך הוא פעל.
שבט לוי נוצר מהטראומה של אישה ששנואה הייתה על בעלה, ובלידתו נטמן זרע תקוותה לחוש בבית עם בעלה. אותה תקווה טראומטית מבטאת את אישיותו של השבט – שראה עצמו מחויב לאמו ליצור בית וכך פעל
כאשר אחותו דינה נחטפה ונאנסה בידי אנשי שכם – לוי חיסל בערמומיות ואכזריות את כל הגברים שבעיר: אילו שאנסו ואלו שאפשרו לאונס להתרחש ללא מחאה מצדם.
יעקב, שנבהל מהתגובה החריפה של בנו (יחד עם אחיו שמעון) ביקר אותם בחריפות ואמר:
"עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי" (בראשית לד:ל).
כלומר, אתם מסכנים את כלל הקהילה העברית במעשיכם – שהרי האו"ם יחד עם נאט"ו ושאר המדינות יוקיעו אותנו על מעשינו. הם ענו לו במשפט שממשיך להדהד בהיסטוריה היהודית:
"ויאמרו: הכזונה יעשה את אחותנו".
ובמילים אחרות, הם ענו לאביהם: אתה התנהגת לאמא שלנו, לאה, כזונה – בכך שהשתמשת באהבתה אליך ככלי להפריה ולהבאת ילדים לעולם, תוך ששיחקת ברגשותיה ובתקוותיה. אנו לא ניתן לך שוב להתעלם מאסוננו, שפגע כעת באחותנו.
לא מפתיע שלוי, שבשמו טמונה התשוקה להיות חלק ממרחב שבו קיימת אהבה, נבחר להיות זה שמגדיר את גבולות העם העברי. בו זמנית, הרצון של לוי להרגיש בבית ולהיות נאהב, הוא תשוקה שלעולם לא תמומש. לו עצמו אין נחלה בישראל ואין לו בית.
לא מפתיע שלוי, שבשמו טמונה התשוקה להיות חלק ממרחב שיש בו אהבה, נבחר להיות זה שמגדיר את גבולות העם. בו זמנית, רצון לוי להרגיש בבית ולהיות נאהב, הוא תשוקה שלעולם לא תמומש
אני רוצה להאמין שהרמב"ם חש בטראומה של הלווים, ולכן בספרו משנה תורה – כאשר הוא מנמק מדוע לשבט לוי אין נחלה בארץ ישראל – הוא בוחר להשתמש בפועל "ז.כ.ה.". פועל זה, משמעותו בספרות המשנאית והמדרשית כמתנה שאדם מקבל בשל פעולותיו ואישיותו. בשונה ממתנות שלעיתים גיבורים יהודים מקבלים מהאל מבלי שעשו מעשה יוצא דופן:
"וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל […]. מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים".
ואז מוסיף הרמב"ם את המשפט הבא:
"וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם".
הרמב"ם הבין כי בני שבט לוי יעשו הכל למען האהבה, כולל להקדיש את חייהם לאל לשרתו. משרתי האל, כמו רבים מאילו שפגשתי בחיי המקדישים את חייהם לתיקון העולם, נושאים בתוכם טראומה מבעבעת, שנכשלת מלהירפא, להיות נאהבים. הרמב"ם חש בכך ובוחר בפועל – האל מבטיח להיות "זוכה להם" – להעניק להם את מה שמגיע להם מבלי לנצלם.
המשוררת האמריקאית, הרבה ליין גוטליב, תיארה את כאבה של לאה:
לאחר שנים של ילד אחר ילד אחר ילד
דמתה לאה לפרה חולבת
היא התנהלה בכבדות על רגלים בצקות
עורה תלוי על גופה בקפלים
עיניה בולטות מבשרה
בורות של אהבה עקרה
הוא לא עיבד את שדותיה
לא חרש באדמתה
לא שתל מפרחי נשיקותיו על שפתיה
הוא רק גנח ונמלט
משאיר בה אינסוף דמעות תסכול.
לוי נושא בתוכו את כאבה של אמו. לא סתם הוא מתרוצץ בין מצורעים וזבים, אלו שהחברה אינה מעוניינת לחוש בקיומם. תפקידו לוודא שגופם נראה "בריא מספיק" עבור הקהילה, כדי שהם יוכלו לחזור אליה מבלי להיות מגורשים שוב ושוב.
לוי נושא בתוכו את כאב אמו. לא סתם הוא מתרוצץ בין מצורעים וזבים, שהחברה אינה מעוניינת לחוש בקיומם. תפקידו לוודא שגופם נראה "בריא מספיק" עבור הקהילה, כדי שיוכלו לחזור אליה מבלי להיות מגורשים שוב
אני בטוח שחלק בתוכו רוצה לצעוק על הקהילה העברית: מדוע אתם ממשיכים לגרש מהמחנה את אלו שגופם נושא בתוכו פצעים של טראומה, הרי גם לנו טראומה בנפש?
בו זמנית הם, כמו אביהם הקדמון לוי, הפנימו את האכזריות המצויה בכל קהילה ועם. לכן הם ממשיכים לבחון את גוף המצורע שוב ושוב, אולי הפעם הגוף כבר הבריא מספיק ויוחזר למחנה:
"אולי הפעם ילווה אלי אישי".
ד"ר יקיר אנגלנדר הוא מנהל תוכנית המנהיגות "גוונים" בארגון IAC (Israeli-American Council), מלמד בבית הספר לרבנות AJR בניו יורק ומתגורר בקהילה בפילדלפיה. יקיר גדל בחסידות ויז'ניץ, היה בין המקימים והמנהלים של תנועת הנוער הבין-דתית Kids4Peace בירושלים, ומקדיש את עצמו למיסטיקה, למגע וליצירת חיבורים בין עולמות ותרבויות. שני ספריו עוסקים בשאלות סביב מקום הגוף והמיניות בשיח הציוני-דתי והחרדי. הוא חקר באוניברסיטאות Northwestern, Harvard ובמכון שלום הרטמן.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנועשית סלט.
כמובן שאתה טועה לחלוטין. המשמעות של שבט לוי היא הרבה יותר פשוטה, זהו שם למי שמלווה את ספר תורת משה.
כל השאר אלו אלמטים שהוספת מטעמייך אתה לדברים הכתובים. שאני מזכיר, שאין להוסיף או לגרוע מהם דבר וזאת כדי להצליח להבין מה הם אומרים.
אתם צריכים להבין, נגמרו הזמנים שבהם כל חצוף מנסה להפוך את התורה לקדשה (עיין ערך מיכל כלת יהודה). ואם הבנת את דברי, אולי תצליח להבין את דברי הסופר כאשר הוא אומר: "הכזונה יעשה את אחותנו"? כי זה שאתה עשית עם הפירושים שלך. הפכת את התורה לנפקנית שמתאימה את דבריה לגחמות הפירושיות של אנשים כמותך.