לעתים התחלות טובות נגמרות רע והתחלות קשות נגמרות טוב. נראה שמה שקורה לאחרונה מבחינת ישראל, הוא מהסוג השני. תחילת התקופה שאנו עדיין מצויים בה, ה-7 באוקטובר, הייתה קשה מאד. גם ההמשך לא פשוט או קל. אך יש עתה סימנים להתפתחויות חשובות מבחינת מדינת ישראל, דהיינו קפיצת מדרגה בהשתלבותה במרחב סביבה.

מאז קמה מדינת ישראל, אחת ממטרותיה המרכזיות הייתה להיות משולבת באזור ולא להיות לנצח נטע זר בו. אבות הציונות היו ערים לפרובלמטיקה הזו וכאשר הגו את חזונם. ציפייתם הייתה שאף שההתחלה תהיה לוחמנית, הרי שעם הזמן אפשר יהיה להגיע ליחסים תקינים בין הגוף הלאומי היהודי שיקום פה לבין הארצות הערביות מסביב. וזה אכן מה שבהדרגה קורה.

ציפיית אבות הציונות הייתה שאף שההתחלה תהיה לוחמנית, הרי שעם הזמן אפשר יהיה להגיע ליחסים תקינים בין הגוף הלאומי היהודי שיקום פה לבין הארצות הערביות מסביב. וזה אכן מה שבהדרגה קורה

התפתחות חשובה נוספת בתהליך זה הייתה באירועים האחרונים. לישראל ולשכנות ערביות חשובות שלה נוצר באזור אויב משותף – איראן – ומן הידועות היא שאין כמו אויב משותף כדי לקרב עמדות. איראן מזוהה עתה ע"י ארצות ערביות מרכזיות כסכנה אקוטית לשלומן וביטחונן. חתירתה למעמד של מעצמה אזורית היא בעיה קשה עבורן.

אמביציה זו של איראן באזור כאן, לא שונה עקרונית ממה שהייתה הכוונה של גרמניה הנאצית ביחס לאירופה. כפי שעשתה גרמניה בשעתו, איראן יוצרת קשרים עם קבוצות אוכלוסייה בקרב ארצות באזור, שנעשות בנות ברית לה ולתוכניותיה.

קשרים אלה מבוססים, במקרה של איראן, על זהות בווריאציה הדתית של איראן בתוך האסלאם, השיעית, או על עוינות משותפת לישראל – כמו המצב עם חמאס. בניגוד לגרמניה של אז, איראן לא מבצעת או מתכננת כיבושים פיזיים, אלא חותרת תחת משטרים בארצות ערביות – אלה שהן בעלות ברית של מי שהיא מגדירה כאויבתה הגדולה: ארה"ב. כאמצעים צבאיים היא מסתמכת בעיקר על כלי תקיפה מהאוויר – אותם היא מייצרת בכמויות גדולות.

קונקרטית, איראן הגיעה כבר לעמדה חזקה בלבנון, בעזרת שותפתה העיקרית שם, חזבאללה, ויש גם מיליציות שקשורות בה בסוריה ובעיראק. עכשיו היא חותרת תחת המשטר ההאשמי בירדן ונעזרת לשם כך בגורמים פלסטינים בממלכה. את ערב הסעודית היא התקיפה בעבר קשות עם טילים.

באירועים האחרונים לישראל ולשכנות ערביות חשובות שלה נוצר באזור אויב משותף – איראן – ומן הידועות שאין כאויב משותף לקירוב עמדות. איראן מזוהה עתה ע"י ארצות ערביות מרכזיות כסכנה אקוטית לביטחונן

כל זה מביא אותנו חזרה למצב היום. כתוצאה מהמלחמה עתה קמה דה-פקטו קואליציה אנטי-איראנית באזור, שמכילה אותנו וכן ארצות ערביות המתנגדות לשאיפות השליטה האזורית של איראן. הפטרון המעצצמתי של קואליציה זו היא ארה"ב.

בהקבלה ההיסטורית למקרה של גרמניה הנאצית, הרי שגם שם זו הייתה ארה"ב שהפכה להפטרון המעצמתי לארצות אירופה אשר נלחמו בכוונות ההשתלטות האזורית של גרמניה דאז. היהודים הם שוב, הפעם כמדינה, במרכז העימות האזורי.

ביטוי אקוטי לשותפות האינטרסים שהתפתחה בין ישראל לארצות ערב, בחסות ארה"ב, התרחש לאחרונה באקט היירוט של מטח הירי מאיראן לעבר ישראל. ארצות ערביות אפשרו לארה"ב לעשות זאת משטחן, וירדן אף לקחה חלק ביירוט. ואף שזה נעשה ללא הצהרות מפורשות, אין בכך להפחית מהמשמעות הגדולה והתקדימית של האירוע.

גם הקשר ההדוק שנוצר עתה בין ישראל וארה"ב הוא לא מובן מאליו (הוא כך על אף החיכוכים עם בנימין נתניהו, שכנראה לא יגיעו רחוק מדי כי נתניהו ריאליסט), וארה"ב היא עתה המנהיגה בפועל של הברית (הלא פורמלית) האזורית: הקואליציה המזרח-תיכונית של ישראל וארצות ערב מרכזיות באזור.

זו למעשה הפעם הראשונה בתולדותיה, שישראל אינה עוד "שחקן חוץ" בקונפליקט אזורי, וזה יוכל להתבטא בהמשך ביתר התקרבות בין השותפים בקואליציה – ארצות ערב במחנה המערבי ואנחנו.

ביטוי אקוטי לשותפות האינטרסים שהתפתחה בין ישראל לארצות ערב, בחסות ארה"ב, התרחש לאחרונה באקט היירוט של מטח הירי מאיראן לעבר ישראל. ארצות ערביות אפשרו לארה"ב לעשות זאת משטחן

התמונה לעיל לא תהיה אף פעם "נקייה": בארצות הערביות קיימים גורמים קיצוניים שימשיכו להיות עוינים לנו. כמו האחים המוסלמים במצרים (עוינות על בסיס דתי) וכן גם קבוצות פלסטיניות בירדן. גם אצלנו כבר יש, סימטרית, קיצוניים לאומנים שעם גישה דומה, עוינת-נחרצת, לערבים.

כלומר תהליך ההתקרבות בין ישראל לבין הארצות הערביות במחנה המערבי לא יהיה אף פעם תהליך חלק. אך בכל"ז נפל דבר במזה"ת ומקומנו בו. יש מקום לקוות שהמצב שנוצר עתה ימשיך בעתיד גם כאשר האיום האיראני יעלם (למשל בעקבות נפילת המשטר של האייתוללות שם, שיש לו אויבים מקומיים רבים). כך שהפעם אולי מדובר בהתפתחות ברמה אסטרטגית, ולא רק טקטית, המבשרת כי אנו עומדים בפני דף חדש ביחסינו עם מדינות ערביות חשובות באזור.

רבות מדובר למשל על נורמליזציה צפויה עם סעודיה. כדי שהתקרבות כזו תוכל להתרחש, יש עוד שני דברים חשובים שצריכים לקרות. ראשית, יש צורך להסדיר את המצב בשטחים. זה ממילא עתה על הפרק, וארה"ב, מנהיגת הקואליציה המזרח-תיכונית, רצינית מאוד הפעם בהחלטתה לקדם הסדר שם.

אפשר לשער שההסדר יהיה בכיוון יצירת פדרציה פנימית של מחוזות בישראל, עם אוטונומיה ברמה זו או אחרת לפלסטינים במחוז הגדה המערבית לשעבר (כאשר במחוז ההוא, ה"מזרחי", יישארו יהודים, כפי שיש ערבים במחוז ה"מערבי"). הסדר לבעיה לעיל, אף אם יתרחש בשלבים, יהוה צעד גדול בכיוון השתלבות ישראל בסביבתה.

בהקשר לעיל יש גם את השינוי המשמעותי שחל עם השנים ברשות הפלסטינית, הנציגות הפלסטינית. היא עברה מהפכים ועתה היא כבר פרטנר שקול ורציני לצורך הסדרים. את ההתפתחות החיובית שהייתה עם הרשות אפשר לראות כמקבילה הפנימית לשינוי לטובה בקשר החיצוני עם ארצות ערביות באזור.

עוד עניין שיהיה חייב להשתנות כדי לאפשר את ההתפתחות לעיל זה החלפת ממשלה בישראל. ממשלת הימין הקיצונית של היום אינה פרטנר מתאים לתהליך התקרבות בין ישראל וארצות ערב או להסדר בשטחים.

רבות מדובר למשל על נורמליזציה צפויה עם סעודיה. כדי שהתקרבות כזו תוכל להתרחש, יש עוד שני דברים חשובים שצריכים לקרות. ראשית, יש צורך להסדיר את המצב בשטחים. זה ממילא עתה על הפרק

הסיכויים לחילופי ממשלות אצלנו הם גבוהים – כל הסקרים מראים זאת בבירור ובעקביות. כך שסה"כ, כאשר נצא מהביצה שאנחנו מבוססים בה עדיין, הן זו שמקורה בתוך המדינה (מהממשלה הנוכחית של ישראל) והן זו שמקורה מהחוץ, איראן ושותפיה, יש בסיס לקוות שנראה בעתיד ימים טובים יותר.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.