כמו חג הפסח, ופורים שקדם לו, גם חג המימונה יצוין בשמחה מהולה בעצב, בצל החטופים השבויים עדיין ומלחמת חרבות ברזל, שהציפה מאורעות מימים חשוכים של פרעות ביהודים.

המימונה, עם ברכת "תרבחו ותסעדו" ומטעמים מתוקים, כבר מזמן אינה נחלתם של יוצאי צפון אפריקה בלבד. והחג שהיה מזוהה בעיקר עם יהודי מרוקו ופוליטיקאים "היורדים" אל העם, הפך תוך כמה עשורים לחג כלל ישראלי. גם כאלה שמוצאם רחוק מהרי האטלס ומדבר סהרה מכינים מופלטה וספינג' וחוגגים את החג.

המימונה ומאכליה הפכו לחלק מהתרבות והפולקלור הישראלי אבל דווקא פרעות שהיו גם מנת חלקם של יהודי מרוקו בעיקר לאחר הקמת מדינת ישראל או הקשיים בעלייתם לארץ והמאבק של המדינה להעלאתם, נפקדים מהסיפור הכלל ישראלי.

המימונה ומאכליה הפכו לחלק מהתרבות והפולקלור הישראלי. אבל דווקא פרעות, שהיו גם מנת חלקם של יהודי מרוקו בעיקר לאחר הקמת המדינה, ומאבק המדינה להעלאתם, נפקדים מהסיפור הכלל ישראלי

הפרעות ביהודי מרוקו החלו בעיר אוג'דה ביום 7.6.1948 בשעה 9:30 בבוקר, כאשר אספסוף מקומי חמוש בגרזנים וסכינים התקהל ב"שוק אל יהוד" בעיר ורצח חמישה אנשים, מתוכם 4 יהודים וצרפתי אחד. ביום למחרת, 8.6.1948, הפרעות התפשטו גם לעיר השכנה ג'ראדה, ושם התחולל טבח נורא. 38 יהודים נוספים נרצחו, בין ההרוגים היו 10 ילדים ו-10 נשים.

חוסר הביטחון בקרב היהודים הגביר את קצב עליית יהודים ממרוקו, ובשנים 1948-1951 עלו לישראל כ-28,000 אלף יהודים.

לאחר קבלת עצמאותה המדינית של מרוקו מצרפת בשנת 1956, היא אסרה על יציאת יהודים ממנה, אך מדינת ישראל המשיכה לפעול במחשכים למען עלייתם.

ב-1.10.1956, בישרה שרת החוץ דאז גולדה מאיר בפני ועדת החוץ והביטחון כי לאחר מאבק, הסכימה מרוקו לאפשר את יציאת 50,000 יהודים, ובלבד שהיציאה תיעשה בקבוצות קטנות ומבלי שיינתן לזה פומבי. כחודשיים לאחר מכן, כתבה מאיר לאבא אבן, אז שגריר ישראל בוושינגטון, והנחתה אותו לפעול ליצירת לחץ על מרוקו כדי שיאשרו את יציאתם של 50,000 יהודים נוספים.

באפריל 1958 הורכבה במרוקו ממשלה בראשותה של מפלגת ה"אסתקלאל" הקיצונית. גם המלך מוחמד החמישי, שנחשב במידה מסוימת כפטרונם של היהודים, הלך ואיבד את השפעתו. בהמשך לכך, הגישה מרוקו בקשה להצטרף לליגה הערבית, ביודעה כי הצטרפות זו תאלץ אותה להקשיח את עמדתה לגבי העלייה ותביא להחמרת מצב היהודים.

הפרעות ביהודי מרוקו החלו בעיר אוג'דה ב-7.6.1948 ב-9:30 בבוקר, כשאספסוף חמוש בגרזנים וסכינים התקהל ב"שוק אל יהוד" ורצח 5 אנשים. למחרת התפשטו הפרעות לעיר השכנה ג'ראדה, שם התחולל טבח נורא

להערכת משרד החוץ, באותה עת נותרו במרוקו כ-200,000 יהודים. רובם הצטופפו בערים הגדולות בגלל הפחד משכניהם בכפרים ובשל מצוקה כלכלית. מדינת ישראל החלה להבריח יהודים בחשאי באמצעות סוכני מוסד שפעלו תחת גוף שכונה "המסגרת" – ארגון יהודי להגנה עצמית שהוקם במרוקו, באלג'יריה ובתוניסיה ועסק גם בטיפול בעלייה הבלתי לגלית ממרוקו.

בינואר 1961 טבעה ליד חופי מרוקו אוניית המעפילים "אגוז" ובה 43 עולים ממרוקו, מבוגרים וילדים. בהודעתה בפני הכנסת על האסון, הפנתה מאיר את האצבע מאשימה כלפי מרוקו:

"משטר של רדיפה ואפליה מנחית על אזרחיו היהודים ייאוש וסיכלון. זכויות היסוד האזרחיות הניתנות לכל אחד נשללות באופן שרירותי מיהודי מרוקו בניגוד להתחיבויותיה החגיגיות של המדינה בצאתה לעצמאות ובהתקבלה לארגון האומות המאוחדות. חופש התנועה והיציאה אינו קיים ליהודים. משפחות יהודיות חיות בדאגה מתמדת מפני מעצרים ופגיעות, מפני חטיפות והתעללויות. נשתררה אווירה של אימה וחוסר ביטחון, גופני ונפשי, בין רבע מיליון יהודי מרוקו, ולא ייפלא שהם מבקשים להימלט על נפשם ולהצטרף ליקיריהם בישראל. יחדיו עלינו להטות שכם ולהושיט ליהדות מרוקו כל עזרתנו במאבקה על זכויותיה האנושיות הראשוניות. ידעו נא גולי מרוקו כי אינם בודדים במערכה".

בישיבת ועדת חוץ וביטחון ב-31.1.1961 אמרה מאיר כי שום הבטחה שניתנה על ידי אנשים מאוד חשובים במרוקו לא קוימה, וכי היהודים יצאו למרות רצונה של ממשלת מרוקו ולמרות המכשולים שניסתה לשים בדרכם, ובזכות אותם "בחורים שלנו שפועלים שם", כאשר היא מתכוונת ככל הנראה לאנשי ארגון "המסגרת".

בזכות העבודה החשאית של מדינת ישראל עלו ארצה ממרוקו בשנים 1956-1961 כ-25,000 עד 30,000 יהודים באופן בלתי לגלי.

רק בראשית 1961, הותרה העלייה ממרוקו בתנאים מסוימים, לאחר הבנות חשאיות עם מלך מרוקו שאישר את עזיבתם של היהודים, ובלבד שהיעד המוצהר אינו ישראל והגוף המטפל בהגירה אינו גוף ציוני. זה הביא לעלייתם של כ-100,000 יהודים נוספים למדינת ישראל במסגרת שכונתה "מבצע יכין".

גולדה: "נשתררה אווירת אימה וחוסר ביטחון, גופני ונפשי, בין רבע מיליון יהודי מרוקו… יחדיו עלינו להטות שכם ולהושיט ליהדות מרוקו כל עזרתנו במאבקה… ידעו נא גולי מרוקו כי אינם בודדים במערכה"

באפריל 1966, שנתיים לאחר תום מבצע יכין, נאמה מאיר מעל בימת הכנסת ב-13.4.1966:

"אני רוצה רוצה שעולה חדש ימצא כאן את ביתו, בין אם בא ממדינות ערביות ובין שבא מארגנטינה או ברזיל …. העולה הזה נותק לא רק ממקום עבודה. הוא נותק מחברה, לעתים ממשפחה. הוא בא הנה, הוא בא הביתה… כל חבר אינו מחויב לקלוט עליה, כל חבר מחויב לקלוט עולה".

*  *  *

מקור חג המימונה שנוי במחלוקת, אך יהא המקור אשר יהא, הוא מצוין כבר לפחות 250 שנה.

נכון, אחד מסממני החג המרכזיים – השכנות הטובה בין היהודים לשכניהם המוסלמים, שהיו הראשונים להביא לביתם של היהודים קמח לאחר 7 ימי הפסח – הופר שוב בצורה נוראה בטבח השבעה באוקטובר, בחג שמחת תורה האחרון של 2023.

וזאת לאחר שהופר אינספור פעמים בעבר – במרוקו ביוני 1948, בעיראק של חג השבועות ביוני 1941 ("הפרהוד"), בתימן של דצמבר 1947 (פרעות עדן), בשואה ובשנים האיומות שקדמו לה (1933- 1945), וגם בארץ ישראל של אוגוסט 1929 (מאורעות תרפ"ט) ובמאי 1921 (מאורעות תרפ"א) ובשרשרת אירועי השנאה רבת השנים מאז.

ובכל זאת יש להמשיך לחגוג את המימונה גם השנה, בתקווה שנוכל לרפא את השבר ולחזור ביום מן הימים ליחסי השכנות הטובים עם שכנינו המוסלמים.

אמיר בשה הוא שותף במשרד עורכי הדין בשה זבידה המתמחה במשפט עבודה קיבוצי ואישי. מנכ"ל מכון גולדה מאיר למנהיגות וחברה, העוסק בהנצחת גולדה מאיר, תוך עיסוק בפועלה ומורשתה, קידום מנהיגות נשים, עידוד מחקר ושיח על מדינת הרווחה ועידוד מחקר ושיח על שאיפתה של ישראל לשלום וביטחון. עו"ד בשה חיבר מאמרים ומחקרים רבים בנושא משפט עבודה והוא בעל תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה מאוניברסיטת תל אביב.