הסרטון קצרצר, פחות מדקה, ואני מריץ אותו שוב ושוב לאחור, וצופה בו כנרקומן השב אל מזרקו.
הוא מצולם מלמעלה, כנראה מתוך אחד החדרים בקמפוס העירוני של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק. אי אפשר לזהות את המפגינים שמתגודדים ברחוב החשוך. רבים מהם עטופים בכאפיות. אחד מהם נושא דגל פלסטין.
אורות הצ'קלקה התכולים בקצה הפריים רומזים שהמשטרה העירונית כבר בתמונה. את הקצב המדבק אני מזהה מייד – זה התיפוף הרפטטיבי, שמלווה קריאות מחאה בהפגנות באשר הן.
כמו לכל טקס, גם לטקס המחאה הזה יש כללים: מפגין אחד מוביל ושואל שאלה, ומקהלת המפגינים עונה לו בהתלהבות. באוזני רוחי אני שומע שלל קריאות מחאה שבקעו גם מגרוני במרוצת 15 השנים האחרונות, שבמהלכן השתתפתי במי-יודע-כמה הפגנות, שנערכו לפעימת הקצב הזה בדיוק, כולל הקריאה "אין דמוקרטיה עם כיבוש".
כמו לכל טקס, גם לטקס המחאה הזה יש כללים: מפגין אחד מוביל ושואל שאלה, ומקהלת המפגינים עונה לו בהתלהבות. באוזני רוחי אני שומע שלל קריאות מחאה שבקעו גם מגרוני במרוצת 15 השנים האחרונות
אבל המפגינים האלה צועקים משפט מקפיא דם, שמעולם לא שמעתי קודם.
"אנחנו אומרים צדק, ואתם תסבירו איך", קורא הכרוז, והמקהלה עונה לו בדבקות "שירפו את תל אביב עד היסוד".
Al-Qassam, you make us proud, take another soldier out"
"We say justice, you say how? Burn Tel Aviv to the ground"
"Hxmas, we love you. We support your rockets too"
If Americans don't properly quell these absurd Hxmas rallies at Columbia University, we can safely assume… pic.twitter.com/c34gJDfRWH
— Open Source Intel (@Osint613) April 21, 2024
אני מריץ את הסרטון שוב ושוב לאחור, מתקשה להאמין למשמע אוזניי. אנשים צעירים וחדורי מוטיבציה, שנולדו לבתים מבוססים והיו מוכשרים מספיק להתקבל לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק, דורשים לשרוף לי את הבית, להרוג אותי ואת ילדיי ואת חבריי וילדיהם, ולהרוס עד היסוד את עירי האהובה תל אביב. והם גם איכשהו משוכנעים שככה יושג "צדק". באנגלית זה אפילו מתחרז להם.
בכל סרטוני הקמפוסים שממלאים בימים האחרונים את הרשת, המפגינים מקפידים לכסות את פניהם בכאפיות או במסכות קורונה, ודורשים מכולם לכבד את רגישויותיהם המגוונות וחלילה לא לפלוש למרחב האישי שלהם. הקריאות שלהם אלימות לאללה, אבל הרטוריקה למצלמות מפונקת ורכה כחמאה טבעונית.
מתברר שהקמפוסים מלאים טריגרים וממוקשים בטראומות ומצוקות רגשיות, שחלילה לך לדרוך עליהן.
למרות שאי אפשר לזהות את המפגינים, בכל זאת נדמה לי שאני מכיר אותם. לפחות במידת מה. הם אנשים צעירים ומלאי להט נעורים, שנרשמו לאוניברסיטה גם כדי ללמוד ולהשכיל, גם כדי להוציא תואר שאולי יעזור להם בטיפוס הארוך והמייגע במעלה הסולמות של העולם התאגידי, אבל עכשיו, כשהם עוד מלאי אנרגיה, הם גם רוצים לתקן את העולם.
והם רוצים ליטול חלק במה שכבר הפך למסורת כמעט נערצת בקמפוסים של אמריקה. טקס התבגרות שכל דור ודור חייב לעבור מאז שנות השישים הפרועות. מאבק סטודנטים גדול מהחיים ומסעיר, שגם יצטלם נהדר לאינסטגרם ולטיקטוק וגם יוסיף להם את מה שטום וולף המנוח כינה פעם "רדיקל שיק".
רוצים ליטול חלק במה שכבר הפך למסורת כמעט נערצת בקמפוסים של אמריקה. טקס התבגרות שכל דור ודור חייב לעבור מאז שנות השישים הפרועות. מאבק סטודנטים גדול מהחיים ומסעיר, שגם יצטלם נהדר לאינסטגרם
זהו אותו תבלין סקסי מסתורי, שבבת אחת הופך את החיים הסטודנטיאליים המייגעים, עם שיגרת הבחינות וההגשות, לאירוע מלהיב יותר – שלפעמים גם מביא זיונים.
ליבידו הוא עניין חשוב מאוד כשאתה סטודנט. ואם צריך להתעטף בכאפייה ולקרוא לשרוף את תל אביב על הדרך, אז יאללה, שיהיה.
אורות המשטרה מהבהבים בימים האחרונים באוניברסיטת קולומביה, אחרי שנשיאת האוניברסיטה מינוש שפיק חזרה משימוע בבית הנבחרים והחליטה, בצעד שנוי במחלוקת, לעשות את מה שלא נעשה באמריקה כבר עשרות שנים, ולהכניס לתחומי הקמפוס את המשטרה.
התמונות מההפגנות בוודאי מזכירות להוריהם ולסביהם של הסטודנטים עוטי הכאפיות את ההפגנות הסוערות באוניברסיטת קנט באוהיו בארבעה במאי 1970.
התמונות מההפגנות בקולומביה בוודאי מזכירות להוריהם ולסביהם של הסטודנטים עוטי הכאפיות את ההפגנות הסוערות באוניברסיטת קנט באוהיו ב-4 במאי 1970
אז הסטודנטים הפגינו נגד המלחמה בווייטנאם. אז זה נגמר בכניסה אגרסיבית של המשמר הלאומי, בארבע גופות של סטודנטים על המדשאה וב"אוהיו", השיר המצמית שניל יאנג כתב לקרוסבי, סטילס נש ויאנג עם שורת המחץ "ארבעה מתים באוהיו", על רקע גיטרה פצועה וקריאות רטוריות של דיוויד קרוסבי "למה?" ו"כמה עוד?", שנענות שוב ושוב בתשובה "ארבעה מתים באוהיו".
לימים, ניל יאנג כינה את האירוע באוניברסיטת קנט "השיעור החשוב ביותר שנלמד אי פעם באיזשהו מוסד חינוכי אמריקאי". גם אז הסטודנטים הפגינו נגד מלחמה רחוקה. גם אז הם יצאו נגד הממסד המבוגר ותעשיית הנשק שלו. גם אז הם התייצבו לצד מה שהם פירשו כצדק ולצד מי שהם תפסו כמדוכאים עלי אדמות. וגם אז האירוע הריח מרדיקל שיק, וגם מפאצ'ולי, קטורת ו-וויד.
לימים, ניל יאנג כינה את האירוע באוניברסיטת קנט "השיעור החשוב ביותר שנלמד אי פעם באיזשהו מוסד חינוכי אמריקאי". גם אז הסטודנטים הפגינו נגד מלחמה רחוקה. גם אז הם יצאו נגד הממסד ותעשיית הנשק
כשניל יאנג וחבריו הקליטו את "אוהיו" באולפני "רקורד פלנט" בלוס אנג'לס, טום וולף השתתף במסיבה בדירת הפאר של לני ברנשטיין במנהטן, שבה חבריו של המוזיקאי הנערץ – בהם כוכבת הטלוויזיה ברברה וולטרס ובמאי הקולנוע אוטו פרמינגר – השיקו כוסות שמפניה, העבירו ג'וינטים, הסניפו שורות קוק ונהנו להתחכך בחברי המיליציות של "הפנתרים השחורים", שאספו נשק ודיברו על כוונתם להוביל מהפיכה אלימה באמריקה.
וולף תיאר את האירוע במאמר סאטירי למגזין "ניו יורק" שפורסם ביוני 1970 ובו הוא הגדיר "רדיקל שיק" כנקודה שבה אשמה לבנה, מחאת כורסה ושעמום בורגני מתחפשים לצ'ה גווארה והופכים לתופעה אופנתית.
נדמה לי שאפשר בקלות להחיל את ההגדרה הזאת גם על אירועי השבוע האחרון העטופים בכאפייה אופנתית וצבועים אדום-ירוק-שחור פלסטיני בקמפוסים של ארה"ב.
אם המפגינים במדשאה של קולומביה יתבקשו להשיב על הטענה הזאת, הם בטח ישמחו לאמץ את התשובה שנתן אחד ממנהיגי "הפנתרים השחורים", שנשאל על ידי כתב המגזין "טיים" מה הוא חושב על המאמר המהדהד של טום וולף וענה: "אתה מתכוון לכלב הגזען, המטונף והשקרן שכתב את האשפה הפאשיסטית בניו יורק מגזין?"
רק שעכשיו הטינופת הגזענית והפאשיסטית היא אני. וזו ככל הנראה הצדקה לשרוף לי את הבית עד היסוד. וזה, אני חייב להשפיל מבט ולהעיר – עניין די מבאס. אני אוהב את הבית שלי, אוהב את ילדיי ואוהב את תל אביב. לא בא לי שישרפו אותם.
כמו ב-1970, גם עכשיו העסק הרבה יותר מורכב ממה שנראה במבט שטחי ומרפרף. ל"פנתרים השחורים" היה לא רק "רדיקל שיק" אלא גם קייס עקרוני חשוב. המלחמה שלהם ב"אמריקה הלבנה" נשענה גם על טענות שראוי היה להתייחס אליהן ברצינות. אפשר למתוח קו ישר בינם לבין הפגנות Black Lives Matter שהיו סיבוב המחאה הגדול הקודם שהסעיר את הקמפוסים באמריקה.
גם המחאה הנוכחית נגד ישראל – בעולם בכלל ובקמפוסים של אמריקה בפרט – מגובה בלא מעט טענות עקרוניות, שלא מומלץ לפטור רק ב"רדיקל שיק" מזלזל מצד אחד, או בזעקות שבר "שואה! שואה!" מצד שני.
גם המחאה הנוכחית נגד ישראל – בעולם בכלל ובקמפוסים של אמריקה בפרט – מגובה בלא מעט טענות עקרוניות, שלא מומלץ לפטור רק ב"רדיקל שיק" מזלזל מצד אחד, או בזעקות שבר "שואה! שואה!" מצד שני
אנחנו לא ערב ליל הבדולח ב-1938. אמריקה היא לא גרמניה הנאצית. יהודי העולם ב-2024 הם לא היהודים בשנות השלושים. ובנימין נתניהו הוא לא וינסטון צ'רצ'יל, למרות שהוא ניסה שוב להתחפש אליו, בתגובה מהירה שפרסם השבוע ובה קרא לאמריקה למגר ביד חזקה את האנטישמיות החדשה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו בהתייחסות לתופעות האנטישמיות בקמפוסים בארצות הברית (וידיאו: לשכת ראש הממשלה)
נתניהו כבש את לב הישראלים עם האנגלית המלוטשת שלו והאגדה שהוא גם "מר ביטחון", גם "קפטן אמריקה" וגם "קוסם בהסברה". זה נגמר בבוקר מר ונמהר שבו אזרחי ישראל התעוררו בלי הגנה, ובגל אנטישמיות ומבול הסתה שנותרו כמעט ללא מענה. אכן, הישג היסטורי מרשים.
כל זה מתערבב עכשיו לנגד עינינו במין סלט פוסט-פוסט מודרני מטורלל בניחוח טיקטוק.
זה כולל גם זעזוע אמיתי לנוכח תמונות ההרס והמוות ברצועת עזה (העולם נרעש, ובצדק, ממה שצה"ל חולל שם בחודשים האחרונים, בעוד אנחנו בישראל ממשיכים לעבד את הטראומה הנוראה של שבעה באוקטובר ולדאוג לגורל החטופים במנהרות חמאס);
זה כולל גם זעזוע אמיתי לנוכח תמונות ההרס והמוות ברצועת עזה (העולם נרעש, ובצדק, ממה שצה"ל חולל שם בחודשים האחרונים, בעוד אנחנו בישראל ממשיכים לעבד את הטראומה הנוראה של שבעה באוקטובר)
גרסת דור ה-Z לאנטישמיות (כשהפעם היהודים טובלים את מצותיהם בדם של ילדים פלסטינים, זקני ציון מנהלים את העולם עם פרוטוקולים שמושחרים לשלושים שנה, וכולנו מלוהקים באופן כללי לתפקיד הבלתי אטרקטיבי בעליל של גזענים פריבילגים לבנים);
זעם מוצדק על חבורת חדלי האישים המתנשאת, המשיחית, הבורה והזחוחה שמכהנת עכשיו בממשלת ישראל, וגם א-ביסלע פייק ניוז וקורט תיאוריות קונספירציה, מגובים בתקציבי סושיאל מדיה נדיבים מקטאר ומאיראן, ונהנים מתמיכה מכל מיני אינטלקטואלים רודפי תשומת לב, כמו נעמי קליין, שקראה השבוע לעם היהודי לנטוש את הציונות.
וכך ישראל המותקפת מכל עבר הפכה למצורעת, הציונות הפכה למחלה שמסכנת את העולם, יהודי אמריקה הפכו למחרחרי מלחמה, וכנופיית האנסים והרוצחים של חמאס נולדה מחדש כארגון צדקה ילידי שראוי להגן עליו.
וכך ישראל המותקפת מכל עבר הפכה למצורעת, הציונות למחלה שמסכנת את העולם, יהודי אמריקה למחרחרי מלחמה, וכנופיית האנסים והרוצחים של חמאס נולדה מחדש כארגון צדקה ילידי שראוי להגן עליו
למרבה הצער, מתברר השבוע שלא מעט סטודנטים אמריקאים מאוניברסיטאות עילית בטוחים שהפתרון הצודק לכל הסמטוכה הזו הוא לשרוף לי את הבית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני לא ממהר ליפול מהכיסא נוכח המחאות אם כי גם אני לא בעד שישרפו לי את הבית – קיבוץ מענית במקרה שלי. מנגד, קשה מאוד להתעלם מהאקסיומה שנחנכה עוד לפני היות הביבי, לפיה כל ביקורת על מדינת ישראל וממשלותיה נדונה לפסילה מוחלטת בטענת אנטישמיות. מעט היסטוריה ולמידת העובדות במלוא היקפן לא היו מזיקות למחאה, אבל צניעות והכרה בעובדות במלוא היקפן, הכרחיות לישראלים. אני גם מחבב מאוד את זכויות הביטוי והמחאה, גם כשהן מופנות כלפי.
כתבה יפה.
בניגוד למחאות במרוצת השנים שניסו לקדם התמתנות ופשרה, המחאה הנוכחית היא הראשונה שמקדמת אג'נדה שדוגלת בהשמדת מדינה, ולא סתם- אלא מדינה בעלת ברית.
זו לא "עוד אחת" מהמחאות אלא תפיסה אגרסיבית ורדיקלית שמתחפשת ל"מחאת שלום".
זו פאשלה אדירה של ישראל, מיותר לציין