"רצים למען החטופים" זו התימה של אירועי הספורט מאז השבעה באוקטובר. פוגשים אותה כמעט בכל אירוע ספורט לאחרונה. בתור עורך אתר RUNPANEL ו-BIKEPANEL (אתרי תוכן ריצה ואופניים מקצועיים), אני עוקב אחרי אירועי הספורט האלה בעצב. האם יתכן שהם מזיקים לחטופים יותר משהם מועילים?

*  *  *

באירועי ריצה רבים מאז השבעה באוקטובר, רואים רצים עם חולצות ועליהם תמונות חטופים, או תמונות לזכר נרצחים בעוטף. ראינו את זה במרתון ים המלח שהיה הראשון אחרי מאורעות אוקטובר, ותמונות דומות גם במרוץ דימונה אחריו. בנוסף לאירועים אלה, ישנם אירועים רבים סביב נושא החטופים – כמו ריצת הבלונים הצהובים בצפון שסיקרנו בראנפאנל.  

יותר מ-600 רצים השתתפו הבוקר בריצה למען החטופים בתל אביב. לפני ההזנקה חולקו להם מספרי חזה עם שמות ותמונות החטופים@YoavBorowitz (צילום: זאב ינאי) pic.twitter.com/9gifKfaJEo

— כאן חדשות (@kann_news) October 28, 2023

זה קורה לא רק בענף הריצה בחצי השנה האחרונה: זה יכול להיות אירוע ריצה, מסע אופניים, צעדה ביישוב, או מסע אופנועים. זה מאוד מאחד, מתבקש ואנושי לבטא את הכמיהה לכך שכולם יחזרו. אבל מעל חצי שנה כבר ברור שלא רק שזה לא עוזר, יתכן שזה אפילו עושה נזק למטרת החזרת החטופים.

זה יכול להיות אירוע ריצה, מסע אופניים, צעדה ביישוב או מסע אופנועים למען החטופים. זה מאחד ואנושי לבטא כמיהה לחזרתם. אבל מעל חצי שנה כבר ברור שלא רק שזה לא עוזר, אולי זה אף מזיק

למה מוסיפים את "למען החטופים" לאירועים?

אפשר להניח שמשפחות החטופים מקבלות אמפתיה לה הן זקוקות ומעריכות את ההמונים המתייצבים לצדן (יתכן שאף עומדות מאחורי חלק מהיוזמות). הרי הקושי שלהן בלתי נסבל ולתמיכה הזו יש חשיבות רגשית גם עבור המשפחות וגם עבור התומכים.

ברור מאליו שרוב הציבור מזדהה עם כאבן, אבל בריצה יש תוספת של פעולה ממשית. המשתתפים בריצות האלה מתרגמים את ההזדהות לפעולה, לכאורה אקט משפיע יותר. הם מרגישים שיצאו להפגנה, הביעו עמדה, ואולי תרמו קצת יותר מישיבה על הספה לשינוי המיוחל. 

מטרה נוספת היא השארת המודעות לנושא על סדר היום הציבורי. הוויכוח של משפחות החטופים בינן לבין עצמן לגבי המאבק, בין מאבק קונצנזואלי למאבק פוליטי אגרסיבי יותר מול מקבלי ההחלטות, כבר ברור והגיע לתקשורת. אירועי ה"למען" האלה, מהווים את המכנה המשותף הרחב המאפשר לכל הגישות לדור יחד. הפגנות נשכניות יותר, מתפצלות מההמון המאוחד והנעים אל קבוצות קטנות ומחויבות יותר לנושא. 

יש פה גם עניין של סגנון אישי והעדפה: יש כאלה הנרתמים לאירועי "למען" ויש הנרתמים לאירועי "נגד". ומצד שני יש רבים שאירועי נגד הם שיוצרים אצלם התנגדות חזקה. התגובות אל מול אירועי הנגד הם לא פעם תגובות עוינות מצד הבייס הפוליטי המרגיש מותקף, וקופץ מייד להגן על נציגיו. באווירת הרעל והאלימות הפוליטית כנגד כל דעה נגדית בישראל, רבים פוחדים מהתמודדות עם תגובת הנגד הזו. קל יותר ונעים יותר בחיקו החמים של הקונצנזוס.

אירועי ה"למען" האלה, מהווים את המכנה המשותף הרחב, המאפשר לכל הגישות לדור יחד. הפגנות נשכניות יותר מתפצלות מההמון המאוחד והנעים אל קבוצות קטנות ומחויבות יותר לנושא

רכיבה למען נעמה (צילום: מועדון אופניים VELOCITY רעננה)

האם אירועים קונצנזואליים יכולים להזיק?

אירוע "ביחד למען החטופים" אינו הפגנה. הוא גם הפך לקלישאה שלא באמת מעלה את הנושא לסדר היום. כמעט הפוך מכך, כמו פעולה אוטומטית, סוג של טקס OCD המשקיט זמזום טורדני: המתייצבים מגיעים, והשפעתם אפסית, התועלת נמוכה אבל הם נרגעים קצת, עד מהדורת החדשות הבאה.  

כאשר מתעלים את הפעולה של הציבור לפעולות סימבוליות ולא לפעולות של ממש – למשל מרוצים למען החטופים, ענידת סרטים צהובים, שמירת מקום ריק בסדר פסח – הציבור מסתפק בפעולות אלה בלבד. הוא חושב שאם רץ למען החטופים או תלה סרט על המכונית, הוא פעל להחזרתם.

זו כמובן טעות. פעולה סימבולית לעולם לא תחליף פעולה אמיתית. בהקשר רחב יותר, צריך להבין שחלק מהקמפיינים שנועדו למטרות טובות לכאורה בעצם משמרים את יחסי הכוח הקיימים ולא פועלים לשינוי שלהם. למשל, greenwashing. או, במקרה שלנו, סיסמאות כמו "יחד ננצח".

זה לא מקרי שהנאשם המרכזי, ראש ממשלת ה"פסע מהניצחון המוחלט", קורא לאחדות ומקדם את המסר שהבחירות הן ניצחון חמאס. בהיעדר לחץ ציבורי אפקטיבי שמכאיב לממשלה ומסכן את קיומה, ימשיכו החטופים למות שם בקצב גובר. רק פעולה שגובה מחיר ממקבלי ההחלטות תגרום להם להחזיר את החטופים. הרי הממשלה עצמה אומרת את זה: רק גביית מחיר מובילה לעסקה.

כשמתעלים את הציבור לפעולות סימבוליות ולא לפעולות של ממש – ריצות, ענידת סרטים צהובים, כסא ריק בסדר פסח – הציבור מסתפק בפעולות אלה בלבד. הוא חושב שאם תלה סרט על המכונית, הוא פעל להחזרתם

במקביל, "ריצות למען החטופים" הופכות לנורמה, חוזרות על עצמן, וכך האימפקט שלהן נעלם והן רק מגדילות את האדישות לגורלם.

למען החטופים או למען הרצים?

אני חושש שהמטרה האמיתית של הקריאה הזאת באירועי הריצה, היא בעיקר להדוף את תחושות האשמה של הרצים עצמם. לכאורה הזדהות עם הסבל, אבל בפועל פעולה שמטרתה לאפשר את ההנאה שבאירועי הספורט תוך התמודדות עם חוסר הנעימות מהנאה ספורטיבית מוחצנת שכזו. 

מטרתן של תוספות ה"למען החטופים" היא למרק את המצפון ולהציג עלה תאנה שמאפשר לאנשים לחזור לשגרה שלהם תוך דילוג אלגנטי על חוסר הנעימות "מהמצב". הנה נמצא המנגנון לניקוז רגשות האשמה: משלמים את מס השפתיים בדמות סרט צהוב, וקדימה לתחרות ריצה כיפית ושריפת קלוריות באוויר הנקי. ככה גם נהנים וגם נשארים קולגיאליים, מוסריים ולגיטימיים – בזמן שהחטופים מתים אט אט במנהרות חמאס. 

רוצו בקריאת "אתה אשם – בחירות עכשיו!"

רוצים להשפיע למען החטופים? הקריאה באירועים צריכה להתחלף מ"למען החטופים" לקריאה: "אתם אשמים – בחירות עכשיו!". הסיבה פשוטה: פוליטיקאים (ולא רק הם) פועלים רק כדי לייצר הון פוליטי או למנוע הפסד פוליטי. אירוע צמחוני לא מניע אותם לפעולה. רק תחושה ממשית של איום בהפסד הכיסא אם לא יפעלו מחד, או רווח פוליטי לקראת בחירות מאידך – יניעו אותם לפעולה. 

"אקט הזדהות" קונצנזואלי אינו מועיל, אלא מייצר נזק: כי מופעי אחדות הם כלי שרת בידי ממשלה שאבדה את הלגיטימיות שלה בשבעה באוקטובר. ממשלה שבגדה בתושבי ישראל, ומשאירה אותם כעת בעזה.

הסאבטקסט של קונצנזוס למען החטופים אומר: אין לדרוש אחריות מהממשלה הכושלת ואת משמעותה – בחירות והחלפת השלטון. כשאין אשמה, אין אחריות, ואין מחיר אישי מנבחרי הציבור – גם לא חייבים להציל את מי שנותר. כי מאפשרים בכך לכל אחד להמשיך לעשות את תפקידו בנוחות בלי לשאת בתוצאות: אנחנו נמשיך לרוץ, הם ימשיכו בממשלה כרגיל, והחטופים ימשיכו למות. 

גיא חלמיש הוא מייסד ועורך רשת אתרי תוכן לספורט (ראנפאנל, בייקפאנל ואאוטפאנל https://runpanel.co.il/, https://bikepanel.com/, https://outpanel.co.il/), איש הייטק מזה עשרים שנה, בעל תואר ראשון במדע המדינה ותואר שני בניהול מאוניברסיטת ת"א.