ישבנו, רופאי לשעבר ואני, בלובי של מלון בגוש דן והבטנו במבט עצוב במה שנקרא במלון קפה; באספרסו שלי היו יכולים שני זבובים להתאמן לצליחת הכינרת, ובהפוך של הרופא בזק מישהו קינמון בכמות שהייתה יכולה להספיק לבבקה שלמה.

מדי פעם ניגשו מלצרים נכלמים לברר איך. אמרנו בסדר. פעם היינו שלושה, והמנוח בינינו הפך שולחנות במסעדות צרפתיות של שלושה כוכבים. מה נרוויח מלהתנכל למלצרים נעימי הליכות שאינם מבינים בקפה?

סך הכל ישבנו ארבע שעות. לי לא היה מי שיתקשר אלי והרופא הדמים את רוב הניידים שלו, חוץ מהנייד האולטרא-סודי שיש רק ליחידת האבטחה. עם הסוגיות הרפואיות חיכיתי לאקורד הסיום.

זו תרגולת שהתגבשה בינינו במרוצת השנים. הרופא יכול להתלונן חופשי על כל הפסבדו-מכרים המשתמשים בשירותיו ולא עולה בדעתם לשלם, ואני יכול לחיות בהכחשה מלאה שהוא אינו מתכוון אלי. אדם באמונתו יחיה.

דלקת פרקים פסוריאטית, אילוסטרציה (צילום: iStock)

מדי פעם תפסתי אותו מביט במבט עקום באצבעותי העקומות. אכן לא מראה מלבב שבשנים האחרונות למדתי לחיות איתו, כלומר להסתיר. למדתי לחתום על חשבונות כרטיסי האשראי עם כף יד אחת מונחת על הנייר כמו כף של שימפנזה, עם האצבעות מכונסות פנימה, כאשר היד החותמת, השמאלית, מוטה בזווית משונה.

זה בעיקר עוזר להסוות את פגעי הפסוריאזיס. את ההתלקחות הפראית של דלקת הפרקים, קשה להחביא. אין הרבה מה לעשות כאשר הזרת נראית כמו גשר הזהב והאצבע המורה כמו נחש שמעכל עכבר.

למדתי לחתום על חשבונות כרטיסי האשראי עם כף יד אחת מונחת על הנייר כמו כף של שימפנזה, עם האצבעות מכונסות פנימה, כאשר היד החותמת מוטה בזווית משונה

ההסכם בינינו הוא שאם אינני מתלונן, לא מדברים על התלוי. זה לא אומר שאם הוא יראה מלנומה מדממת על הלחי שלי, הוא לא יאמר דבר. אבל אם אני שותק, סימן שעשיתי כנראה את החשבון הכולל. שתיקתי אינה מקרית. היא תוצאה של מחשבה ארוכה. אבל בין הפזילות המשמעותיות שלו והעובדה שיחלפו עוד שלוש שנים עד שיהיה לי למי להראות את ידי – הראתי לו.

קודם הוא התבונן. אחר כך הוא נגע בפרקים בגב ידו. פניו קיבלו את ההבעה שאני רואה אצלו פעם בכמה שנים.

השחקן ג'יימס קובורן מחזיק את האוסקר שלו לשחקן המשנה הטוב ביותר על תפקידו בסרט "Affliction" בטקס האוסקר ה-71 בלוס אנג'לס, 21 במרץ 1999 (צילום: AP Photo/Eric Draper)

מי שעקב אחרי ג'יימס קובורן בעשור האחרון לחייו, ראה מה קורה לידיו של חולה בדלקת פרקים. במקרה שלי, דלקת פרקים פסוריאטית, כלומר המשך ישיר לפסוריאזיס שאובחן בגיל עשרים וחמש. שלושים אחוזים מחולי הפסוריאזיס ממשיכים לדלקת פרקים.

אצבעותיו של קובורן נראו כמו גפנים צעירות באיזור שאטו נף דו פאפ בדרום צרפת. אני מקווה שהיה לו מישהו במשרה מלאה שחיטט עבורו באפו בשעת צורך. מצד שני, היו לו שיניים כמו קלידים לבנים של פסנתר. יש איזה ועדה מסדרת לדברים הללו.

מי שעקב אחרי ג'יימס קובורן בעשור האחרון לחייו, ראה מה קורה לידיו של חולה בדלקת פרקים. "זה חייב התייחסות", אמר הרופא. "ללא ספק", אמרתי. לא היה לי לב לספר לו ששנים אשתי והילדים פותחים לי בקבוקים

"זה חייב התייחסות", אמר הרופא. "ללא ספק", אמרתי. "הייתי כבר אצל שני רופאים. אלא שהרפואה במיין איננה מבוססת על בהילות. אחד אמר לי שיש לי פסוריאזיס ונתן לי משחה. השני אמר שיש לי דלקים פרקים, כנראה על רקע הפסוריאזיס, הוכיח לי שאינני יכול לאחוז ספר כבד ביד ימין ושלח אותי לצילום ידיים. בין זה לזה היה חורף ושלג, והנה אני כאן".

לא היה לי לב לספר לו שכבר שנים אשתי והילדים פותחים לי בקבוקים של שתיה קלה, שמן זית וצנצנות, וכי נוקשות הבוקר שלי היא לא איפה שאתם חושבים, אלא בפרקי הגוף.

מסתיר את האצבעות. השחקן ג'יימס קובורן ואשתו פאולה במלון הילטון בבוורלי הילס, קליפורניה, 26 בפברואר, 2000 (צילום: FREDERIC BROWN / AFP)

"ראיתי בטלוויזיה פרסומת לתרופה ביולוגית חדשה לדלקת פרקים", אמרתי.
"אתה זוכר את שמה?"
"אני לא זוכר. שיננתי. אנברל", אמרתי.
"אהה", אמר הד"ר וסר עם ניידו הצידה ומלמל לתוכו ארוכות. "ממש במקרה אני מכיר את אנשי אנברל בארץ. עוד מעט תתקשר אליך נציגת התרופה ותגיעו להבנות". בינתיים חלפו ארבע השעות שייעדנו למפגש ונפרדנו בידידות.

את התרופה, ויש כשלוש תרופות אפקטיביות שונות, מזריקים פעם בשבוע. בשומן של הבטן או בשליש העליון של הירך. את זה לא אמרו בפרסומת בטלוויזיה. הניסיון מלמד שהמילה זריקה מבריחה 80 אחוז מהחולים.

מה שעוד לא אומרים בטלוויזיה, זה שבאמריקה עולה אספקה חודשית של אנברל, כלומר ארבע זריקות, כ-6,000 דולר. בישראל, על חשבון החולה, היא לא זולה בהרבה.

את התרופה מזריקים פעם בשבוע בשומן של הבטן או בשליש העליון של הירך. את זה לא אמרו בפרסומת בטלוויזיה. הניסיון מלמד שהמילה זריקה מבריחה 80 אחוז מהחולים

התרופה מתחילה לעבוד אחרי חודשיים בערך, ותופעת הלוואי המוכרת ביותר שלה היא כאב ראש. האחות הנחמדה שהגיעה אלי עם הזריקות בצידנית וקרח יבש לטיסה וכל הספרות, הראתה לי כיצד בחמישה-שישה שלבים קלים אני יוצא לדרך חדשה, וסיכמה שאתחיל להזריק מיד כאשר אני מגיע הביתה.

הזריקה היא תת-עורית, ויחסית למי שתקע בירכיו מחטים ארוכות, זה לא משהו שהרתיע אותי. אם לא הייתי מאבד את זכויות קופת החולים שלי בישראל, הייתי משלם כסף קטן. אנברל נמצאת בסל התרופות.

אנברל, תרופה לדלקת פרקים (צילום: JB Reed/AMGEN)

כשהגעתי הביתה התקשרתי לד"ר נסין, רופאי במיין, יהודי טוב שהספיק לרדת לסוף דעתי, ועידכנתי אותו. הוא שאל האם כבר הזרקתי. אמרתי שטרם. טוב עשית, אמר ד"ר נסין, זה לא עסק פשוט.

האנברל אכן מצליחה לעצור התפתחות של דלקת פרקים ולהשתלט על הכאבים, אבל וודאי לא אמרו לך שהיא מורידה באופן משמעותי את האפקטיביות של המערכת החיסונית. היא מצריכה בדיקות מקדמיות, בדיקות תקופתיות ומעקב קפדני אחרי תפקודי כבד וכאלה. בלי ביטוח רפואי אינני יודע כיצד לחסוך לך 1,000 דולר בחודש.

האנברל אכן מצליחה לעצור התפתחות של דלקת פרקים ולהשתלט על הכאבים, אבל לא אמרו לך שהיא מורידה באופן משמעותי את האפקטיביות של המערכת החיסונית

קבענו שעלינו להיפגש. אבל הייתי צריך לנסוע לניו יורק ועד שחזרתי נסע ד"ר נסין לביקורו השנתי בארץ שבמהלכו הוא ויהודים אחרים רוכבים על אופניים בעליות לכינרת בשם יהדות רפורמית טובה יותר. כאשר הוא יחזור באפריל עלי להגיע אליו ללינקולן (שעתיים כל כיוון) וממנו לד"ר בלוק, ראומטולוג (שעה וחצי כל כיוון) ורק אז ניתן יהיה להתקדם לאנברל.

בינתיים מונחות עשרות הזריקות התת עוריות מאחורי הגורגונזולה במקרר. לא עובר יום שבו אינני אומר, לעזאזל עם כל הרופאים האלה, אני מתחיל להזריק וזהו. אז אני נזכר שנסין אמר משהו בעניין שחפת והצורך לוודא שאין לי, ואני נרגע.

ליפיטור, תרופה נגד כולסטרול (צילום: JB Reed/Landov)

האור בקצה המנהרה, או בקצה העורק, הבהב השבוע כאשר מחקר ענק שנערך בתרופות נגד כולסטרול, גילה כי הן מונעות גם שבץ מוחי ושאר מרעין בישין שקשורים בכלי דם מוצרים.

התרופה הייתה קרסטור, ואילו אני נוטל ליפיטור. מאז טרגדיית נטשה ריצ'רדסון ועד שהקרח יפשיר אצלנו, אני חובש קסדה ומגיני ברכיים. אני נזכר בעצב שרק לאחרונה נהרגה אשתו של ליאם ניסן בתאונת סקי בקנדה. בערך מאז הוא משתתף בסרטי פעולה אלימים שבהם הוא עוסק בנקמה ומכלה את זעמו בסביבתו.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2008