ההיסטוריה של הפלסטינים מקבילה במידה רבה להיסטוריה של הציונות. לולא התנועה הלאומית של יהודים מרחבי העולם שהחזירה אותם לאדמת אבותיהם, ספק אם הייתה מוקמת תנועה לאומית פלסטינית.

ההזדהות וההשתייכות הפלסטינית החלו במאה ה-20, אם כי בתחילת הדרך פלסטינים רבים חשבו יותר על פאן-ערביות או חיבור ל"סוריה הגדולה". עדויות רבות ומגוונות מראות שלפני ראשית הציונות הארץ הייתה שוממה למדי: לא יהודים ולא פלסטינים. היום בין הירדן לים חיים כ-7 מיליון פלסטינים. מניין הגיעו ומתי? מה הם שורשי הפלסטינים?

עדויות רבות ומגוונות מראות שלפני ראשית הציונות הארץ הייתה שוממה למדי: לא יהודים ולא פלסטינים. היום בין הירדן לים חיים כ-7 מיליון פלסטינים. מניין הגיעו ומתי? מה הם שורשי הפלסטינים?

יאסר ערפאת ומנהיגים פלסטינים אחרים המציאו אתוס, לפיו הפלסטינים הם צאצאים של עמים קדומים שחיו כאן לפני אלפי שנים. פעם זה כנענים ופעם זה פלישתים, יבוסים או עם אחר – אמירות חסרות בסיס היסטורי, לשוני, ארכיאולוגי או תיאולוגי.

בחינת המקורות של הפלסטינים מעלה כי מרבית הפלסטינים היגרו מרצונם או הובאו לישראל ממדינות שונות במזרח-התיכון במאות השנים האחרונות, מרביתם רק במאה ה-19 וחלק גדול מהם ממצרים.

מקור השם הפלסטיני רומי, מקור הדגל בריטי

מקור השם פלסטין יווני. במאה ה-12 לפנה"ס – כך קראו מקומיים בארץ  לפולשים לאזור פלשת באזור שבין עזה לקריית גת. האות ש' אינה קיימת ביוונית עתיקה סטנדרטית, אז הם כונו פלסטינוס עם פ' דגושה. מאוחר יותר, במאה ה-5 לפנה"ס, היווני הרודוטוס כתב "מפניקיה עד גבולי העיר קדיטיס, הארץ היא לסורים הנקראים פלשׂתינאים".

בסוף מרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנים 132-135 לספירה, החליט אדריאנוס קיסר רומא בחמת הזעם לשנות את שמה של פרובינקיה יהודה (יודיאה) לפרובינקיה סוריה-פלשתינה. כנראה בהשראת השם שהמציאו היוונים לפניו. עד המאה ה-5 לספירה נעשו שינויים נוספים בחלוקת השטח והשמות על-ידי הרומים והביזנטיים, לרוב עם השם פלשתינה.

בסוף מרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנים 132-135 לספירה, החליט אדריאנוס קיסר רומא בחמת הזעם לשנות את שמה של פרובינקיה יהודה (יודיאה) לפרובינקיה סוריה-פלשתינה. כנראה בהשראת השם שהמציאו היוונים לפניו

אדריאנוס הרומי הורה בשנת 136 גם למחוק כל זכר לשמות עבריים ליישובים ולחבלי ארץ. אם תרצו, שמעון בר-כוכבא, מנהיג המרד היהודי נגד האימפריה הרומית, הוא "מייסד פלסטין".

בכל מקרה אין שום דבר ערבי או מוסלמי במקור של המילים פלסטין או פלסטינים והאות P כלל אינה קיימת בשפה הערבית. בנוסף, ברשומות ההיסטוריות של הרומאים, בהתייחס לאזור, מוזכרים רק יהודים ואין זכר לאנשים אחרים.

השורש של שם האוכלוסייה הפלסטינית – רומי והשורש של הדגל הפלסטיני – בריטי. מהיכן? חצי האי ערב. מתי? במרד הערבי הגדול שהתקיים בשנים 1916–1918, כשמארק סייקס רצה שיהיה דגל מאחד כדי לעורר את הלאומיות הערבית נגד העות'מאנים.

הדגל שעיצב הדיפלומט הבריטי הורכב משלושה פסים אופקיים בצבעים שחור, ירוק ולבן ולתוכם בצד שמאל משולש אדום. הדגל שהפלסטינים אימצו, או ליתר דיוק אש"ף בשנת 1964, דומה לדגל של המרד הערבי הגדול, אך הם שינו את סדר הפסים האופקיים לשחור, לבן ולבסוף ירוק.

גולדה מאיר: "מ-1921 עד 1948 נשאתי דרכון פלסטיני"

לאחר הרומאים, שלטו בארץ: הביזנטיים (פיצול האימפריה הרומית בשנת 395), הערבים, הצלבנים, הממלוכים, העות'מאנים והבריטים. שלטון המנדט קבע כי השם של הארץ יהיה באנגלית -"Palestine". השם בערבית – "فلسطين" (פלסטין) והשם בעברית – "פלשתינה (א"י)". כך נשאו באותה תקופה יהודים תעודות זהות או דרכונים "פלסטינים". גם ראשת ממשלת ישראל לשעבר גולדה מאיר.

הגירת ערבים לארץ מתועדת מהמאה ה-7 לספירה עד המאה ה-10 כחלק מהתפשטות האסלאם מחצי האי ערב. הכובשים הערבים התייחסו לארץ כחלק הדרום-מערבי של "א-שאם" מהמילה הערבית שמאל (شمال) והיא כללה גם את שטח סוריה.

אדריאנוס הרומי הורה בשנת 136 גם למחוק כל זכר לשמות עבריים ליישובים ולחבלי ארץ. אם תרצו, שמעון בר-כוכבא, מנהיג המרד היהודי נגד האימפריה הרומית, הוא "מייסד פלסטין"

בתקופות של שלטון מוסלמי או ערבי עד שנת 1917 לא נקראה הארץ פלסטין ולא הייתה בה אוכלוסייה (בטח שלא עם) שקראה לעצמה פלסטינית. אף עם וגם לא ממש אוכלוסייה. הארץ הייתה שממה במשך מאות שנים עד ראשית הציונות במחצית השנייה של המאה ה-19. לאורך ההיסטוריה, בימי שלטון מוסלמי, מרכז השלטון היה בחצי האי ערב, סוריה, עיראק או מצרים, ותושבים רבים עזבו את הארץ עד כדי נטישה של יישובים שלמים.

אחת העדויות לכך מהמאה ה-18 היא הספר"Palestina ex Monumentis Veteribus Illustrata"  של אדריאן רילנד, גאוגרף, קרטוגרף, מזרחן ופילולוג. רילנד ההולנדי תיאר בלטינית שהאוכלוסייה בארץ הייתה דלילה והתרכזה בעיקר בערים: ירושלים, עכו, צפת, יפו, טבריה ועזה.

מחקרו העלה כי מרבית התושבים יהודים ונוצרים, למעט בעיר שכם. המוסלמים המעטים בארץ היו בתקופתו בעיקר נוודים בדואים, ושמות היישובים היו בעלי שם יהודי, יווני, רומי או לטיני, למעט העיר רמלה.

עדות דומה מהמאה ה-19 היא של עיתונאי אמריקאי בן 31 שהגיע לאזורנו באוניית קיטור מטעם העיתון "דיילי אלטה קליפורניה" בשנת 1867. מארק טוויין תיאר את הארץ: משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב, עזובה, חולה, ענייה, מדוכאת, פרימיטיבית, מדבריות ריקים מאדם, צחיחה וקירחת. את ירושלים תיאר כעיר קודרת, שוממה וחסרת חיים.

מארק טוויין תיאר את הארץ: משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב, עזובה, חולה, ענייה, מדוכאת, פרימיטיבית, מדבריות ריקים מאדם, צחיחה וקירחת. את ירושלים תיאר כעיר קודרת, שוממה וחסרת חיים

שמות משפחה טופונימיים חושפים את שורשי הפלסטינים

בשנת 1805 עלה מוחמד עלי לשלטון במצרים, ורבים שרצו לחמוק משירות בצבא הגדול שהקים היגרו ארצה. בהמשך, בנו של מוחמד עלי, אבראהים פאשא, עלה בשנת 1831 עם צבא של 40,000 חיילים מצריים צפונה, לעבר שטחי הארץ וסוריה. בסוף המרד נגד העות'מאנים חלק מהחיילים נשאר כאן והצטרף למהגרי עבודה מרצון שהגיעו בניסיון לשפר את מצבם הכלכלי.

גם מי שחשש, ובצדק, מעבודות הכפייה שהצרפתים ניהלו במהלך 10 שנות חפירת תעלת סואץ, הגיע ארצה כמהגר עבודה. בפרויקט הענק בשנים 1869-1859 מתו 125,000 מצרים, וגם לאחריו היו במצרים תקופות כלכליות קשות בגלל בצורת או משבר אחר.

מעבר למשתמטים מהצבא המצרי או חיילים שנשארו לאחר המרד באימפריה העות'מאנית ומהגרי עבודה מרצון, חלק מהערבים הובאו לארץ ממצרים בעל כורחם על-ידי העות'מאנים, או לאחר מכן על-ידי הבריטים במסגרת עבודה בפרויקטים של תשתית.

מזרחנים שחקרו את שמות המשפחה של ערביי ישראל חיזקו את ההערכה ששורשי חלק גדול מהפלסטינים במצרים.

סוג משפחה טופונימי צורף למי שהגיע למקום מסוים ממקום אחר. כך מגלים שתושבים ערבים רבים, יש הטוענים שרוב הערבים בארץ, מקורם במצרים והם נושאים שמות משפחה כמו למשל: אל-חבוב, אל-קבטי, אל-זטאם, היכל, חאג' עלי ברכאת, אבו-חסין, אל בלאבסה או אל בלבייסי (מכפר بلبيس‎ במצרים), אבו-סאלם (מכפר الزقازيق), נהיה (מכפר الصالحية), אל-דמיאט, אנשאסי (מכפר أنشاص), אל-אסכנדראני, איסמעילי, אל-תרתיר (מכפר طرطير), ברדאוויל (אזור بحيرة البردويل), פיומי (מכפר الفيوم), אלג'רג'אוי (מהעיר جرجا), א-שובכי (מהכפר شوبك), שאלן, אסוואני, אל-בנא, וכמובן מסרי או מסארווה. גם שבטים בדואים רבים הגיעו ממצרים, בניהם שבט אבו-כישכ שהגיע בסוף המאה ה-18 ושבט תראבין שבמקור הוא מערב הסעודית.

מעבר למשתמטים מהצבא המצרי, חיילים שנשארו לאחר המרד באימפריה העות'מאנית ומהגרי עבודה מרצון, חלק מהערבים הובאו לארץ ממצרים בעל כורחם ע"י העות'מאנים, או בהמשך ע"י הבריטים במסגרת עבודה

מלבנון הגיעו משפחות צוראני (מצור), צידאווי או ציידיני (מצידון), אל-ובנאני וטראבולסי (מטריפולי), עכארי (ממחוז עכאר عكار) ולובנני.

מירדן: זרקאווי (מהעיר الزرقاء), אבו-חפיט'ה, כארכי (מהעיר الكرك) ובדיר.

מעיראק הגיעו המשפחות: עיראקי, זועבייה (או זועבי), פארוקי, בגדאדי, שויח'את וזביידי.

מסעודיה: מחאמיד, ג'אברין, אל-חסינה, אל-ברע'ל, שיח' זיד, אבו-נאסר, דאג'אני, אל-חיג'אזי, אל-תמימי, אל-קוראשי, תעמרי וחוסייני.

מבחריין: חאמיס.

מסוריה: אל חוראני (מאזור حوران), חלבי או חאלאבי (מהעיר حلب), עלאווי, נשאשיבי, חאמתי (מהעיר حماة) ואל-קודווה.

מתימן: אל-חסאסנה, אל-ע'זאלה, אג'בארייה, אל-ימאני, אדאדין, חאדאדין, אל-אזד, מוראד, מטאר וחמדאן.

מלוב: דורמוש, אבו-פרווה.

מאלג'יר: אל-חסרי ואל-ג'זאיר. ישנה תיאוריה שמדובר בפליטים שהגיעו במאה ה-19 בעקבות מרד נגד הכיבוש הצרפתי.

ממרוקו: אל-ארג' ואל-מוגרבי.

מסודן: הגיעו לארץ כעבדים או חיילים בצבא של אבראהים פאשא ונשארו בארץ והם נושאים לדוגמה שם משפחה עובייד.

מכורדיסטאן: אל-כורד.

יש גם מוסלמים שהגיעו ממדינות מעבר למזרח התיכון, ממקורות אתניים שאינם ערבים. חמולת בושנק למשל הגיעה ככל הנראה מבוסניה. יתכן שברחו בעקבות ההשתלטות הנוצרית של האימפריה האוסטרו-הונגרית על בוסניה והרצגובינה.

מהודו: משפחת אל-הינדי.

מטורקיה: אוטמן או טורקי.

מאפגאניסטן: אל-אפגאני.

תיאוריות נוספות: יהודים שהתאסלמו

דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל ויצחק בן-צבי הנשיא השני של מדינת ישראל, הציגו בשנת 1918 בספרם "ארץ ישראל בעבר ובהווה" תיאוריה לא מבוססת, לפיה חלק משמעותי מהערבים בין הירדן לים התיכון הם למעשה צאצאים של יהודים שאולצו להתאסלם. לגבי הערבים הנוצרים ישנה תיאוריה לפיה חלק גדול מהם צאצאים של פייניקים ומרונים מלבנון.

התיאוריות אינן מבוססות דיו, אך מה שוודאי זה המספרים, הדמוגרפיה, הריבוי הטבעי המסחרר של הפלסטינים. זה הבסיס ללאומיות הפלסטינית ולכוח הגדול של הפלסטינים בסכסוך הישראלי-ערבי. מדובר בריבוי טבעי מהגבוהים בעולם ובכל קנה מידה והנה דוגמה לכך: בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 ערכו הכובשים הבריטים מפקד אוכלוסין בשטח המנדט והוא מעיד עשרות מונים על הפריחה הגדולה של הפלסטינים מאז ועד היום. יישובים שמונים היום עשרות אלפי ערבים, היו בהם אלפים או אפילו מאות תושבים.

העיר טירה לדוגמה, שמונה היום כ-30,000 תושבים, חיו בה לפי המפקד הבריטי 1,582 תושבים בשנת 1922. הריבוי הטבעי הגבוה מאוד הביא לכך שמרבית הפלסטינים בישראל וביש"ע הם ילידי הארץ וכך גם הוריהם ויותר מזה.

העיר טירה לדוגמה, שמונה היום כ-30,000 תושבים, חיו בה לפי המפקד הבריטי 1,582 תושבים בשנת 1922. הריבוי הטבעי הגבוה מאוד הביא לכך שמרבית הפלסטינים בישראל וביש"ע הם ילידי הארץ וכך גם הוריהם

שורשי הפלסטינים אמנם מרחבי המזרח-התיכון ללא זיקה היסטורית לארץ, אך הריבוי הטבעי הוא שמכריע את הכף. הפלסטינים הם בני המקום, ילידי המקום, הם ואבותיהם, והאדמה, חלקה לפחות היא אדמתם.

אבי שאולי עבד שנים רבות כעיתונאי. לאחר כ-10 שנים ב-YNET וגלובס בעיקר, עבר לתחום היח"צ ועבד עם רונן צור, אבירם כהן, יהודה שוויצר ועכשיו – טל גולדפינגר.