בימים האלה סביב ימי הזיכרון תקוע לי גוש בגרון, גוש של כאב, של פחד, של אימה, של חוסר אונים, של זעם. גוש של כ-1500 קברים חדשים בבתי העלמין, של כ-11500 פצועות ופצועים ושל 132 חטופים.

אורי (שם בדוי) איבד 15 חברים בנובה, ועוד 5 מחבריו חטופים. והוא רק בן 22. רוני (שם בדוי) בת ה-23 לא מסוגלת ללכת לבד ברחוב, היא ישנה שעה או שעתיים בכל לילה, דוחה עוד ועוד את שעת ההליכה לישון כדי לא לפגוש בסיוטים את החברים שנרצחו כשהיא התחבאה בבור, חוסה בצל שורשי העץ. ביום הם קמים לעבודה, מתפקדים כמו אריות. בלילות הם צונחים אל התהום. פוגשים את הפחד למות, את הפחד להשתגע. את הפחד להתמוסס. להיעלם.

אורי (שם בדוי) בן ה-22 איבד 15 חברים בנובה ו-5 מחבריו חטופים. רוני (שם בדוי) בת ה-23 לא מסוגלת ללכת לבד ברחוב. ביום הם קמים לעבודה, בלילות הם צונחים לתהום. פוגשים את הפחד למות, להשתגע, להיעלם

"בזכות הפסיכולוגית שלי אני חיה, בזכותה אני כאן היום" אומרת ש. בדיון בכנסת. "היא נלחמת בשבילי, היא איתי. אני יודעת שבכל שעה ביממה, בכל יום בשבוע, 24/7 אני יכולה לכתוב לה והיא תענה לי".

מהיום הראשון מאות א.נשי טיפול הושיטו יד מעל חשכת התהום. עזרו גם לעצמם לעבור את הימים האלה, כשהם מרגישים שהמילים, הסיפור, העדות והלב הפתוח מהווים קרש הצלה מתוך אותה תהום. מבלי להבין עדיין את ממדי המפלצת שהגיחה כשהמבוגרים האחראים ישנו בשקט בבתיהם, בחופשות החג שלהם.

בתוך זמן קצר צבא המתנדבים הפך לעמותה מסודרת עם לב פתוח ובטוח, בה מאות א.נשי טיפול מטפלים בכ-2500 ניצולות וניצולי המסיבה ברעים ובמסיבות נוספות שהתקיימו באותו לילה. כ-400 מבין החוגגים נהרגו או נחטפו. העמותה מטפלת ומעבירה סדנאות והרצאות הן לשורדים והן במעגליהם הרחבים של משפחותיהם, והיא מהווה בית מקצועי ורגשי למאות המטפלות והמטפלים.

הגוש המעיק מורכב מחומרים שלא הצליחו להתעכל. הטראומה עשויה מחומרים שהמוח לא מצליח לקודד. בימים כתיקונם כשהמציאות יציבה, מתונה, מדודה ומווסתת, אנחנו קולטים גירויים באמצעות האמיגדלה, איבר הסינון במוח. היא מסננת את הגירויים הנקלטים סינון ראשוני ומעבירה אותם לעיבוד בקורטקס ובהיפוקמפוס. שם הם מקודדים, מעובדים לסמלים וייצוגים, מועברים למחסן הזיכרון לטווח ארוך ומוטמעים בתוך סכמות קיימות.

כך אירועי ההווה יוצרים עבורנו רצף עובדות, נתונים וזיכרונות שמרכיבים את הזהות שלנו. כך אנחנו חופשיות להמשיך את חיינו לעבר העתיד מבלי שהעבר יכביד יותר מדי.

צבא המתנדבים הפך לעמותה מסודרת עם לב פתוח ובטוח, בה מאות א.נשי טיפול מטפלים בכ-2500 ניצולות וניצולי המסיבה ברעים ובמסיבות נוספות שהתקיימו באותו לילה. כ-400 מהחוגגים נהרגו או נחטפו

כשהאירוע הוא טראומטי, כשאת רוקדת במסיבת יער מוצלחת במיוחד כל הלילה וכשהשמש עולה את מבינה שמשהו רע מאוד קורה סביבך ואת בטבע, ללא מחסה וללא הגנה, כשאת מתחבאת בתוך בור למשך שעות ארוכות והמוקדנית במשטרה אומרת שאין לה דרך לעזור לך – המוח לא מסוגל לעבד את המידע.

כשהאירוע הוא טראומטי, האמיגדלה פועלת בעוררות מוגברת ומדכאת את פעילות הקורטקס. הנתונים לא מקודדים והם נותרים כמו חומר גולמי. קולות, מראות וריחות נותרים כמו גושים בלתי מעובדים. וכל טריגר מעורר אותם ומחזיר אותך לאותן שעות. וגם האשמה היא קשה מנשוא. איך לא עזרת, אי ניצלת, איך רצת וברחת.

ומה קורה בטיפול? על המטפל.ת להציע את נפשה ואת גופה כדי לאפשר לסיפורים הללו להירשם מחדש. כדי לאפשר לסיפורים להפוך מסיפור גושי לסיפור ניתן לעיכול. כדי שתהיה אפשרות לחרוץ חריץ בגוש החונק. החריץ יכול להיות דימוי קולע או הומור שחור.

ההומור מעיד על יכולת להתבונן על עצמי מזוויות שונות. הוא מעיד על היכולת להיות קיים מחוץ לטראומה. הוא מהווה אות חיים לקיומו של האני, לכך שהעצמי הקודם שלי לא נרצח, הוא חי ובועט ומצחיק. רגעים של צחוק בריא בטיפול הם רגעים של שחרור והקלה. שנינו ביחד פורקים את המתח הגושי הבלתי אפשרי.

כשהאירוע טראומטי, כשאת רוקדת במסיבת יער מוצלחת כל הלילה וכשהשמש עולה את מבינה שמשהו רע מאוד קורה סביבך ואת בטבע, ללא מחסה, מתחבאת בבור שעות – המוח לא מסוגל לעבד את המידע

בטיפול אנחנו מחפשות ביחד משאבים, רגעים של חוזק, של הנאה, של אמונה ותקווה. ממתנות את כובד האשמה. ממיסות שבוע אחר שבוע את גוש האשמה המעיק וחורצות בו חריצים. משחזרות את הדאגה, את האימה, את חוסר האונים. החריצים יופיעו בהומור, בדימויים ומטאפורות.

המטפלת אינה עדה פסיבית. באמצעות הקשר הטיפולי היא חווה את האימה, לפעמים דרך דאגה למטופל, לעיתים דרך אי וודאות, דרך תחושה שהיא מהלכת בחשכה בלי לדעת היכן תניח את הרגל בצעד הבא.

כשהתחושות הקשות מתהוות במרחב הטיפולי, כשהמטופל והמטפל חווים ביחד אימה, חשיכה וחוסר אונים ומכוננים מתוכם שפה חדשה, עולם דימויים משותף והומור משותף – הגוש מתחיל להתמוסס וכוחות חיים חדשים בוקעים מתוך הבור, יונקים מזון מן השורשים העמוקים ומצמיחים ענפים ועלים חדשים.

עמותת לב בטוח הוקמה ביום 7 באוקטובר בכדי להעניק תמיכה מקצועית לשורדי המסיבות בעוטף עזה. העמותה פועלת ללא מטרות רווח ומופעלת על ידי רשת של מאות מטפלים קליניים מוסמכים, כאשר היא מתמחה נקודתית בעבודה עם חוויות טראומטיות קשות, מזעור נזקים פסיכדליים וסיוע חינמי נפשי לכל שורד.ת. ובני משפחתם.

מיום היווסדם, הם העניקו וממשיכים להעניק סיוע נפשי למעל 3,000 אנשים, בהם שורדים ושורדות בכל הגילאים ובני משפחותיהם. כדי לסייע לשורדים ולשורדות בתהליכי השיקום וההחלמה, הם מקיימים קבוצות טיפוליות, ריטריטים ומסעות ומספקים מעטפת סיוע למשפחות השורדים.

המטפלת אינה עדה פסיבית. באמצעות הקשר הטיפולי היא חווה את האימה, לפעמים דרך דאגה למטופל, לעיתים דרך אי וודאות, דרך תחושה שהיא מהלכת בחשכה בלי לדעת היכן תניח את הרגל בצעד הבא

בעמותה מתקיימים גם מחקרים המתבצעים כחלק מפעילותם, ויאפשרו לטווח הארוך למטפלים לקבל כלים מיטביים לסיוע וטיפול מדויק באתגרים השונים ששורדים מתמודדים איתם.

ד"ר אילת כהן וידר היא פסיכולוגית קלינית. מטפלת ומדריכה קלינית בעמותת לב בטוח. מורשית לטיפול בהיפנוזה, חוקרת דפוסים של השתקה חברת קבוצת "פסיכואתיקה" – למניעת פגיעה מינית על ידי אנשי טיפול. לשעבר יו"ר "קולך". מרצה לפסיכולוגיה של טראומה במכללת הרצוג.