שר הביטחון יואב גלנט זרק פצצה בשבוע שעבר במסיבת עיתונאים שערך, כשאמר: "מתפתחת מגמה המקדמת ממשל צבאי ואזרחי בעזה. זה מסוכן לנו. אסור לישראל לשלוט אזרחית ברצועת עזה". המהומה שנוצרה בעקבות דבריו התמקדה בעיקר בהשלכות הביטחוניות והמדיניות. מה שהתפספס בשיח הציבורי הוא כי לא מדובר רק בסוגיה ביטחונית.
מי שמפנטז על שליטה אזרחית ישראלית ברצועת עזה, כפי שהיה לפני ההתנתקות, פשוט מתעלם מהעובדה שהמצב היום שונה בתכלית. קודם כל, בגלל המלחמה כלכלת ישראל נותרה ללא כסף בקופה – הגירעון שובר שיאים, האוצר מתחנן להעלות מיסים כבר בחודשים הקרובים ואפילו דירוג האשראי נמצא לראשונה בהיסטוריה במגמת ירידה.
אם ישראל תשלוט צבאית בעזה, ההוצאות העתידיות יהיו גבוהות בהרבה ביחס להוצאות שהיו לפני ההתנתקות. ההוצאה הגדולה ביותר תהיה כמובן ההוצאה הביטחונית. במקרה של שלטון צבאי, בכל זמן נתון כמה אוגדות – עם כל הציוד הצבאי והלוגיסטי הנדרש – יצטררכו לשהות בעזה.
יהיה צורך בהוספת מאות תקנים במימון המדינה כדי לנהל את העניינים האזרחיים ברצועה. על פי אחת ההערכות שפורסמו מטעם משרד הביטחון, מדובר בעלות שנתית של כ־20 מיליארד שקל
חוץ מזה יהיה צורך בהוספת מאות תקנים במימון המדינה כדי לנהל את העניינים האזרחיים ברצועה. על פי אחת ההערכות שפורסמו מטעם משרד הביטחון, מדובר בעלות שנתית של כ־20 מיליארד שקל.
שיקום הרצועה
אם לפני ההתנתקות בשנת 2005 ההוצאות היו מסתכמות בחלק לעיל, הפעם מתווספות הוצאות עתק חדשות. אחת מהן היא שיקום הרצועה בעקבות נזקי המלחמה. ככוח שולט, ישראל תהיה מחויבת לשקם תשתיות בסיסיות כמו בתים, בתי חולים, בתי ספר, כבישים, חשמל, מים, תקשורת ומוסדות ממשל חיוניים. זאת כדי לאפשר תנאי מחייה בסיסיים עבור התושבים המקומיים.
בתחילת החודש פורסם דוח של האו"ם בנושא. על פי הדוח, בהנחה שישראל לא תגביל את כמות וקצב הכנסת חומרי הגלם והבנייה לרצועה, משך השיקום של כ־370 אלף הבתים שנפגעו במלחמה, יימשך לכל הפחות עד שנת 2040. עלות השיקום מוערכת בכ־40 מיליארד דולר (148 מיליארד שקל). כלומר כ־10 מיליארד שקל נוספים בכל שנה.
אפילו אם ישראל תחליט שהיא עושה את המינימום ובונה בשנים הקרובות רק מבנים ארעיים למגורים, היא תצטרך, לפי האו"ם, להתחיל בפרויקט עצום של פינוי כ־37 מיליון טון פסולת
אפילו אם ישראל תחליט שהיא עושה את המינימום ובונה בשנים הקרובות רק מבנים ארעיים למגורים, היא תצטרך, לפי האו"ם, להתחיל בפרויקט עצום של פינוי כ־37 מיליון טון פסולת כדי לקיים תנאי מחיה מינימליים.
עבדאללה א־דרדרי, מנהל לשכת מדינות ערב במחלקת הפיתוח של האו"ם, טוען שיהיה צורך בכ־100 מיליון דולרים רק כדי לתכנן בכלל שיקום בסדר גודל חסר תקדים כזה של הרס.
בעבר מדינות כמו ערב הסעודית ואיחוד האמירויות התנו את השתתפותן במימון השיקום בפתרון מדיני. לכן סביר להניח שהן לא יסכימו לשים דולר אחד כל עוד ישראל תסרב לדון בפתרון הסכסוך ובמקום זאת תשלוט באופן חד צדדי ברצועה.
זה אומר שאת רוב השיקום יצטרכו לשאת על גבם בעיקר משלמי המיסים הקורסים ממילא בישראל. זה בהנחה שאף מדינה מערבית אחרת לא תתנדב לסייע.
זה אומר שאת רוב השיקום יצטרכו לשאת על גבם בעיקר משלמי המיסים הקורסים ממילא בישראל. זה בהנחה שאף מדינה מערבית אחרת לא תתנדב לסייע
מימון סיוע לתושבי עזה
שיקום התשתיות ברצועה עשוי להיות כאב הראש הקטן של ישראל. במקרה של שלטון צבאי, ישראל תישא באחריות גם על רווחתם של יותר משני מיליון אזרחים עוינים הנמצאים תחת משבר כלכלי וקיומי מהקשים בעולם.
בדוח האו"ם ממאי צוין כי שיעורי הפלסטינים העניים, שמרווחים לכל היותר 6.85 דולר ביום, זינק ל־57.2% בעקבות המלחמה – יותר מפי שניים מתקופת טרום המלחמה. החישוב כלל בתוכו גם את הפלסטינים בגדה המערבית ומזרח ירושלים, אולם ברור שרוב העלייה מקורה במשבר ההומניטרי שהתרחש בעזה.
על פי אחת ההערכות של ארגוני הסיוע, כדי למנוע תמונות של משבר הומניטרי ברצועה, העזתים זקוקים לכ־500 משאיות סיוע ביום. בהיעדר כוח שולט מרכזי בעזה, מדינות המערב והמדינות הערביות נאלצו לממן את הסיוע הזה בזמן המלחמה בעצמן.
אף שמדובר בסיוע קטן בהרבה מ־500 המשאיות הנחוצות, העלות של כל הפרויקט הגיע לסכום כולל של למעלה ממיליארד דולר בחצי שנה. ככוח שישלוט ברצועה, ישראל תצטרך לשאת במלוא האחריות לסיוע הזה. פרומו למה שצפוי לנו ניתן לראות כבר בהחלטה המצרית לעצור את הסיוע כל עוד ישראל שולטת במעבר רפיח.
ברור שישראל לא תמהר להכניס עובדים מעזה לתחומה. מצד שני חמאס מוריש לישראל רצועה עם שיעורי אבטלה מהגבוהים בעולם – כ־45% בקרב האוכלוסייה הכללית ולמעלה מ־60% בקרב צעירים
מציאת תעסוקה למובטלים בעזה
אם לפני ההתנתקות היו תקופות שבהן כ־40% מהעובדים בעזה הועסקו בישראל – ורבים אחרים שם התפרנסו מקשרי הסחר איתנו – הפעם המצב הפוך לגמרי.
מצד אחד ברור שישראל לא תמהר להכניס עובדים מעזה לתחומה, בטח לא בכמויות שהיו לפני ההתנתקות. מצד שני חמאס מוריש לישראל רצועה עם שיעורי אבטלה מהגבוהים בעולם – כ־45% בקרב האוכלוסייה הכללית ולמעלה מ־60% בקרב צעירים. זה הנתון הרשמי, עוד לפני שהמלחמה פרצה. מאז המגזר העסקי ברצועה חטף פגיעה קשה נוספת.
ישראל, כאחראית ברצועה, ומתוך ניסיון למנוע התמרמרות פנימית והבערת השטח, תצטרך לעמוד בפני מצב כמעט בלתי אפשרי. היא תצטרך לדאוג לתעסוקה עבור אותה אוכלוסייה שלא מחבבת אותה במיוחד ושנמצאת תחת מצוקה גדולה. מדובר באתגר כלכלי־חברתי מהסוג שישראל – ואולי אף מדינה אחרת בעולם – לא התמודדה איתו.
המשך מימון המפונים
ההשלכות הכלכליות של שלטון צבאי בעזה יגיעו לפחות עד גבול הצפון. מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה כבר הבהיר שהתנאי להפסקת הלחימה בצפון היא הפסקת האש בעזה. שלטון צבאי ברצועה לא יעמוד בתנאי זה.
ישראל תצטרך להמשיך לממן לכל הפחות את הפינוי של כ־60 אלף תושבי הצפון הגרים בסמוך לגבול. על פי הערכות באוצר מדובר בעלות של כ־80–100 מיליון שקלים בחודש
זה אומר שישראל תצטרך להמשיך לממן לכל הפחות את הפינוי של כ־60 אלף תושבי הצפון הגרים בסמוך לגבול. על פי הערכות באוצר מדובר בעלות של כ־80–100 מיליון שקלים בחודש. מדובר בסכום נוסף שיושת על משלם המיסים כל עוד ישראל תשלוט ברצועה.
העלות הזו לא כוללת את המחיר של הזנחת רצועת חבל ארץ שלמה בצפון. בין השאר מדובר בעסקים רבים שמושבתים, תיירות וחקלאות שספגו מכה קשה ויישובים שלמים הנאלצים להתמודד עם הרס כבד פיזי וקהילתי.
אי יציבות אזורית, חרמות ובריחת משקיעים
האיום האחרון על הכלכלה שלנו הוא גם בעל פוטנציאל הנזק הגדול ביותר – וייגרם כתוצאה מאי היציבות האזורית שעלול להוביל שלטון צבאי בעזה.
הסיכון המיידי הוא החרמת ישראל. ייתכן שבמקרה של שלטון צבאי טורקיה לא תהיה המדינה האחרונה שתטיל סנקציות ותנתק את קשרי המסחר שלה איתנו כתגובה על "הכוחניות וההשתלטות הישראלית על עם זר".
בסוכנויות דירוג האשראי כבר הזהירו משקיעים בעבר מהעמקת חוסר היציבות באזור. הם רמזו שמצב כזה עלול להוביל להורדות דירוג אשראי נוספות בעתיד. הורדות הדירוג לא מעודדות כניסת משקיעים חדשים לישראל בלשון המעטה.
למעשה, בריחת המשקיעים מישראל – בינתיים לא בנפחים גדולים – היא כבר עובדה קיימת. היא החלה בין השאר בעקבות התעקשות ראש הממשלה בנימין נתניהו לא לדון בפתרון ליום שאחרי בעזה
למעשה, בריחת המשקיעים מישראל – בינתיים לא בנפחים גדולים – היא כבר עובדה קיימת. היא החלה בין השאר בעקבות התעקשות ראש הממשלה בנימין נתניהו לא לדון בפתרון ליום שאחרי בעזה.
זה בא לידי ביטוי בזינוק פרמיית הסיכון על האג"ח הישראלי; פער מסוכן שנפער בין תשואות האג"ח הממשלתיות המקומיות לעומת האג"ח האמריקאי; והשקל שנחלש ביחס לדולר בניגוד גמור למגמה בעולם.
תהליך כזה המוביל לירידה בהכנסות המדינה – ומנגד להגדלת ההוצאות כתוצאה מהצורך בתחזוקת השלטון הצבאי בעזה – עלול להוביל את ישראל לידי הסערה המושלמת. מן הראוי שהמנהיגים שלנו יספקו לנו תשובות איך הם נערכים לקראת תרחיש כזה כדי שלא נופתע שוב. הפעם כלכלית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו