המדינה הפלסטינית כבר יוצאת לדרך – עם או בלי הסכמתה של מדינת ישראל
במשך חודשים רבים מדינות אירופאיות כגון אירלנד, ספר והממלכה המאוחדת רמזו לישראל שהן עומדות להכיר באופן חד-צדדית, כך שקשה לומר שההכרזה שהגיעה השבוע הייתה בבחינת הפתעה, בדיוק כמו שהכרזתו של הנשיא ביידן על עצירה של משלוחי הנשק בגלל המבצע ברפיח לא הייתה מפתיעה בכלל.
ובכל זאת, ממשלת נתניהו השקיעה מאמצים אדירים על מנת לעשות פרצוף של "תראו מופתעים". בעצם, העולם כולו אומר לישראל כבר שנים רבות את אותו הדבר: הסבלנות תמה, אין עוד זמן, התירוצים לא יתקבלו, אין מנוס מהקמה של המדינה הפלסטינית. עדיף שתשתפו פעולה ותשיגו את התנאים המיטביים במו"מ, אך אם תסרבו לכך – נצטרך לפעול למרות זעקות השבר שלכם, וחלק מזה זה הכרה פורמלית בעצמאות הפלסטינית.
עד ימי ממשלת בן-גביר, בנימין נתניהו הצליח לשחק במשחק הזה במיומנות רבה. הוא הבטיח (בבר-אילן) את תמיכתו בנוסחה "שתי מדינות לשני עמים". הוא הלין על כך ש"אין פרטנר פלסטיני, ואם היה – הוא כבר היה רץ לחתום אתו על הסכם שלום. אולי בתנאי שהפלסטינים היו מסכימים ב"מדינה מינוס" ומוותרים על מירב הדרישות שלהם, אך עדיין – ישראל לכאורה הייתה בתוך המשחק.
אך חיבור עם הכהניסטים סימן את סופו של המשחק. ראש הממשלה נתניהו אינו מסוגל יותר להוציא מפיו את צמד המילים "המדינה הפלסטינית". לא מדינה מינוס, לא רשות פלוס. שום מדינה, בשום גבולות. גורנישט. בעבר כאשר מדינות אירופאיות איימו בהכרה במדינה הפלסטינית, ישראל יכלה להוציא את עלה התאנה התורן שלה ולומר "אבל אנחנו חפצים במו"מ, אנחנו רק צריכים יותר זמן". התירוץ הזה התקבל, בחריקת שיניים – אך עדיין התקבל.
עד ימי ממשלת בן-גביר, בנימין נתניהו הצליח לשחק במשחק "שתי מדינות לשני עמים" במיומנות רבה, אך החיבור עם הכהניסטים סימן את סופו של המשחק הזה. ראשי המדינה הפלסטינית עוד יודו לנתניהו בהזדמנויות רבות
ההרכב הנוכחי של הממשלה אינו משאיר מקום לדמיון: בעוד ראש הרשות הפלסטינית מדבר בפה מלא על שתי מדינות לשני עמים והצורך במו"מ, ממשלת ישראל מתנהגת כמו סרבנית השלום, זאת שעושה לכולם את האצבע המשולשת, ההיא שמסכלת את עסקת המאה של ביידן – שלום עם הסעודים, רכבות מהודו ועד כוש, יציבות במזרח התיכון.
בעתיד ראשי המדינה הפלסטינית יודו לנתניהו בהזדמנויות רבות. אם לא מדיניותו הכושלת, באירופה וארה"ב היו ממשיכים להתעלם מהסוגיה הפלסטינית עוד שנים רבות. הוא, וממשלת הקיצונים שלו הצליחו להחזיר לנושא הזה רלוונטיות ודחיפות.
בינתיים ממשלת ישראל, שפעם שאפה להתרחבות של הקשרים הבינלאומיים, מגיבה בעצבים ובכעס ומחזירה את שגרירה מבירות אירופיות. היא לא מבינה שהרכבת הזאת כבר עזבה את התחנה.
ראיסי מת, המשטר מחפש מחליף
מסוקו של הנשיא האיראני נעלם אל תוך האפלה, והמשטר בטהרן הוכה בתדהמה. גם הנשיא אבראהים ראיסי וגם שר החוץ חוסיין אמיר עבדאללהיאן, היו דמויות משמעותיות במערכת הפוליטית האיראנית: הראשון נחשב ליורש אפשרי של האייתוללה עלי חמינאי, המנהיג הרוחני של איראן, השני היה בוגר של משמרות המהפכה, מקורב של קאסם סולימאני שייצג את הקו המדיני הנוקשה. אין ספק ששניהם ברי תחליף, אך יחד עם זאת, התחרות בקרב אישי צמרת המיועדים לתפקידים רמים כמו הנשיא לשעבר מחמוד אחמדינג'אד, בנו של חמינאי מוג'תבה ועוד, תהיה קשה.
כיצד והאם תשתנה הפוליטיקה האיראנית בעקבות מותו של ראיסי? על פניו, יש תהליך מסודר של בחירות לנשיאות, והמנהיג הרוחני יהיה זה שיקבע אילו מועמדים יתמודדו בבחירות ומי יהיה הפייבוריט שהמשטר חפץ ביקרו. ועדיין, כוחות שונים שפועלים בזירה הפוליטית האיראנית, רואים באופן שונה למדי את עתידה של איראן.
כוחות שונים שפועלים בזירה הפוליטית האיראנית רואים באופן שונה למדי את עתידה של איראן. ייתכן מאוד שהמחנה שידו תהיה על העליונה בסיבוב הזה, יזכה גם בפרס הגדול – מינוי של המנהיג הרוחני הבא
כל הכוחות הללו רוצים בהישרדותו של המשטר הנוכחי, אך בעוד שחלקם רוצים לשמר את המצב כמות שהוא ולהמשיך במסלול ההתנגשות מול המערב, המחנה המתון יותר, שמורכב מאנשים שונים מאוד כמו שר החוץ לשעבר מוחמד ג'וואד זריף ואפילו הנשיא לשעבר מחמוד אחמדינג'אד, מעדיפים מסלול חלופי שכולל התחממות הדרגתית ביחסים עם המערב למען התאוששות של הכלכלה האיראנית.
ייתכן מאוד שהמחנה שידו תהיה על העליונה בסיבוב הזה, יזכה גם בפרס הגדול – מינוי של המנהיג הרוחני הבא במקומו של האייתוללה חמינאי הקשיש. אז גם אם ראיסי לא היה אבי האידאולוגיה האיראנית או איש מפתח במדיניות שלה, למותו יש פוטנציאל לדחוף את הרפובליקה האיסלאמית למסלול אחר מאשר הייתה בו עד עתה.
האם רוסיה תשלח זרמים של פליטים לוביים אל חופי אירופה?
עד 2011 רוסיה תמכה ברודן הלובי מועמר קדאפי, ולאחר עידן האביב הערבי היא קשרה קשרים הדוקים עם הגנרל המורד חליפה חפתר שפועל במזרח המדינה ונשען באופן משמעותי מאוד על הנשק הרוסי. רוסיה גם שולחת ללוב את חייליה – כוח סדיר של כ-1500 בני אדם הוצב במדינה בשבועות האחרונים, בנוסף לכוחות של "ואגנר", מיליציה פרטית שפועלת בלוב כבר זמן רב.
באירופה מביעים חשש מהגברת ההשפעה הרוסית בלוב, ומכך שהיא תשתמש בפליטים הלובים והאפריקאים שמנסים לברוח מהמדינה כקרדום על מנת לייצר לחץ משמעותי על אירופה. מאמר שפורסם השבוע בעיתון הבריטי DAILY EXPRESS מביע דאגה מכך שהאירופאים מנסים להשקיע אף הם בגנרל חפתר, ומזהירים מכך שהמאמצים האלה עד כה עולים בתוהו, בעוד שחפתר ממשיך להתקרב לרוסים.
באירופה חוששים מהגברת ההשפעה הרוסית בלוב ומכך שהיא תשתמש בפליטים הלובים והאפריקאים כדי להגביר את הלחץ על אירופה. ההגירה הבלתי חוקית מלוב מדאיגה מאוד את האירופאים, שאינם מוצאים מענה לבעיה
על פי הפרסומים בכלי תקשורת לוביים, רוסיה פועלת לא רק במזרח העשיר בנפט, אלא גם במערב המדינה, שם היא מספקת נשק ותחמושת למיליציות המקורבות אליה.
ההגירה הבלתי חוקית מלוב מדאיגה מאוד את האירופאים שאינם מוצאים לפי שעה מענה לבעיה ולכן מנסים לסגור עסקה כלשהי עם חפתר, שנהנה מהשפעה במזרח לוב. נראה שרק שינוי משמעותי בלוב, ושלטון מרכזי חזק שייצר יציבות במדינה המפוררת והמדממת, יוכלו אם לא לשים סוף, אז לפחות לצמצם את מימדי התופעה.
סטארבקס תורמת מיליון ארוחות לפלסטינים בניסיון לסיים את החרם
"סטארבקס תמיד היה הרבה יותר מרק קפה. החלטנו לתרום מליון ארוחות לתושבי עזה ולתמוך בארגון ההומניטרי WORLD CENTRAL KITCHEN", כך נכתב בעמוד האינסטגרם בערבית של חברת סטארבקס.
מאז שפרצה המלחמה בעזה, סטארבקס סובלת מחרמות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי, יחד עם מקדונלדס, בורגר קינג, קוקה-קולה וחברות אחרות. כל החברות הללו כבר הספיקו להביע את תמיכתם בסוגיה הפלסטינית, לקשט את סניפיהן בדגלי פלסטין ואף לתרום סכומים נכבדים לארגוני סיוע פלסטיניים.
החברות הבינלאומיות חוות את החרמות הצרכניים במזרח התיכון לא בפעם הראשונה, אך הפעם, בעידן הרשתות החברתיות, נראה שהיצרים חזקים מאי פעם והמודעות הפוליטית בקרב הצרכנים הולכת וגדלה
החברות הבינלאומיות חוות את החרמות הצרכניים במזרח התיכון לא בפעם הראשונה: כך קרה גם בימי מלחמת יום הכיפורים, האינתיפאדה השנייה ובהקשר אחר – גם בעקבות פרסום של קריקטורות של הנביא מחמד, אז מוצרים דניים, ויחד אתם גם שבדיים וצרפתיים הורדו מהמדפים, וסניפי מקדונלדס נותרו ריקים.
הפעם, בעידן הרשתות החברתיות, נראה שהיצרים חזקים מאי פעם והמודעות הפוליטית בקרב הצרכנים הולכת וגדלה. הלחץ הזה גורם לענקיות המזון לעשות מאמצים משמעותיים על מנת לשפר את תדמיתן ולתרום הרבה יותר ממה שתכננו.
השבוע במזרח התיכון: מצרים חוסמת את מצרי טיראן
23 במאי 1967 סגרה מצרים את מצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות על ידי הצבת תותח ארוך טווח שאמור היה להטביע אניות ישראליות שינסו לעבור. סגירת מצרי טיראן הייתה בבחינת עילה לצאת למלחמה.
לפעולה עויינת זו קדמו מספר פעולות אחרות: במהלך אביב 1967 הנשיא המצרי גמאל עבד אל-נאצר הוציא את כוחות האו"ם מחצי האי סיני והכניס לשם את הכוחות המצריים, בניגוד מוחלט להסכמים שנחתמו אחרי המלחמה בסיני (מבצע קדש, 1956). עד עצם היום הזה יש דיונים באשר לרצונו של נאצר במלחמה טוטאלית נגד מדינת ישראל, אך אין ספק שהוא ניסה לגרוף רווחים פוליטיים בזירה הערבית והבינלאומית, גם אם זה היה כרוך בהליכה על חבל דק.
ב-5 ביוני 1967 פתחה ישראל במתקפה ומצרים ספגה תבוסה אדירה. התבוסה הזאת זכתה לשם מיוחד – אל-נכסה (בהמשך לנכבה של 1948).
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוהגיע הזמן שמישהו יוריד מהשיח את "הרכבת מהודו"
אז יש כבר רכבות שחוצות יבשות
אבל מי שמוכר לנו שתהיה רכבת מהודו לתל אביב ושישראלים יעלו עליה, ולא מספר לכם שהמסילה חייבת לעבור דרך לאירן (ופקיסטין) הוא שקרן