בתחילת חודש פברואר, משפחתה של החטופה לירי אלבג קיבלה זר פרחים לניחום אבלים בצירוף מכתב ועליו כתוב היה: "יהי זכרה ברוך. כולנו יודעים שהמדינה היא החשובה ביותר". נדמה היה שעוד קו אדום נחצה סביב הוויכוח בדבר עסקה לשחרור החטופים. ואולם, מספר שעות לאחר מכן, השב"כ דאג לעדכן שכפי הנראה הפרחים והמכתב נשלחו למשפחה על ידי גורם זר.

הידיים הן ידי איראן, שפועלת ללא הרף להעמיק את הקיטוב והשסעים בחברה הישראלית. זאת באמצעות סוכנים איראנים שפועלים במקביל גם ברשתות החברתיות, על מנת לחולל כאוס בחברה הישראלית.

הידיים הן ידי איראן, שפועלת ללא הרף להעמיק את הקיטוב והשסעים בחברה הישראלית. זאת באמצעות סוכנים איראנים שפועלים במקביל גם ברשתות החברתיות, על מנת לחולל כאוס בחברה הישראלית

המשבר הפוליטי החמור שבו היינו שרויים בחמש השנים האחרונות הביא לכך שפעם אחר פעם לא הוקמה ממשלה ציונית שתכיל את כל חלקי הבית ותדאג לאזרחי ישראל.

באמצע קמה ממשלה פריטטית שלא החזיקה מעמד ומהרגע הראשון ברור היה שלא מדובר בחתונה קתולית. הדובדבן שבקצפת היה הטרלול הפוליטי בשנה האחרונה סביב הרפורמה המשפטית שהביאה אותנו לסחרור, ויצרה שסע עמוק בין חלקי החברה, ועל סיפה של מלחמת אזרחים.

ניתן לומר בסבירות לא מבוטלת שהמתקפה האכזרית ב-7 באוקטובר, אותה הוציא לפועל יחיא סנוואר, נבעה מכך שהוא העריך כי החברה הישראלית מדממת ומתבוססת במאבקים פנימיים, שמונעים ממנה להתמודד אל מול איומים חיצוניים.

ייתכן שהמתקפה הייתה גם ניסיון לטרפד את ההסכם המתרקם בין ישראל לבין סעודיה. כמו כן, היחלשותה של הרשות הפלסטינית בקרב הציבור הפלסטיני, בתמהיל של מדיניות הפייסנות הרופסת של ארה"ב במזרח התיכון, גרמו לו להוציאה אל הפועל.

לצד סנוואר ישב לו חסן נסראללה בבונקר וחכך ידיו בהנאה לנוכח הפילוג שפשה בתוכנו. בנאומו המפורסם, אותו נשא לאחר הנסיגה הישראלית מרצועת הביטחון במאי 2000, טען כי למרות העובדה שברשות צה"ל יש טנקים ומטוסים מתקדמים, החברה הישראלית חלשה כמו קורי עכביש, ואיננה מסוגלת עוד לעמוד במלחמות עקובות מדם.

ניתן להיווכח אפוא שנסראללה שכלל את אותה תאוריה בשנים האחרונות לנוכח הפילוג בתוכנו, כך שלשיטתו "בית העכביש מתמוטט", קרי מדינת ישראל. כל אלו הביאו את אויבנו עוד לפני פסח אשתקד למסקנה אחת ברורה: "הישות הציונית", כלשונם, לא תציין את שנתה ה-80.

נסראללה שכלל את תיאוריית קורי העכביש לנוכח הפילוג בתוכנו, כך שלשיטתו "בית העכביש מתמוטט", קרי מדינת ישראל. כל אלו הביאו את אויבנו למסקנה כי "הישות הציונית" לא תציין את שנתה ה-80

כנס מושב הקיץ נפתח השבוע בכנסת, וארגוני המחאה המתנגדים לממשלה, אשר היו מזוהים עם ההפגנות נגדה ובפרט נגד הרפורמה המשפטית, חזרו לשבש את התנועה בכבישים. ארגון "אחים לנשק" אף הבטיח כי הוא מתכנן 40 "ימי זעם". אל הארגון הצטרפו ארגונים נוספים כגון: "מוקד קיסריה", "לוחמי כיפור 73", "עיניים על הכנסת", "בונות אלטרנטיבה", "החזית הוורודה" ו"דורשינוי".

האלימות הגוברת בהפגנות האחרונות למען שחרור החטופים, הדרישה להוציאם עכשיו! חסימת הכבישים, הבערת הצמיגים או זריקת לפיד על שוטר הינם קטליזטור עבור סנוואר להמשיך להתבצר בעמדתו, שכן נדרש ממנו רק עוד קצת להחזיק מעמד והמלחמה תופסק.

הכרעת האויב, כאמור, נמדדת באובדן הרצון של היריב להמשיך להילחם ואינה קשורה בהכרח ביכולתו הצבאית (ייקח עוד חודשים רבים עד שיפורקו תשתיות חמאס הצבאיות). מדוע, אם כן, שסנוואר יפסיק לדבוק בעמדתו לשחרור החטופים תמורת הפסקת המלחמה, כאשר נדמה כי כל רגע תיפסק המלחמה בשל לחצים פנימיים בתוכנו ודיבורי סרק על היום שאחרי לפני שסיימנו את העבודה החיונית ברפיח?

יש לציין, שהמחאות האלימות שחזרו אל הרחובות עשויות להוביל לתגובת נגד קיצונית של אלו התומכים בממשלה ולמעשה עשוי להיווצר מנגנון הרס פנימי שיפרום את הלכידות והחוסן שלנו כחברה, כפי שהיה בתחילת המלחמה.

מדוע שסנוואר ישנה את עמדתו לשחרור החטופים תמורת הפסקת המלחמה, כשנדמה כי כל רגע תיפסק המלחמה בשל לחצים פנימיים בתוכנו ודיבורי סרק על היום שאחרי, לפני שסיימנו את העבודה החיונית ברפיח?

די להיווכח בדבריה של ספיר כהן שחזרה משבי חמאס, כדי לאמוד עד כמה חשובה האחדות ביננו. ספיר תיארה באופן מצמרר כך: "יום אחד המחבלים קראו לי לראות טלוויזיה, זו הייתה העצרת בתל אביב והיו שם אלפי אנשים – מאוד שמחתי לראות את זה". "אבל מה שהפתיע אותי עוד יותר זה שאחד המחבלים אמר: 'כשהיהודים כולם ביחד הם חזקים, אבל אנחנו נחכה בסבלנות ואז יהיה שם בלגן מאוד גדול בעם הזה'. הם יודעים שהנשק הכי גדול שיש נגדנו זה אנחנו".

לדאבון לב, טחות עיניהם של אותם ארגוני מחאה מלראות, כי לא רק הכנסת הסחורות והמזון והדלק לתוך הרצועה מסייעות לשרידותו של חמאס, אלא גם אותן מחאות והפגנות שמעניקות לו רוח גבית להקשחת עמדותיו לגבי שחרור החטופים.

אנו נלחמים כעת את מלחמת העצמאות השנייה שלנו, לא פחות מכך. איראן נמצאת במרחק פריצה מנשק גרעיני, עשרות אלפי ישראלים בצפון ובדרום עקורים מבתיהם, מאות לוחמים גיבורים מסרו את נפשם במלחמה, ואלפים ממלאים את מחלקות השיקום ברחבי הארץ. זאת כדי שנוכל למגר את אויבינו ולהחזיר את חטופינו הביתה, את כולם בלי יוצא מן הכלל.

ובנימה אישית, חבריי ואני נלחמים בצפון מאז ה-7 באוקטובר (עם הפסקה קצרה באמצע). הנחנו בצד הכול: את המשפחה, הילדים והנשים, העבודה והעסק והחיים האישיים שלנו. כל זאת על מנת להחזיר את השקט ואת המדינה למסלולה הטבעי. לא כדי שנחזור למראות שהיו כאן לפני המלחמה, הלוא אנחנו יהודים! אחים! לוחמים!

לדאבון לב, טחות עיני אותם ארגוני מחאה מלראות, כי לא רק הכנסת הסחורות, המזון והדלק לרצועה מסייעות לשרידות חמאס, אלא גם אותן מחאות והפגנות שמעניקות לו רוח גבית להקשחת עמדותיו

האחדות והלכידות בעם היא ערך עליון והמפתח לניצחון והכרעה של אויבנו. גודל השעה מחייב את כולנו להתאחד יחדיו פוליטית (הנהגה הבכירה) ולאומית. עכשיו נלחמים, אחרי זה מפגינים.

החתום מעלה הינו משרת במילואים פעיל בחטיבת הצנחנים בגזרה הצפונית, וחבר בתנועת הביטחוניסטים.

משה ראובני הוא פובליציסט ומרצה לפוליטיקה, ביטחון ומזה"ת. במקביל לעבודתו כמרצה הוא יזם חברתי והקים תכנית מנהיגות צעירה לבני ובנות נוער הפועלת להיאבק בתנועת הבי.די.אס והאנטישמיות הגואה. התוכנית "צוערים צעירים דוברות ודיפלומטיה" פועלת ברשויות אשדוד, אשקלון וקרית מלאכי.