בראי ההיסטוריה יתגלה שההישג המשמעותי ביותר של בנימין נתניהו הוא מחיקת הדמיון הפוליטי של האומה. לא איש חזון, אלא איש אנטי-חזון. פוליטיקאי שלא רק כשל בלייצר אופק מדיני, כלכלי או חברתי לאזרחי ישראל, אלא הטביע בתהום הנשייה את השאיפה לאופק.

המיתוס היהודי נפתח באמירת בריאה "ויאמר אלוהים ויהי אור: ויהי אור" ומשם נוצר העולם. המיתוס הביביסטי הוא חור שחור שמעלים את הכל לתוכו, כנאמר "לא יהיה כלום כי אין כלום".

המיתוס היהודי נפתח באמירת בריאה "ויאמר אלוהים ויהי אור: ויהי אור" ומשם נוצר העולם. המיתוס הביביסטי הוא חור שחור שמעלים את הכל לתוכו, כנאמר "לא יהיה כלום כי אין כלום"

ב"סיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה, ישות שמכונה "הכלום" מתפשטת ומכלה את העולם הדמיוני של פנטסטיקה (פנטזיה בסרט משנת 1984). פנטסטיקה היא ארץ מופלאה, שקשורה ואף תלויה בעולם האמיתי בו שולטים טרגדיה, הזנחה ובריונות.

ה"כלום" ב"סיפור שאינו נגמר" אינו אנטגוניסט מקובל כמו קוסם רשע או מכשפה. ה"כלום" אינו נבל שהגיבור נאבק בו – נבל שאותו גיבור בסופו של מסע מביס ובכך מחולל איזה תיקון מיוחל.

ה"כלום" שונה, הוא מכלה את עולם הדמיון כי בעולם האמיתי חדלו לדמיין. אין איך להאבק ב"כלום". אין מי להביס ב"כלום". ה"כלום" סופג לתוכו את המאבק ומתפשט. לא יהיה כלום כי אין כלום.

כשאני מתבוננות במדינת ישראל, מדינה שנולדה מזיווג הדמיון והמעשה, מדינת "אם-תרצו-אין-זו-אגדה", אינני יכולה שלא לחשוב שיש עדיין קשר בין אלטנוילנד הפלאית ובין מדינת ישראל האמיתית, ושאלו תלויות זו בזו הרבה יותר ממה שנראה.

בישראל האמיתית, זו שמתפרקת בין אצבעותינו ותחת רגלינו, חדלו לחלום על עתיד טוב יותר. אומה שאינה מדמיינת דבר מלבד ללקק את פצעיה וללקט פירורים של מה שפעם היה שלה, אומה שאינה משחקת בחלומות – היא אומה שאינה יכולה לשחרר עצמה למציאות אחרת.

ה"כלום" ב"סיפור שאינו נגמר" מכלה את עולם הדמיון, כי בעולם האמיתי חדלו לדמיין. אין איך להאבק ב"כלום". אין מי להביס ב"כלום". ה"כלום" סופג לתוכו את המאבק ומתפשט. לא יהיה כלום כי אין כלום

האופטימיים מסוגלים איכשהו לדמיין שיחזור ישראל שהייתה. השבת חטופים, השבת מפונים. אלו דברים חשובים, אך זה אינו חזון, זה המובן מאליו שהכלום כילה.

אזרחי ישראל לא הצליחו לדמיין החלפת ראש ממשלה שהתעלם, תוך ניגודי עניינים, מאזהרות ביטחוניות חמורות ותכופות, והפקיר אזרחים לטבח מקראי במשך שעות קריטיות. אומה שהבינה את מלוא הסכנה, ועדיין לא הצליחה לדמיין מישהו אחר מנהיג אותה.

היעדר דמיון פוליטי טרגי זה גם יצר את בני גנץ, החלופה הפוליטית שאינה חלופה. פוליטיקאי שבעצמו אינו מסוגל לדמיין את עצמו מחליף את בנימין נתניהו ולכן פעם אחר פעם עושה הכל כדי להציל את שלטונו. איש שאינו מסוגל להוציא מפיו אמירה משמעותית שאינה דבר והיפוכו שמסתכמת בכלום. לא תהיה חלופה כי אין חזון. לא יהיה כלום כי אין כלום. זו הפואנטה.

יש קבוצה אחת שהדמיון הפוליטי שלה עובד שעות נוספות, וזו הכת המשיחית. כשאבות ניהלו קרב על ידית הממ"ד, בכת המשיחית כבר חזו את ההתנחלות בעזה.

אנשי "קודם כל חג שמח" לא סולדים ממלחמה, הם צוהלים בה. בדמיונם הפוליטי הקודח הם הגיבורים שאליהם אלוהים מדבר ישירות בפגזים ואומר להם לכבוש מאיפה שיורים.

אזרחי ישראל לא הצליחו לדמיין החלפת רה"מ שהתעלם, תוך ניגודי עניינים, מאזהרות ביטחוניות חמורות, והפקיר אזרחים לטבח מקראי במשך שעות קריטיות. היעדר דמיון פוליטי טרגי זה גם יצר את גנץ

באופק המשיחי יש עולם גדול עוד לכבוש ועמלקים רבים עוד להשמיד וכל מפגש עם המציאות בעולם האמיתי – חטופים, נרצחים, חללים, נכים, מפונים, שריפות משתוללות ועוד ועוד – מתפרש כחבלי משיח. זו קבוצה שדמיונה הפוליטי השתלט עליה עד שהיא אינה מסוגלת לחוות את המציאות כמציאות.

החצי השני של "הסיפור שאינו נגמר" (שלא הפך לסרט) עוסק בגיבור שחצה מהמציאות לפנטסטיקה ומוותר בהדרגה על זכרונותיו מהעולם האמיתי. לאורך השנים בהן נלחמתי במה שכונה "הדתה" במערכת החינוך הציבורית, אחד הדברים שהצבעתי עליהם כסכנה היה המהלך הזה של טשטוש הגבול בין המציאות לדמיון, וויתור על זכרון מהמציאות לטובת בניין ארץ דמיונית משיחית.

בציר זמן "זיקה לארץ", שהופיע באחד מספרי מורשת של ילדיי בחינוך הממלכתי – המבול, חורבן בית ראשון, חורבן בית שני והשואה – צוינו כרצף אסונות, כאילו המבול המיתולוגי והשואה ההיסטורית שייכים לאותה קטגוריה.

ציר זמן "זיקה לארץ" באחד מספרי המורשת בחינוך הממלכתי

בדומה על אותו ציר זמן הופיעו בריאת העולם, מתן תורה וקום המדינה. דמויות חשובות שצוינו על ציר הזיקה לארץ בספר מורשת כללו את יהושע בן נון, המכבים והרמב"ן, אך תיאודור הרצל חוזה המדינה, ודוד בן גוריון המחולל המעשי שלה, לא הופיעו.

כמו שלכת המציאות נשרה, זכרון אחר זכרון, הרצל אחר בן גוריון, ובמקומה צמחה פנטזיה. את הקיבוצים מחקו שרי חינוך משיחיים מספרי הלימוד הרבה לפני שחמאס ניסה לעשות זאת במציאות.

כמו שלכת המציאות נשרה, זכרון אחר זכרון, הרצל אחר בן גוריון, ובמקומה צמחה פנטזיה. את הקיבוצים מחקו שרי חינוך משיחיים מספרי הלימוד הרבה לפני שחמאס ניסה לעשות זאת במציאות

בבחירה בין כלום לחזון אסון שותת דם, יש שיעדיפו את הנ"ל. הרדיקליזציה של חלקים מהציבור לתוך הדלוזיה המשיחית אינה בלתי נמנעת אלא תוצר של בחירה גרועה בין רע לרע. בין כלום מכלה עולם לבין דלוזיה מחוללת חורבן.

בין אם זה כדי להציג חלופה לדלוזיה המשיחית, או כדי לעצור את הכלום שמצמצם עוד ועוד את קיומנו במציאות בשל היעדר חזון, העתיד הקולקטיבי ואישי שלנו תלוי כעת בעוז לחלום.

שאול טשרניחובסקי כתב כנער באודסה ב-1892:

"שחקי שחקי על החלומות
זו אני החולם שח
שחקי כי באדם אאמין
כי עודני מאמין בך".

עם הספר זה חזון. בית לאומי זה חזון. חברת מופת זה חזון. הפרחת השממה זה חזון. שלום זה חזון. גאווה זה חזון.
מה החזון שלנו?

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.