הביקור התזזיתי באזור של שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן מסמל, בהרבה מובנים, את הלחץ שבו נמצא הממשל האמריקאי: עמוק לתוך שנת הקמפיין ועדיין אין לנשיא ג'ו ביידן הישג של ממש להיאחז בו במזרח התיכון.
בלינקן יישר קו עם העמדה הישראלית בכל הנוגע למשא ומתן עם חמאס לשחרור החטופים בתמורה להפסקת אש. אחרי שחמאס מסר את תשובתו הרשמית אתמול (רביעי) ובה למעשה דחה את ההצעה שהניחה ישראל, הצהיר שר החוץ האמריקאים כי "ישראל קיבלה את ההצעה ככתבה וכלשונה. חמאס לא".
הדברים שאמר אחר כך חשובים לא פחות: "אם חמאס ימשיך לומר לא, זה יהיה ברור לעולם שהם החליטו להמשיך במלחמה שבה הם החלו".
זהו משפט שערב לאוזן ישראלית אבל הדברים הללו הופנו קודם כל לקטאר, המארחת של בלינקן אתמול. הממשל האמריקאי מנסה להאיץ בשלטונות קטאר להוריד כפפות מול חמאס ולאלץ אותם להסכים לעסקה.
עד כה במבחן התוצאה, הלחץ האמריקאי על קטאר הוא כשלון גמור, למרות פרסומים כאילו השלטונות בדוחה העבירו איום בגירוש להנהגת החוץ של חמאס שמתגוררת בנסיכות
עד כה במבחן התוצאה, הלחץ האמריקאי על קטאר הוא בבחינת כשלון גמור, למרות פרסומים כאילו השלטונות בדוחה העבירו איום בגירוש להנהגת החוץ של חמאס שמתגוררת בנסיכות. מעשית, ארצות הברית לא ממש הורידה כפפות מול קטאר – וזו טענה ישראלית שהולכת ומתגברת לנוכח הסטגנציה במשא ומתן והסירוב העיקש של יחיא סנוואר.
הפרסום שלשום ב"וול סטריט ג'ורנל" שבו פורטו המסרים שהעביר סנוואר להנהגת החוץ של חמאס, לא הפתיע את הצד הישראלי. סנוואר, לפי מה שפורסם, ניתח את המצב בראייה אסטרטגית מפוקחת, כשאמר שישראל נמצאת בדיוק במקום שחמאס רצה שתהיה: בלחימה בכמה זירות, עם שעון לגיטימציה שאוזל במהירות, ותחת לחץ ציבורי פנימי כבד לשחרר את החטופים. זהו המתכון המושלם מבחינתו של סנוואר להעלות כעת דרישות שיבטיחו את שרידותו.
הביטוי המיידי לכך היה הפרסום אתמול כי חמאס מבקש מארצות הברית ערבויות ברורות וכתובות להפסקת הלחימה ברצועה. מבחינת חמאס, המשמעות של עצירת הלחימה היא לצאת מהמנהרות כמנצח וכמי שיכול להנהיג בלעדית את הציבור הפלסטיני בעזה, כמי ששרד וניצח את מלחמת העצמאות.
לדרישה הזו יש צד בעייתי מבחינת ביידן. ארצות הברית, שמגדירה את חמאס ארגון טרור, תהיה ערבה להסכם חסינות שלו ועוד מול ידידתה הטובה במזרח התיכון והדמוקרטיה שנפגעה ממתקפת טרור ברברית. קשה לראות כיצד הבטחה אמריקאית כזו עוברת את הקונגרס, כאשר בדרך סביר שיהיו גם חברים במפלגה הדמוקרטית שיתנגדו.
לדרישה הזו יש צד בעייתי מבחינת ביידן. ארצות הברית, שמגדירה את חמאס ארגון טרור, תהיה ערבה להסכם חסינות שלו ועוד מול ידידתה הטובה במזה"ת והדמוקרטיה שנפגעה ממתקפת טרור ברברית
בינתיים בצד הישראלי מתחילים להתרגל למציאות חדשה, ללא המחנה הממלכתי, ללא קבינט המלחמה המצומצם – שהיה, למרות המתחים, הפורום המדיני היחיד שבו ישבו אנשי מקצוע שקולים ודנו במהלכי המלחמה על הצד הצבאי והמדיני שלהם.
בהרבה נושאים דנו שם, למעט אחד: היום שאחרי. כעת, עם פרישת בני גנץ וגדי איזנקוט, ספק אם מישהו מלבד שר הביטחון יואב גלנט ידאג להזכיר לראש הממשלה בנימין נתניהו את חשיבות הנושא.
נראה שלנתניהו אין יותר מדי זמן בעניין ההחלטה על היום שאחרי, שכן הפעולה ברפיח מתקדמת והיא צפויה להסתיים בעוד כמה שבועות. אחריה יהיה ניתן לקבוע שצה"ל פירק את התשתית הצבאית של חמאס, מה שיעביר את הכדור לדרג המדיני שיצטרך להחליט לאן ממשיכים מכאן.
כבר היום היקף הכוחות שפועלים ברצועה עומד על פחות משתי אוגדות. המשמעות של פינוי כוחות מתוך הרצועה היא תגבור אפשרי בגזרת לבנון. ראש הממשלה, שביקר לראשונה בקריית שמונה בשבוע האחרון, הבטיח להחזיר את הביטחון לצפון אבל לא אמר מילה על פעולה קרקעית, אפילו לא ברמז. זאת למרות ששמע מגורמי ביטחון אמירה ברורה כי ישנה כעת שעת כושר להיכנס לפעולה קרקעית בלבנון.
חזבאללה נמצא באחד המצבים הקשים שלו. צה"ל שחק חלקים גדולים מהתשתית ההגנתית שחזבאללה הקים, הרג ופצע מאות פעילים וגרם לכוח העילית של הארגון להתרחק אל מעבר לליטני
חזבאללה, לדעת רבים במערכת הביטחון, נמצא באחד המצבים הקשים שלו בהיבטי ההגנה בדרום המדינה. צה"ל שחק חלקים גדולים מהתשתית ההגנתית שחזבאללה הקים, הרג ופצע מאות פעילים וגרם לכוח העילית של הארגון להתרחק אל מעבר לליטני.
במצב הדברים הזה של ארגון עם נוכחות דלילה, כוחות שחוקים ומעטים לאורך הגבול, זו הזדמנות מבצעית קורצת שצה"ל מזהה בבירור. הרושם שנתניהו השאיר בצפון היה כי למרות זאת, הוא מעדיף להמתין עם ההחלטה על כניסה קרקעית.
בעניין הזה ניתן בהחלט להבין את ההתלבטות. אבל נשאלת השאלה, מה הלאה? מה יקרה כאשר הכוחות יתייצבו על הליטני? מה יהיה מנגנון הסיום של הלחימה והנסיגה? והאם יהיה הסדר יציאה שיבטיח את ביטחון התושבים בצפון? חזבאללה יכול לסרב לכל הצעה בינלאומית כדי להשאיר את ישראל מדממת בלבנון או לגרום לה לסגת ללא הסכם – שתי אפשרויות גרועות יותר מהמצב הנוכחי.
נשאלת השאלה, מה הלאה? מה יקרה כאשר הכוחות יתייצבו על הליטני? מה יהיה מנגנון הסיום של הלחימה והנסיגה? והאם יהיה הסדר יציאה שיבטיח את ביטחון התושבים בצפון?
אם נרצה או לא, מדינת ישראל דוהרת לצומת החלטה חשוב בעניין המלחמה הדו-חזיתית. הקו הברור שמחבר בין לבנון לעזה מתחיל ברצועה. הסכם עם חמאס יסיים את הלחימה בצפון ויאפשר חתימת הסכם (כך טוענים גורמים המעורים בנושא, ודברים ברוח זו אמר איזנקוט לפני כעשרה ימים, אם כי צריך לקחת את הדברים בזהירות הנדרשת).
לכן המשקל עובר למגעים לעסקה, המאמץ הצבאי הפך משני. בעוד שברצועה הוא הולך ונמוג, בלבנון הוא הולך ומתגבר, בניגוד לאינטרס של שני הצדדים. ולכן הכדור חוזר לנתניהו.
מרחב הפעולה הצר של ראש הממשלה הוא לא בעניין החטופים, שם הוא כבר שמע את כל המומחים, וכולם פחות או יותר אמרו לו אותו דבר: תחתום על עסקה, תחזיר את החטופים ואז נתנהל מול חמאס ללא משקולות. התמרון הצר שלו הוא מול בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר.
גם בהנחה שהוא יצליח לחלוף על משוכת הימין בממשלה, נתניהו לא יכול להבטיח את המשך שלטונו של חמאס. גם חמאס מבין את זה ולכן הוא דורש את הערבויות האמריקאיות
גם בהנחה שהוא יצליח לחלוף על משוכת הימין בממשלה, הוא לא יכול להבטיח את המשך שלטונו של חמאס. גם חמאס מבין את זה ולכן הוא דורש את הערבויות האמריקאיות. אם הן לא יגיעו (מה שסביר להניח יקרה), לחמאס יהיה את מי להאשים ובכך להצדיק את המשך המלחמה, שממשיכה לייצר עבורו נכסים תודעתיים חשובים במאבק הפנים-פלסטיני.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם