ביום שלישי השבוע, ה-18 ליוני, שוב ייפתח שבוע הספר. נראה שהפעם האירוע המסורתי מבטא גם סירוב לוותר על נורמליזציה כלשהי, למרות צוק העתים. לא מעטים מאתנו מביעים הסתייגות מכל חזרה לנורמליות, גם מתענוגות ובידור הנתפסים כאסקפיזם מגונה.

מן הסתם, הסתייגות זו רפתה קצת בעקבות החילוץ ההרואי של ארבעת החטופים והאופוריה המוצדקת אך קצרת המועד שסחפה את כולנו. ויש המפרשים מאמץ לחזור אל שגרת "החיים כרגיל" כניסיון להשטיח את הכאב ולהקהות את הפחדים. אפילו כקהות ואדישות.

ההסתייגות מאסקפיזם רפתה קצת בעקבות חילוץ ארבעת החטופים ההרואי והאופוריה קצרת המועד שסחפה אותנו. ויש המפרשים מאמץ לחזור אל שגרת "החיים כרגיל" כניסיון להשטיח את הכאב ולהקהות את הפחדים

הנה, למשל, חילופי דברים שמצאתי ברשת. אילן שאול, עיתונאי ומשורר, הביע אהדה לתל-אביבים הגודשים מסעדות. הוא העלה לרשת צילום של יושבי מסעדה תל אביבית וצירף כיתוב משלו: "ובמדינת תל אביב, כמו אין מלחמה בעולם".

על כך הגיבה בעוקצנות שירית בן ישראל, המציגה עצמה כ"מפתחת הרצאות השראה, מרצה למצוינות והצלחה וגם תל אביבית בדם". הצילום שפרסם אילן שאול נראה לה כפרובוקציה זולה. וכך כתבה בטוקבק: "צאו לכיכר דיזנגוף, צלמו את מאות היושבים בבתי הקפה. אל תשכחו לציין שרובם מפונים מהדרום ומהצפון שלא ראו ולא הריחו את המיטה והאמבטיה שלהם יותר מחצי שנה".
ואני דווקא הזדהיתי עם תגובתו של אילן שאול. הוא כתב: "החיים יותר חזקים מהחיים".

*  *  *

ובחזרה לשבוע הספר. החזרה לנורמליות בתחום הקריאה באמת בעייתית. מאז ה-7 באוקטובר לא הצלחתי, ובעצם גם לא ניסיתי, לקרוא איזשהו ספר שאינו מתקשר להתרחשויות האימים.

ימים אחדים לפני אותה שבת שחורה קניתי ספר יפה, פיוטי ומכמיר לב: "במקום פרידה", מאת זיו יונתן, בנו של המשורר נתן יונתן. רק בשבוע האחרון פיניתי זמן וראש לספר שיצא לאור בסוף הקיץ בהוצאת ספרית פועלים.

זיו, המחבר, נולד בקיבוץ שריד ב-1961. הוא אמן רב תחומי ואיש תקשורת, יוצר מיצבים ועבודות וידיאו בשיתוף עם רעייתו, חוקרת הספרות לילי רתוק. הוא זכה בפרס אקו"ם ובפרס סוקולוב לעיתונות. אחיו הבכור, ליאור יונתן, נפל במלחמת יום הכיפורים. בן 21 היה ליאור במותו.

ובחזרה לשבוע הספר. החזרה לנורמליות בתחום הקריאה באמת בעייתית. מאז ה-7 באוקטובר לא הצלחתי, ובעצם גם לא ניסיתי, לקרוא איזשהו ספר שאינו מתקשר להתרחשויות האימים

הספר "במקום פרידה" הוא דיאלוג בין זיו הבן לאביו, המשורר המת. בחודשים האחרונים לחייו, נתן יונתן הנחיל לבנו עשרה ספרים מספרות העולם היקרים במיוחד לליבו, ובכל ספר מכתב. "היו אלה מתנות פרידה שהנסתר בהן רב על הנגלה", כתוב על העטיפה האחורית של הספר.

"הספר הוא השיחה הכנה, הכואבת-אוהבת, שלא נערכה בחיי האב, שלא יכלה להתקיים – כדרך היחסים עם הקרובים ביותר […]. מבעד לעשרת הספרים ולשפע הזיכרונות, הופך המונולוג של האב לדיאלוג של בן ואב מעבר לחיים ולמוות".

זיו אימץ את הרעיון של לילי, רעייתו: אבא נתן יונתן יטמין בכל אחד מהספרים מכתב שבו יפרט מהו ייחודו של הספר, איפה הוא פוגש את חייו שלו ומדוע אותו ספר ראוי ללוות גם את החיים של בנו.

בין עשרת הספרים הנבחרים, כולם ידועים מאוד: "הזקן והים" מאת ארנסט המינגווי, "מאה שנים של בדידות" מאת גבריאל גרסיה מארקס, "כל השירים" מאת קונסטנדינוס קוואפיס, "טרטיף" מאת ז'אן מולייר, ו"מובי דיק" מאת הרמן מלוויל.

שישה שבועות עברו עד שהאב הגיש לבנו את הספר הראשון, "מובי דיק". זה היה בדצמבר שנת 2003. בשבועות שלאחר הענקת אותו ספר ראשון, הקשר בין האב ובנו נהייה יומיומי, רצוף שיחות, התכתבויות, מפגשים. השניים דיברו על "הפרויקט שלנו". בינתיים התגלתה מחלתו הסופנית של נתן יונתן. לדברי זיו, הבן, הוא לא דיבר עליה בכלל, רק קרא למצב "הזיהום".

הקשר בין האב ובנו נהייה יומיומי, רצוף שיחות, התכתבויות, מפגשים. השניים דיברו על "הפרויקט שלנו". בינתיים התגלתה מחלתו הסופנית של נתן יונתן. לדברי זיו, הבן, הוא לא דיבר עליה בכלל, רק קרא למצב "הזיהום"

"לא ידעתי", כותב זיו, "שעשרה שבועות לאחר שאקבל את הראשון, אבא כבר לא יהיה כאן. הוא עזב לפני שהספקנו לשוחח על המטען המסתורי שהנחיל לי. המוות לא הפסיק את הדו-שיח, ולא השתיק את הקולות שעולים בי ועונים לו, ולא את הקול שלו שממשיך לדבר אלי ממש כמו שהיה בחייו. כמעט עשרים שנה אני בא בצורות שונות אל הספרים".

רק לאחר שזיו השלים עם העובדה שלא יהיו יותר שיחות עם אביו, הוא הלך, כדבריו, לחפש אותו שם, בספרים, "לגשש אחר הקול שנשאר חי בתוכם […]. אחפש את עקבותיך כפי שרצית שאחפש אותך בחייך".

הנה קטע מהמכתב אל בנו שנתן יונתן צירף אל הספר "מובי דיק", שהיה בעיניו קרוב אל התנ"ך יותר מכל ספר אחר מוכר לו. הרומן של מלוויל יצא לאור בלונדון ב-1851. גיבורו, ישמעאל, הוא מלח צעיר שהשתוקק לצאת לציד לוויתנים והצטרף עם ידיד לצוות שהפליג בספינה "פקווד". צוות ההפלגה שאף לצוד לוויתן ענק: מובי דיק. המרדף הנפתל והמיוסר אחריו מסתיים במאבק הרסני ורב נפגעים. הניצול היחיד, העיקש, הוא ישמעאל.

באיגרת לבנו כתב נתן יונתן:

"הספר נע במרחב המקסימלי, זה שבין השמיים והמים. בין האדם והגורל האנושי – מתנפצת ה'פקווד' בין המשברים. ומתרוצצים בני אדם אבודים. בין אימת המוות התמידית, לבין יומרה מגלומנית לנצח ולהביס את הגורל בדמותו של הלוויתן הלבן. אין כאן ניצחונות. יש כאן מצבה ענקית על קברם של כל סוגי הניסיונות לנצח מישהו או משהו […]. זהו ניצחון שרק האמנות מכירה בו – לספר את החולשה והתבוסה האנושית כמקור אינסופי של כוח. כאילו הבנאדם הוא אוקיינוס בלתי מנוצח".

וזיו, הבן, כותב בין השאר בתגובה על המכתב מאביו:

"זאת הייתה ספינת חייך הסוערת. ה'פקווד' שלי יוצאת עכשיו בעקבותיך, נעה על אותו הים הספרותי שפיתה אותך כל ימיך. אני יודע שאצא ממנו שונה משנכנסתי".

"לא ידעתי", כותב זיו, "שעשרה שבועות לאחר שאקבל את הראשון, אבא כבר לא יהיה כאן. הוא עזב לפני שהספקנו לשוחח על המטען המסתורי שהנחיל לי. המוות לא הפסיק את הדו-שיח, ולא השתיק את הקולות שעולים בי"

*  *  *

נתן יונתן הלך לעולמו בקיץ 2004, בן 83. "מי כאן לא אהב את נתן יונתן?", שאל עמוס עוז שאלה רטורית בפתח רשימת ההספד למשורר שפורסמה במדור הספרות של "ידיעות אחרונות".

אנחנו, בני הדור השני בקיבוצי השומר הצעיר, ממש גדלנו על שיריו האהובים. נופי העמק, הקיבוץ וגם אנשי הקיבוץ מופיעים שוב ושוב בשירתו, אף כי המילה "קיבוץ", ככל שזכור לי, לא נזכרת בשירים. אהבנו גם אותם שירים שלקו בחרזנות ובעודף סנטימנטליות. אני מסכימה עם הקביעה שיש לשפוט יוצר לפי מיטב יצירתו.

נתן יונתן היה הבולט שבין הפייטנים אשר רקמו לבוש עברי לשירי אימא רוסיה, שהיו כל כך אהובים כאן באמצע המאה הקודמת. בהשראת אותם ניגונים רוסיים, חוברו כאן שירי נשמה וגעגועים תוצרת כחול לבן, מילים ומנגינה.

עם אותה תוגת מרחבים, אותם ניגונים משתפכים. רק בלי גרישה וזויה, קטיה וקטיושה ובלי חיל הפרשים. המוכר שבהם הוא השיר "שוב יוצא הזמר" מאת נתן יונתן. המלחין, יעקב שגיא ז"ל מקיבוץ עין השופט, אף הוא השתייך לשומר הצעיר. השיר האהוב מוכר לציבור בעיקר בביצוע הגבעטרון. הנה קטע השיר הזכור לי במיוחד:

"שוב יוצא הזמר אל הדרך
שוב הולכים ימינו ובוכים
שיירה, אל אנה את עוברת?
שירי נא, עצוב על הדרכים.

…שוב נושאת את פת קיבר ומים,
תרמילים, תוגה של מרחבים.
שוב תולה את עין בשמיים
ומשעול בנתיב הכוכבים.

עלטה, רק קול רינת הנשק
אי בזה הדרך חסומה.
את שיירתי גלוית עיניים,
רק כדור המוות הוא סומא".

אנחנו, בני הדור השני בקיבוצי השומר הצעיר, ממש גדלנו על שיריו האהובים. נופי העמק, הקיבוץ וגם אנשי הקיבוץ מופיעים שוב ושוב בשירתו, אף כי המילה "קיבוץ", ככל שזכור לי, לא נזכרת בשירים

אכן, אותם מרחבים נוגים נוסח שירי אימא רוסיה, אותן דרכים עצובות. "הפייטן הכפרי הנוגה" – כך כינו צעירים קיבוצניקים את נתן יונתן.

*  *  *

שבועות אחדים לפני ה-7 באוקטובר צוינה במדורי הספרות בעיתונות שנת המאה להולדתו של המשורר. הפעם כתבו חוקרי ספרות על הפער המקומם שבין שיריו הנפלאים לבין ההתייחסות המסויגת לשירתו, אשר רווחה באקדמיה הפלצנית ובקהילה הספרותית. גם הפופולריות הגואה של שיריו, שיאני השירים המולחנים, הייתה שם כנראה בעוכריו. עכשיו הגיעה ההכרה המאוחרת שהוא לא זכה לה בחייו.

נופי העמק הטבועים בשירתו ליוו אותי גם שנים אחרי שעקרתי מהקיבוץ שבעמק המעיינות לעיר הגדולה. וכך היה, למשל, בעת שהתגוררתי סמוך לירקון ונהגתי לעשות לפנות ערב "הליכת בריאות" כיפית לאורך הגדה הדרומית של הנחל, עם החורש הסמוך למימיו והשדות הנפרשים ברקע. וכמעט תמיד הייתי חוזרת ונזכרת באחד מבתי השיר "נרות החצב הלבנים". מירי פליקס, ילידת קיבוץ שריד, הלחינה ושרה את השיר:

"טוב שבא כבר הערב הזה:
כבד טל ועפר וניחוח.
העולם כמו לב ענקי,
מתפעם בחשכת אדמותיי.
נולדים בי שמות נפלאים
לשירים לו יהיה בי הכוח
לזמר את כולם עד כלות
עד חתום את ליבם בשפתי".

ובספר שירים מאת נתן יונתן, שהענקתי במתנה לחברה, כתבתי במקום הקדשה מעין עדות של המשורר על עצמו:

"אדם כמו ציפור כל עוד נפשו בו שר
בין שהוא בגפו שמר לו, בין שהוא מאושר –
יען כי הכול עליו מלבין לאיטו.
רק השיר אין לו כמישה".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.