לפנינו המלחמה נגד חזבאללה בקליפת אגוז: לרגל חג הקורבן חדל הארגון מאש במשך יומיים והחזית המלחמתית בצפון הארץ שקטה. זאת כיוון שישראל נמנעה מצדה מלהמשיך את המלחמה, למרות שצפוי היה כי חזבאללה יחדש ביוזמתו את האש.

בעשותה כך, ישראל הדגישה שוב את הפן המוכר שלה: הרצון להימנע ממלחמה יזומה נגד אויביה, שהצהירו במפורש על כוונותיהם להשמיד את ישראל וגם להשלים עם התחמשותם והתכוננותם למלחמה.

ישראל הדגישה שוב את הפן המוכר שלה: הרצון להימנע ממלחמה יזומה נגד אויביה – שהצהירו במפורש על כוונותיהם להשמיד את ישראל – וגם להשלים עם התחמשותם והתכוננותם למלחמה

בהקשר זה אפשר להיזכר באירוע היסטורי פיקנטי: בערב חג המולד 1914, כשמלחמת העולם הראשונה כבר התנהלה במשך חודשים ועשרות אלפי חיילים נהרגו בחזיתות המערב והמזרח באירופה – יזמו חיילים גרמנים מזה ובריטים מזה הפסקת אש בקווי החזית המערבית. זה קרה ללא כל הוראה מלמעלה. במהלכה הם נפגשו, לחצו ידיים, הצטלמו, החליפו ביניהם תשורות חג ואפילו שיחקו כדורגל סמרטוטים. כעבור שעות חזרו לשוחותיהם ומשם המשיכו את ההרג ההדדי שיגבה בשנים הבאות מיליוני קורבנות.

בזירה שלנו אירוע כזה הוא כמובן חלום באספמיה, כי לאויבינו יש, כאמור, מטרה אסטרטגית ברורה. זו באה לביטוי ממשי בחודשים האחרונים, כאשר מול עינינו מתקיים הרס וחורבן שיטתי של חבל ארץ פורח, מקור מימיה של המדינה. אצבע הגליל נודע בזכות נחישות מתיישביו הראשונים שנטעו, לחמו ולא נטשו את אדמותיהם מאז ראשית ההתיישבות בו לפני כ-130 שנים. לכן הוא נכלל בגבולות המנדט הבריטי ובשטח המדינה היהודית לפי החלטת החלוקה של האו"ם.

עתה הפך האזור הזה והגליל העליון כולו למטרה נייחת של חזבאללה, אשר הורס בכוונות מכוון ובשיטתיות את עולמם של עשרות אלפי מתיישביו, את החי והצומח.

למרבה הצער, מדינת ישראל לא נערכה לתרחישי המלחמה לתוכה נקלעה מאז אסון השבעה באוקטובר בדרום ובצפון, ולכן היא מתקשה להשיב מלחמה שערה. כל ההצהרות המתלהמות ודברי הרהב המליציים של ראשי המדינה ופוליטיקאים מן השורה על כוחנו והרתעתנו נפלו על קרקע המציאות של אש ותימרות עשן במרחבי הגליל ועוטף עזה. עשרות אלפי ישראלים נפגעו מכך.

כל ההצהרות המתלהמות ודברי הרהב המליציים של ראשי המדינה ופוליטיקאים מן השורה על כוחנו והרתעתנו נפלו על קרקע המציאות של אש ותימרות עשן במרחבי הגליל ועוטף עזה

החלטת הממשלה כי המלחמה בעזה היא בעדיפות ראשונה וכי לאחר ש"נטפל" בה נתפנה לזירה הצפונית – היא אותה חשיבה חלולה שהביאה אותנו עד הלום. כך אויבינו מבינים שמדינת ישראל מתקשה לנהל מלחמה בשתי חזיתות ושהעורף הפך לחזית העיקרית.

אשר על כן, מאז תחילת המלחמה הפך הגליל ל"בן ערובה" של עוטף עזה, כאשר המחיר בשטח הוא הרבה יותר גבוה בישובים, אתרי הטבע, וצריך להודות שגם במתקנים הצבאיים. כל זאת משום שחזבאללה הרבה יותר גדול, מתוחכם וקטלני מחמאס.

היותר מבוגרים וותיקים בינינו אולי יזכרו ימים רחוקים, כאשר ישראל נלחמה נגד שכנותיה בדרום – מצרים, ובמזרח – ירדן וסוריה. הצפון לא נחשב אז לזירה מלחמתית רצינית, עד כי ציניקנים הרשו לעצמם לצחקק כי נגד לבנון די לשלוח את תזמורת צה"ל.

ימים אלה חלפו מאז הפך חזבאללה לארגון שיעי לוחם במהלך מלחמת לבנון הראשונה, בראשית שנות ה-80'. כאשר ישראל סברה כי תוכל לעשות סדר בלבנון המסוכסכת במלחמות פנימיות ונפלה לתוך הבורות שכרתה במו ידיה.

לבנון היא מדינה ריבונית, אבל בפועל חזבאללה, שאצלנו מתויג כארגון טרור, הוא השליט האמתי בכל האמור ביחסי הגומלין עם ישראל. בירושלים קבעו בראשית המלחמה בדרום כי במקרה של מלחמה כוללת עם חזבאללה "ביירות תהפוך לעזה". ואולם, בנימין נתניהו נעדר את עמוד השדרה והיושרה הנדרשים ממנהיג מדינה כדי להשיר מבט אל אזרחיו ולומר להם בשפת דם, יזע ודמעות את המחיר הכבד שהעורף ישלם במקרה כזה.

מה שהתרחש בשמונת החודשים האחרונים במרחבי הגליל הוא מעין פרומו לאופן שבו ייראו מרחבי ישראל האחרים, כאשר אלפי הטילים והרקטות מהצפון, המוכרים לקברניטינו, יתפוצצו בהם.

מה שהתרחש בשמונת החודשים האחרונים במרחבי הגליל הוא מעין פרומו לאופן שבו ייראו מרחבי ישראל האחרים כאשר אלפי הטילים והרקטות מהצפון, המוכרים לקברניטינו, יתפוצצו בהם

גם המשך התסריט ידוע: מלחמת הרס הדדית בין ישראל ולבנון תעורר מיד את הקהילה הבינלאומית לפעול להפסקת האש. עד שזה יקרה, שתי המדינות ידממו וילקקו את פצעיהן ונזקיהן, בעוד שחזבאללה לא יוכרע.

גם הדרישה שלנו כי תנאי לכל הסדר תהיה הרחקת חזבאללה מהגבול מעבר לנהר הליטני, היא משאלת לב ישנה שאיננה מתחברת לעידן הנוכחי של כטבמי"ם, רקטות וטילי שיוט ארוכי טווח, המככבים כבר בעימות הנוכחי.

באווירה העולמית העוינת כלפי ישראל עקב המלחמה בעזה, אל לנו, כמובן, לצפות לתמיכה גלובלית במלחמה נגד לבנון. הלחץ עלינו לא יותיר לנו הרבה מקום לתמרונים צבאיים.

אשר על כן, כל שוחרי טובתה של המדינה צריכים לשאול עצמם: האם ישראל יכולה וצריכה לשאוף היום למלחמה כוללת נגד חזבאללה, או שמוטב לאמץ את התובנה שפיקח לא נכנס לצרות שהחכם יודע לצאת מהן.

כיוון שהיום אנחנו לא בצד החכמים, צריך להתמקד במזעור הנזקים האדירים שכבר הוסבו לגליל העליון. את אלה ניתן להשיג רק מתוך הכרה כי כל זמן שחזבאללה משמש כשכפ"ץ של לבנון, ימשיך להתקיים מאזן אימה בינה לבין מדינת ישראל. נכון, מצב לא רצוי ובוודאי רחוק מהציפיות ומשאלות הלב הלא מוסתרות של רוב רובו של הציבור, אבל בנסיבות הקיימות זו האופציה הפחות גרועה. כיוון שהארגון לא יחדל מלהתקיים, ובהנחה כי מדיניותו לא תשתנה, עימות עמו היא בגדר ודאות עתידית. אנחנו צריכים לדאוג שזה יתרחש בזמנים, תנאים ונסיבות שיתאימו לנו.

עד אז, היעד צריך להיות החזרת הגליל העליון לימים שלפני 7 באוקטובר, משימה אדירה עם השלכות כלכליות וחברתיות מורכבות ביותר. כיוון שחסן נסראללה קבע כי מלחמתו מקבילה למלחמת עזה, וכי הוא ינצור את האש רק כאשר תיפסק המלחמה בדרום – מוטלת על הממשלה בירושלים החובה המוסרית והמעשית לבחון את המשך המלחמה בעזה גם בהקשר למתרחש בזירה הצפונית.

גם המשך התסריט ידוע: מלחמת הרס הדדית בין ישראל ולבנון תעורר מיד את הקהילה הבינלאומית לפעול להפסקת האש. עד שזה יקרה, שתי המדינות ידממו וילקקו את פצעיהן ונזקיהן, בעוד שחזבאללה לא יוכרע

לדאבון הלב, גורלם של חטופי עזה ופליטי הגליל היה מסונכרן לאורך כל חודשי המלחמה, אבל סוגייה זו לא הונחה על שולחן הקבינט והממשלה. כמקובל במקומותינו, רק בגבור המכאובים והייסורים מגיעים לצומת ההחלטות ההכרחיות שמוטב היה לדון בהן מוקדם יותר.

בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.