אומרים שלפעמים הסאבטקסט חזק יותר מהטקסט עצמו. ראו לדוגמה את הגינוי הכבד שסיפק בזמנו השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, לאלימות המשטרה במירון.

מי שקרא את הטקסט אולי זיהה בטעות שר שרוצה להיאבק באלימות המשטרתית, אבל מי שקרא את הסאבטקסט יכול היה להבחין שקרה בדיוק ההיפך. בגינוי אחד ובפעולה חריפה פנים-ארגונית, נתנו השר והדרג הפיקודי הכפוף לו אור ירוק לאלימות משטרתית חסרת תקדים נגד מתנגדי משטר.

מי שקרא את הטקסט אולי זיהה בטעות שר שרוצה להיאבק באלימות המשטרתית, אבל מי שקרא את הסאבטקסט הבחין בהיפך. השר והדרג הפיקודי הכפוף לו נתנו אור ירוק לאלימות משטרתית נגד מתנגדי משטר

בסקר (שערך וניתח משרדנו WBN ) של תנועת התאוררות לאחרונה, נמצא כי רוב האזרחים במדינת ישראל מאמינים כי יש אלימות יתר של המשטרה כלפי אזרחים ישראלים. ישנה גם ירידה באמון במשטרה וטענה כי השר בן גביר פוגע במשטרה.

ככל שהנושא נבדק על האוכלוסייה החילונית הוא הפך למובהק יותר, ככל שנבדק על תומכי האופוזיציה, מתנגדי השלטון הנוכחי, הנתונים הפכו ברורים יותר.

לעומת זאת, נרשמה עלייה חדה בתמיכה בפעילות המשטרה בקרב מצביעי "עוצמה יהודית", תומכי הקואליציה באופן כללי והציבור הדתי (לא חרדי) במדינת ישראל. כלומר, משטרה ברוחו ובצלמו של איתמר בן גביר. דתית, ימנית, פוליטית.

כאשר בן גביר מגבה, ואף מקדם, שוטרים שמצולמים ונתפסים באלימות ברוטלית כפי מפגינים בקפלן, אך מגנה תוך דקות אירוע אלים של המשטרה במירון – הוא לא יוצא נגד אלימות המשטרה, אלא להיפך, הוא מסמן לשוטרים גבולות גזרה – מי אתנו ומי נגדנו, את מי מותר לדחוף ואת מי אסור.

בן גביר כביכול יוצא נגד האלימות המשטרתית, אבל למעשה מכשיר אותה על מלא נגד מתנגדים פוליטיים. "החרדים הם משלנו", הוא מסמן לשוטרים, בבואו להחליט מול מי מותר להניף יד ומול מי אסור.

שהרי אם בן גביר היה מגנה את אלימות המשטרה בכל המקרים – דיינו. אם בן גביר היה מגבה את השוטרים, ללא קשר לראיות והצילומים – היה זה מרתיח ומכעיס, אך היה ניתן לחשוב כי מדיניות השר היא כזו הגורסת בגיבוי אוטומטי תמידי לשוטרים.

אך לא כך ולא כך הדבר. בן גביר עושה איפה ואיפה באופן בוטה. והוא לא עושה זאת בטעות, אלא כמדיניות מובהקת, שמטרתה להוכיח היכן מרוחה החמאה. אין הסבר אחר מדוע זריקת רימון הלם מאחורי הגב לתוך המוני מפגינים היא עילה לקידום, ואילו דחיפה אגרסיבית היא עילה לענישה. יידעו שוטרי משטרת ישראל את מי כדאי להכות ואת מי לא.

צריך לומר, היכולת של אלימות משטרתית להתקיים במרחב היא בשל העובדה שלרוב היא מופנית כלפי מיעוטים שאינם נמנים על ההגמוניה ו/או כלפי פעילים פוליטיים ואקטיביסטים שלרוב מעוררים אמוציות האחד נגד השני.

כשבן גביר מגבה, ואף מקדם, שוטרים שנתפסו באלימות ברוטלית כפי מפגיני קפלן, אך מגנה תוך דקות אירוע אלים של המשטרה במירון – הוא לא יוצא נגד אלימות המשטרה, אלא להיפך, מסמן לשוטרים גבולות גזרה

אלה אמוציות שיגרמו לחרדים לשתוק על אלימות שמופעלת כלפי ערבים, ולאלו לשתוק על אלימות כלפי מתנחלים, וכך נמשך המעגל. בן גביר שובר את המעגל – ולא באופן חיובי של סולידריות, איחוד מאבקים או אכיפה שווה. להיפך, הוא הופך את אלימות המשטרה למדיניות פוליטית כלפי קבוצות מסוימות וברורות ומשטרה פוליטית זאת הסכנה הכי מובהקת שיש.

אלעד וולף הוא יועץ תקשורת, אסטרטגיה, משברים ומאבקים ציבוריים. מייסד ובעלים של משרד WBN - המוביל קמפיינים ציבוריים וחברתיים.