לאחרונה ההיסטוריה השלימה מעגל, כאשר יותר מ-100 אלף צאצאים של יהודים ספרדים מרחבי העולם הגישו בקשה לקבלת אזרחות ספרדית במסגרת חוק המאפשר לאוכלוסייה שגורשה לפני יותר מ-500 שנה לחזור למולדת.

המועד להגשת הבקשה לאזרחות ספרדית חלף, אך התהליך לקבלת אזרחות פורטוגלית עוד פתוח למי שיכול להוכיח שאילן היוחסין שלו מגיע עד יהודי ספרד.

צו הגירוש שפורסם בספרד ב-1492 אילץ את יהודי ספרד להתנצר או לעזוב את המדינה, והביא להגירתם למקומות כמו מדינות אמריקה והמזרח התיכון.

בספרד ובקולוניות שלה באמריקה היו יהודים מומרים שהמשיכו לקיים את אמונתם המקורית בסתר, תחת האיום להיחשף ולהיענש על ידי האינקוויזיציה.

רגע אחרי סגירת החלון להגשת בקשה לאזרחות ספרדית, הוקרן במרכז ספרד-ישראל במדריד, סרט תיעודי חדש העוסק בעבר, בהווה ובעתיד של יהודי ספרד: "ילדי האינקוויזיציה" של יוצר הקולנוע זוכה הפרסים ג'וזף לובט.

הסרט עוקב אחר המסלולים הרבים שעברו יהודי ספרד לאחר שצוו להמיר את דתם או לעזוב הן את ספרד והן את פורטוגל השכנה. לובט, שצילם את סרטו ב-12 ערים שונות בארבע יבשות, ראיין צאצאים של יהודים מומרים ומומחים אקדמיים.

כשהוא נשאל על עניין האזרחות, לובט נזכר במסע שערכו אבותיה של גיסתו סילביה מובייד, שהלכה לאחרונה לעולמה – מספרד לאיזמיר, לרודוס, לאלכסנדריה ולמדינת רוד איילנד, מולדתו של לובט. למרות כל מסעותיהם של אותם אבות קדמונים, לובט מספר שגיסתו קיבלה אזרחות ספרדית בשנות ה-60.

שלושה יהודים ספרדים נמנו עם המשלחת הראשונה של כריסטופר קולומבוס לאמריקה. בני דתם התקבלו תחילה בברכה בפורטוגל לאחר צו הגירוש הספרדי, אבל ב-1497 חויבו גם יהודי פורטוגל להמיר את דתם

לובט האמריקאי החל להתעניין בנושא כבר כנער. זה היה כאשר הרב שלו נסע לספרד של פרנקו כדי לראיין צאצאים של מומרים, ועם שובו נשא דרשה תחת הכותרת "טודוס קתוליקוס" – או "כולנו קתולים". "אף אחד בספרד לא הסכים לדבר איתו", מספר לובט. "הם אמרו בפירוש, 'כולנו קתולים, תמיד היינו קתולים'".

אפילו מאות שנים אחרי הצו שאילץ את יהודי ספרד להמיר את דתם או לעזוב, "צלה הכבד של האינקוויזיציה נותר תלוי מעל ספרד", אומר לובט. "אף אחד לא העז לחשוב על האפשרות שיש לו טיפת דם יהודי".

ועדיין, הוא אומר, יש ראיות לכך שכמה מהם שמרו על שרידים מאמונת אבותיהם בכך שנמנעו מללכת לכנסייה, סירבו לנוכחותו של כומר בהלווייתם או כיסו את המראות בבית בתקופות של אבל, מנהג יהודי מסורתי.

תמונה מתוך הסרט "ילדי האינקוויזיציה" (צילום: צילום מסך)

זוכרים את נהר השכחה

לצורך הכנת הסרט חבר לובט לעיתונאית ה"ניו יורק טיימס", דורין קרווחאל. קרווחאל גדלה כקתולית לפני שגילתה ששם משפחתה הוא יהודי ספרדי.

משנתקלה בחוסר רצון מצד משפחתה המורחבת לעסוק בנושא, קרווחאל החלה במחקר משל עצמה, שהפך לספר בשם "נהר השִׁכחה". כפי שהתברר, אבותיה נמנו עם משפחת אווילס ד'אווילה מסגוביה, שעמדה במרכז משפט ראווה במאה ה-15.

לובט התחקה יחד עם קרווחאל אחר הרקע המשפחתי שלה – תחילה בדאלאס, טקסס, במרכז לחקר יהודים בסתר. לאחר מכן השניים טסו לספרד כדי להמשיך שם במחקר בארכיונים עתיקים. "גילינו כי אחד מאבותיה, בן המאה ה-16, הפך לכומר", מספר לובט, "ופתאום ההיסטוריה הפכה לאישית, אישית מאוד".

הסרט עוקב אחר סיפוריהן של משפחות נוספות באמצעות הצגת מפות.

חלק מהמשפחות עזבו לאימפריה העות'מאנית, שם הותר להן לקיים את דתן בחופשיות תחת הסולטן. "לרוב, היהודים היו מוגנים תחת השלטון העות'מאני", אומר לובט. "העולם היה אדיש. היחסים בין יהודים למוסלמים היו שונים".

בסלוניקי, שהייתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית, היוו היהודים ככל הנראה את הריכוז הגדול ביותר בעולם של יהודים ספרדים, כך על פי הסרט.

ההיסטוריה המאוחרת יותר הייתה טרגית: הקהילה נכחדה בשואה, לאחר ש-45,000 מיהודי סלוניקי נשלחו לאושוויץ בין מרץ לאוגוסט 1943.

תמונה מתוך הסרט "ילדי האינקוויזיציה" (צילום: צילום מסך)

עולם חדש, אותו סיפור

בעוד חלק מהיהודים הספרדים פנו מזרחה, אחרים – נוצרים להלכה – פנו מערבה אל העולם החדש, בתקווה שהאינקוויזיציה אינה כה חזקה מעבר לאוקיינוס האטלנטי. שלושה מהם נמנו עם המשלחת הראשונה של כריסטופר קולומבוס לאמריקה. בני דתם התקבלו תחילה בברכה בפורטוגל לאחר צו הגירוש הספרדי, אבל ב-1497 חויבו גם יהודי פורטוגל להמיר את דתם.

הסרט מתחקה אחר גורל היהודים הספרדים בברזיל, אז קולוניה פורטוגלית – בהם ברנקה דיאס, אישה שנרדפה ע"י האינקוויזיציה כי קיימה את אמונתה בסתר. אחד מצאצאיה הברזילאים, האמן קרלוס דה מדיירוס, מרואיין בסרט.

לובט מצטט נתונים סטטיסטיים שעל פיהם 25% מתושבי הקולוניות של העולם החדש היו יהודים, ו-25% מכל תושבי אמריקה הלטינית היו בעלי דנ"א יהודי, ומוסיף כי "הפזורה הזאת שינתה את העולם".

יוצר הסרט, לובט, מצטט נתונים סטטיסטיים שעל פיהם 25% מתושבי הקולוניות של העולם החדש היו יהודים, ו-25% מכל תושבי אמריקה הלטינית היו בעלי דנ"א יהודי, ומוסיף כי "הפזורה הזאת שינתה את העולם"

באל פאסו, טקסס, לובט ראיין את הרב סטפן ליאון מקהילת בני ציון.

"10% מהקהילה שלו הם מקסיקנים אמריקאים", אומר לובט. הוא מספר שאותם אנשים באו ממשפחות של מומרים והתחנכו כקתולים, בהם צעיר מחוארס, מקסיקו, שהחל לחפש מידע נוסף על המורשת המשפחתית שלו לאחר שאמו הפסיקה להדליק נרות כאשר סבתו נפטרה.

הסרט מציג צאצאים נוספים של מומרים מקהילת בני ציון, שמתמודדים עם שאלות של זהות – בהם גואדלופה ראמוס, שבסופו של דבר החליטה לטבול במקווה כאות לקבלת היהדות.

הבמאי ג'וזף לובט (צילום: Courtesy)

בג'מייקה, לובט פגש ג'מייקנים אפרו-קריביים יהודים ממוצא ספרדי.

"פתאום, להיות יהודי קיבל צבע אחר", הוא אומר לובט, ומתאר את בתי הקברות היהודיים שם כמקום שבו "אתה יכול לראות קברים של משפחות יהודיות לבנות – אבא, אימא ולצדם ילדים, יצחקים, רחלות, רבקות – ומאחורי האב אשתו האפריקאית וילדיה. זה אותו בית קברות, אותה עלילה משפחתית".

לובט מקווה שהצופים יצאו מהסרט עם הבנה חדשה של היהדות.

"אנשים רואים זה את זה בצורה מובחנת", הוא אומר. "לא כל היהודים הם אירופאים בלונדיניים עם עיניים כחולות, או ים-תיכוניים שחומים עם עיניים חומות. העולם משתנה, וחשוב מאוד לכבד את היחס של אנשים שונים ליהודיוּת".