הבחירות בבריטניה וצרפת העלו זווית יהודית מעניינת: נראה שהיהודים באירופה חוששים הרבה יותר מהשמאל מאשר מהימין הקיצוני – שינוי היסטורי שמשקף סיפור גדול יותר על הפוליטיקה עולמית.

זה די מדהים עבורי, מכיוון שאני מבוגר מספיק כדי לזכור את סלידת יהדות התפוצות לפני כ-40 שנה מהפוליטיקאי הצרפתי ז'אן-מארי לה פן, האנטישמי הבולט בתקופתו, שפטר את תאי הגזים כ"פרט" של מלחמת העולם השנייה ופקפק בשואה.

מדהים עבורי שהיהודים באירופה חוששים יותר מהשמאל מאשר מהימין הקיצוני, כמי שמבוגר מספיק לזכור את סלידת היהודים שם מלה פן האנטישמי, שפטר את תאי הגזים כ"פרט" של מלחה"ע ה-2 ופקפק בשואה

בתו מארין לה פן מנהלת כעת את מפלגת החזית הלאומית שהוא יסד. היא מיתגה אותה מחדש וגם העיפה את אביה הבלתי ייצוגי, אבל המפלגה עדיין נחשבת כסמוכה לפשיזם. כעת היא מהווה כוח מרכזי בפוליטיקה הצרפתית, והטוויסט הוא שהנסיקה האמיתית שלה נעשתה על כנפי שנאה למוסלמים, לא ליהודים.

ואכן, אירופאים רבים נסחפים לאחרונה על ידי מסר אנטי-מוסלמי, שנראה איכשהו קשור יותר לבעיות אמיתיות מאשר האנטישמיות הקלאסית הייתה: זה משקף דאגה גוברת מהשפעתם של מיעוטים מוסלמים, במיוחד הפליטים שהגיעו בעקבות המלחמות באזור בשנות ה-2010. לצד גזענות סטנדרטית יש חשש לא מופרך שהם ישנו את התרבות של אירופה ושהם דוחים ערכים מרכזיים כמו חילוניות, סובלנות וליברליזם. האירוניה, כמובן, היא שתגובת הנגד מיטיבה עם מפלגות הימין הקיצוני המייצגות זרם באירופה שאינו ליברלי בעצמו.

בתקופה אחרת, ייתכן שהיהודים היו רגישים במיוחד לכל ניחוח של שנאת זרים, אפילו נגד קבוצות אחרות. אבל כיום הם חוששים בעיקר מעוינות מצד הקהילות המוסלמיות. חווינו פיגועים נגד יהודים שבוצעו על ידי מוסלמים (וכמובן פיגועים בכלל); הדינמיקה המתהווה עשויה להיקרא "האויב של האויב שלי הוא החבר שלי" – גם אם קוראים לחבר לה פן.

בתקופה אחרת, ייתכן שהיהודים היו רגישים יותר לשנאת זרים, אפילו נגד קבוצות אחרות. אבל כיום הם חוששות בעיקר מעוינות קהילות מוסלמיות, בבחינת "האויב של האויב שלי הוא החבר שלי" – גם אם החבר הוא לה פן

למרות שאין סקרים המודדים זאת, העדויות האנקדוטליות הן חד משמעיות. זה אולי מיוצג בצורה הטובה ביותר על ידי סרז' קלרספלד, צייד הנאצים הנודע, שייעץ ליהודים לתמוך בלה פן. היהודים – בצרפת ובמקומות אחרים – נמצאים בתהליך של נטישת השמאל, כיוון ששם ניתן למצוא את ליבת האהדה לפלסטינים (יחד עם  אפולוגטיקה מרתיחה לחמאס). אלן פינקלקראוט, פילוסוף ליברלי ידוע ומבקר עקבי של הימין הקיצוני, פרסם גם הוא כי לה פן מתרחקת מאנטישמיות ואינה איסור עוד – אם האלטרנטיבה זה השמאל.

לא נותר כמעט דבר מהרעיון שהשמאל הוא איכשהו בית טבעי של היהודים – מעצם היותו מבחינה היסטורית האזור האינטלקטואלי יותר של הפוליטיקה, ובשל היותו "אנטי-פשיסטי". במקום זאת, השמאל הגלובלי גולש מליברליזם לגרסה של פרוגרסיביות – השבוי באובססיה על נרטיבים של מדוכאים ומדכאים, למלחמה בפריבילגים ול"דה-קולוניזציה".

היהודים – בין היתר בשל התפיסה המוטעית שהם בהכרח לבנים – הפכו לסדין לבן בעיני הפרוגרסיבים, תופעה המונעת לא רק מהצלחתם המקצועית והכלכלית בתפוצות, אלא מהתפיסה הרווחת של ישראל (בחוגים אלו) כמדכאת את פלסטינים.

זו הסיבה שתופעה דומה מאוד התרחשה בבריטניה, שבה בבחירות 2019 התמוטטה התמיכה היהודית המסורתית בלייבור על רקע שטף של גילויים על אנטישמיות בשורות המפלגה ועל סובלנות לכך מצד מנהיג המפלגה דאז ג'רמי קורבין, ידיד חזבאללה.

היהודים – גם בשל תפיסה מוטעית שהם בהכרח לבנים – הפכו לסדין לבן בעיני הפרוגרסיבים. לא רק בשל הצלחתם בתפוצות, אלא גם לנוכח התפיסה הרווחת בקרבם של ישראל כמדכאת פלסטינים

יורשו של קורבין, סר קיר סטארמר, ראש ממשלת בריטניה החדש, שכנע למדי במיגור  האנטישמיות (הוא גם סילק את קורבין מהמפלגה) והוא די תומך בישראל. הלייבור שילמה על כך ביוקר בבחירות.

הרוב המוצק בפרלמנט בו זכתה המפלגה אינו תוצאה של תמיכה גורפת. סטארמר זכה רק ב-34% מהקולות, הרבה פחות מהצפוי, בגלל מרד של שמאלנים ומוסלמים שהריצו מועמדים נפרדים מתוך כעס על הלייבור בגלל תמיכת סטארמר בישראל.

היה לו מזל שהשמרנים חוו מרד גדול עוד יותר מהכיוון של הימין הקיצוני – המפלגה ה"רפורמית" שזכתה ב-14% מהקולות. כמו בצרפת, היהודים אינם מודאגים במיוחד מהגל הזה. ה"רפורמים" בכלל לא מתעסקים עם היהודים.

זה כך ברחבי היבשת. מפלגת הימין הקיצוני של הולנד, בראשותו של חרט וילדרס, עומדת כעת בראש הקואליציה החדשה – והיהודים אינם מודאגים כלל: וילדרס, שבילה בצעירותו בישראל, רואה בנו מודל לעמידה איתנה מול האסלאם. גם לימין הקיצוני בשבדיה אין בעיה עם היהודים – רק עם המוסלמים המהווים כיום חלק גדול מאוכלוסיית אזור מאלמו, ומואשמים בעלייה בפשע.

אכן, צרפת חוותה לאחרונה גל של תקריות אנטישמיות, שהגיעו לשיא בפרשה שדווחה בהרחבה, בה היו מעורבים שלושה נערים מוסלמים שהואשמו באונס נערה יהודייה בתחילת שנות העשרה לחייה, תוך שהם מקללים את ישראל. בין המגנים הנחרצים ביותר הייתה מארין לה פן, שכתבה ב-Le Figaro כי האירוע המחיש את האלימות האנטי-יהודית של מהגרים ממדינות מוסלמיות, ש"צריכה להכעיס את צרפת כולה".

ביצועי המפלגה של לה פן בבחירות היו מעט חלשים מהצפוי (היא עדיין זכתה בלמעלה משליש מהקולות וגברה על מפלגת האנסמבל של הנשיא עמנואל מקרון, אך זכתה במעט פחות מושבים כי תמיכתה הייתה מרוכזת יותר (עניין של שיטת הבחירות). השמאל זכה במירב המושבים – וזה מה שמדאיג יהודים רבים.

זה כך ברחבי היבשת. מפלגת הימין הקיצוני של הולנד, בראשות וילדרס, עומדת כעת בראש הקואליציה החדשה – והיהודים אינם מודאגים: וילדרס, שבילה בצעירותו בישראל, רואה בנו מודל לעמידה איתנה מול האסלאם

זה לא כל כך שונה מארה"ב: למרות שיותר משלושה רבעים מהיהודים נטו בעבר להצביע לדמוקרטים, יש שינוי באופק – כי האגף הפרוגרסיבי מתעב את ישראל. דונלד טראמפ אולי שקרן, מגלומן, אוהב דיקטטורים ורוצה לפרק את נאט"ו – אבל הוא לא מתעב את ישראל.

זמנים קשים; ימים משונים.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com