דמיינו שיש לכם 10,000 ש"ח לתת. הייתם מקדישים אותם לאנשים שלא מסתדרים עם תדלוק עצמי או להוצאת ילדים ממעגל הסיכון? עכשיו, שימו לב במה בוחרת מדינת ישראל בכל שנה מחדש.

כיצד ייתכן שגם אחרי ה-7 באוקטובר, בזמן שארגוני סיוע ועמותות נאנקים תחת עומס המטופלים – עבודה כמתדלק, כמלצר בספינת תענוגות או אפילו בשטיפת רכבים – היא עדיין עבודה מועדפת, אך מדריך טיפולי או סגל של פנימיות ילדים לא?

איך יתכן שגם אחרי ה-7/10, כשארגוני סיוע ועמותות נאנקים תחת עומס מטופלים – עבודה כמתדלק, מלצר בספינת תענוגות או שוטף רכבים – היא עדיין עבודה מועדפת, אך מדריך טיפולי או סגל בפנימיות ילדים לא?

אתם מבינים? למדינה יותר חשוב שתנהגו באוטו נוצץ מאשר שילדה ללא עורף משפחתי תסיים בגרות או חלילה תידרדר לזנות, פשע או סמים.

בזמן שרווחי חברות הדלק ממשיכים לזנק, גם הגרפים של העמותות מטפסים מרבעון לרבעון – אך במקרה של העמותות אלו גרפים של הוצאות. מדובר בעמותות שמשחקות תפקיד משמעותי בשימור ובניית החברה הישראלית והחוסן של אזרחיה, מטפלות בבניה היתומים, מחזקות אימהות חד הוריות, תומכות בנפגעי ה-7 באוקטובר, ומסייעות ליחידים ומשפחות שלמות לצלוח את הזמנים הקשים שאנו נמצאים בהם. אך מי מסייע להן?

זה שנים קיימת בעיה קשה של גיוס ותחלופת עובדים חריגה במסגרות לילדים ולנוער בסיכון, בעיקר במקצועות ההדרכה. בכל שנה עוזבים כ-50% מהמדריכים, ובממוצע, מדריכים עובדים רק כשנה.

הסיבות העיקריות לתחלופה הגבוהה של אנשי צוות ומדריכים הן שכר נמוך, עומס ושחיקה. תחלופת העובדים התגברה מאוד בתקופת הקורונה והמשיכה גם אחריה. קיים קושי יוצא דופן לגייס כוח אדם חדש.

ילדים ונערים בסיכון זקוקים יותר מכל לליווי של צוות קבוע, מקצועי ותומך. אלו ילדים שנפגעו מידי הבוגרים המשמעותיים סביבם ועברו טראומות מהקרובים להם ביותר, ודווקא בשל כך הם זקוקים במיוחד לצוות חם ומסור שילווה אותם לאורך זמן וידע לעזור להם.

ילדים ונערים בסיכון זקוקים יותר מכל לליווי של צוות קבוע, מקצועי ותומך. אלו ילדים שעברו טראומות מידי הבוגרים המשמעותיים שהיו סביבם, ודווקא בשל כך זקוקים במיוחד לצוות חם ומסור שילווה אותם לאורך זמן

כמנכ"לית ארגון ללא מטרות רווח שמעניק בית חם לילדים ללא עורף משפחתי, בכל שנה אני נאבקת מחדש. וכך גם ראשי הארגונים שלצידי, לגייס חברה צעירים שייקחו על עצמם את המשימה הקשה לסייע לאלו שכל כך זקוקים לזה. זו התמודדות כמעט בלתי אפשרית בעולם שבו נאבקים רבים על אלו שלא הלכו להייטק.

אנחנו, להבדיל מגופי ההייטק, לא יכולים להבטיח משכורות עתק שהולכות וגדלות עם השנים למתמידים. אנחנו לא מנהלים תקציב, אנחנו מנהלים גירעון. ועם גירעון – קשה לשלם טוב לעובדים.

אנחנו מציעים עבודה ערכית וחשובה אך קשה, שגם שכרה לא בצידה. ובכל שנה, אנחנו נלחמים על תשומת הלב של צעירים ערכיים, אחראיים,  בעלי לב רחב, שמוכנים להעניק חום ואהבה לאחרים שכל כך זקוקים לזה, ובהם גם חיילים משוחררים,

שכר מינימלי בעבודה תובענית בעמותה, או שכר זהה עם מענק מהמדינה אחרי חצי שנה, בעבודה פחות חשובה אך גם הרבה פחות קשה? אל מול הדילמה הזו ניצבים חיילנו המשוחררים. והתשובה שלהם נראית בבירור: בכל שנה מצטרפים למעגל העבודה אלפי מלצרים, מתדלקים ושוטפי מכוניות, ורק מאות בודדים מהם בוחרים לעבוד בעמותות.

אלו שבחרו בעמותות הם צעירים עם סדרי עדיפויות ברורים, שהבינו מה חשוב באמת בחיים. את השאר אין להאשים, זה ממש לא הם – אלו המבוגרים האחראיים שמעודדים אותם לבחירה הזו. הם אלו שמכוונים אותם למסלולי הסיוע לבעלי ההון.

הבוחרים בעמותות הם צעירים שהבינו מה חשוב באמת בחיים. את השאר אין להאשים, זה לא הם – אלו המבוגרים האחראיים, שמעודדים ומכוונים אותם למסלולי הסיוע לבעלי ההון

יש דרכים רבות ומגוונות שבהן יכלה המדינה לעודד צעירים לבחור לעבוד בהדרכת ילדים בסיכון. הנושא הובא יותר מפעם אחת אל שולחנם של חברי הוועדות השונות של הכנסת. ההכרה בעבודה זו כעבודה מועדפת, היא ככל הנראה הקלה והזמינה ביותר.

עכשיו, אתם יכולים לשחרר את תרגיל הדמיון המודרך מתחילת המאמר הזה. אין בו צורך. בשלב הזה כבר ברור לכם לגמרי. המדינה בחרה לתמוך בבעלי אוניות התענוגות וחברות הדלק. השאלה היא – במה היא תבחר בשנה הבאה וכיצד כל אחד מאתנו ירים את קולו ויישא את הקריאה: ילדים חשובים יותר מרכבים.

נלי גבע היא מנכ"לית האגודה הישראלית לכפרי ילדים S.O.S שפועלת בישראל למעלה מ-43 שנים ומספקת בית חם ואוהב למאות ילדים נעדרי עורף משפחתי. האגודה מפעילה מרכז חירום לילדים בסיכון, את פנימיות נרדים שבערד ומגדים שבמגדל העמק, עשרות דירות לצעירים חסרי עורף משפחתי ומועדוניות במגזר הבדואי.