בעיר בני ברק ישנו בית כנסת בשם (תפארת צבי) איצקוביץ'. זהו בית כנסת הפועל 24 שעות ביממה וידוע כאחד מבתי הכנסת הפעילים בעולם. לא משנה מתי תזדמנו לשם, תמיד תוכלו למצוא שם מניין לתפילות שחרית, מנחה וערבית. בכל השבוע, בכל החגים. 

מקומיים יודעים לספר על איצקוביץ', שיש המכנים אותו גם "איצקומט", כי אם תבוא בצהריים לתפילת מנחה, יהיו שם כאלה שקורי השינה עדיין על עיניהם. כשמחשיך, תמיד יהיה מי שימצא זמן גם לתפילת ערבית. זהו בית חרושת לתפילות, שלפי בדיקה משנת 2010 מתפללים בו בממוצע כ-17 אלף איש בשבוע – אבל כל מי שבא להתפלל עושה זאת מבלי לשלם אגורה. לא חשוב מי אתם – חרדים, חילוניים, חסידים או ליטאים. כולם מתקבלים שם. 

בית הכנסת איצקוביץ' הוא חרושת לתפילות, שפתוח בכל שעות היממה – אבל כל מי שבא להתפלל בו עושה זאת מבלי לשלם אגורה. לא חשוב מי אתם – חרדים, חילוניים, חסידים או ליטאים. כולם מתקבלים שם

אבל זה איצקוביץ' בבני ברק ואילו אנחנו מדברים על פולין. 

בפולין ישנם מעט מאוד בתי כנסת שיכולים לתת מענה ליהודים שומרי מצוות, בין אם מדובר בעוברי אורח או במקומיים. 

בוורשה ישנו בית הכנסת המרכזי נוז'יק, שם כל אחד יתקבל בברכה ואולי אפילו יזכה בעלייה לתורה. 

גם בחב"ד בוורשה ובחב"ד בקרקוב, אין יהודי שירגיש לא בנוח, ויתכן שגם יתכבד בקפה חם ומאפה לדרך. 

אבל בפולין ישנם שני בתי כנסת שבהם המבקרים נדרשים לשלם "מס תפילה", והם כנראה המקומות היחידים בעולם בהם יהודי נדרש לשלם כדי להתפלל. 

בעיר לובלין שכנה בעבר ישיבת חכמי לובלין. ישיבה זו הייתה היהלום שבכתר יהדות פולין. כמה שנים לפני השואה, רבי מאיר שפירא זצ"ל הקים את מה שנחשב להרווארד של עולם הישיבות. 

המבנה הוסב מאז למלון, אולם באחת הקומות שוכן עדיין בית הכנסת המקורי. 

לפני כמה ימים, כשהייתי בלובלין, ביקשתי להתפלל בבית הכנסת. להפתעתי, נאלצתי להיפרד לשם כך מ-60 זלוטי, עבורי ועבור שניים שהתלוו אלי. כן כן, 20 זלוטי לאדם כדי לזכות באפשרות לשאת תפילה. 

לפני כמה ימים, כשהייתי בלובלין, ביקשתי להתפלל בבית הכנסת. להפתעתי, נאלצתי להיפרד לשם כך מ-60 זלוטי, עבורי ועבור שניים שהתלוו אלי. כן כן, 20 זלוטי לאדם כדי לזכות באפשרות לשאת תפילה

בבניין הישיבה אין מניין סדיר, אין שם יהודים שבאים ללמוד, ולמעשה המקום די ריק, ועומד בשיממונו בציפייה למבקרים שבאים לראות את בניין הישיבה. יתכן שהתשלום למבקרים שאינם יהודים מוצדק, אבל יהודי שבא להתפלל אמור להיות שווה ערך לכל מבקר מבחינת המלון. 

בית הכנסת השני שפעיל ליהודים הוא בית הכנסת הרמ"א בקרקוב. 

זהו בית כנסת עתיק מתקופתו של הרמ"א, רבי משה איסרליש זצ"ל, גדול פוסקי פולין, שנהג להתפלל בבית כנסת זה. לצד בית הכנסת ישנו גם בית העלמין העתיק של קרקוב, שם טמון הרמ"א ולצידו גדולי רבני פולין החשובים מאותה התקופה. 

גם שם, יהודי החפץ לשאת תפילה לבורא עולם יידרש להיפרד מ-15 זלוטי, ולא יעזרו לו התירוצים על כך שהוא בא להתפלל ליושב במרומים. 

במשך רוב שעות היום בית הכנסת הוא אתר תיירות. מאות תיירים, בעיקר לא יהודים, פוקדים את בית הכנסת, כחלק ממסלול המתויר של קרקוב העתיקה. 

על פי עדי ראיה באזור, את בית הכנסת ובית העלמין פוקדים מידי יום מאות מבקרים, ובחישוב פשוט מדובר בהכנסה של מאות אלפי זלוטי בחודש ואף מיליונים רבים בשנה, ועל פי העדויות – ללא מתן קבלה. 

לדוגמה, מכיוון שמדובר במקום קדוש, איש לא בודק האם המבקרים חובשים כיפה כנהוג במקומות קדושים. איש לא מעיר במידה שהלבוש קצר מידי או לא מותאם לכניסה למה שמוגדר "בית אלוהים". חדי העין יכולים להבחין בווידאו המצורף שהשומר מקפיד רק על דבר אחד – לשלשל מהר את דמי הכניסה ואת מס התפילה לכיסו, ולכאורה להעלים הכנסות. 

איש לא בודק אם המבקרים חובשים כיפה או אם לבושם הולם מקום קדוש. חדי העין יכולים להבחין בווידאו המצורף שהשומר מקפיד רק על דבר אחד – לשלשל את דמי הכניסה ואת מס התפילה לכיסו, ללא מתן קבלה 

למעשה, בית כנסת הרמ"א, הוא בית הכנסת היחידי בקרקוב שיהודי יכול לבקר בו כדי להתפלל. מתוך כ-40 בתי כנסת הקיימים בקרקוב, זהו בית הכנסת היחידי העומד פתוח לתפילה, שכן השאר סגורים או שהפכו לברים ומסעדות. מצער, אם כך, שמלבד הדרישה לשלם, שומרי המצוות שפוקדים את בית הכנסת מוצאים את עצמם לעיתים נדחקים לפינה מפאת עומסי המבקרים במקום, שמטרת ביקורם אינה בהכרח תפילה.

*  *  *

מצב עגום זה נובע מכך שבית הכנסת נמצא בבעלותה הקהילה היהודית בקרקוב, שבשליטת משפחת יעקובוביץ'. הקהילה היהודית בקרקוב קיבלה לידיה את הנכסים לאחר השואה יחד עם מרבית נכסי הקהילות היהודיות, למרות שהאב תדאוש, בתו הלנה ומקורביהם – אינם חשודים כשומרי מצוות, ויהדותם מוטלת בספק.

כדי לרדת לשורש המצב המשונה, צריך לגעת בתולדות חייו מלאי הסתירות של אותו תדאוש יעקובוביץ', שחוקרים העוסקים בגנאולוגיה (חקר עץ משפחה) ניסו להתחקות אחריהם ולאמתם. על פי הידוע, אימו של תדאוש, Marii Róży Jakubowicz ילדה בן בפברואר 1939, לפני השואה, ואין כל הוכחה כי ילד זה שרד את השואה. לאחר שהכירה את מאיר (Macieja Jakubowicz), הזוג אימץ ביחד בן נוסף, הקרוי היום תדאוש, שככל הנראה לא היה יהודי. הזוג התגלגל עם ילדם המאומץ וביחד הם שרדו את השואה, מה שלא מאפשר ידיעה ודאית של  תאריך הלידה של תדאוש ושמו המקורי.

אחרי השואה מאיר יעקובוביץ' הפך לראש הקהילה היהודית, ולאחר פטירתו, תדאוש המאומץ נבחר ברוב קולות לעמוד בראש הקהילה, שהיא גם בעלי הנכסים של הקהילה היהודית שהושבו לאורך השנים לאחר השואה. תדאוש התחתן עם אישה לא יהודייה, ומכאן שגם בתו, המשמשת היום כנשיאת הקהילה היהודית – אינה יהודייה.

כך נוצר מצב אבסורדי לפיו לא יהודים יקבעו כמה ישלמו יהודים דמי כניסה לבית כנסת. הם יקבעו מהן שעות הכניסה ויוכלו לאסור כניסה למי שיחליטו שיישאר בחוץ. 

אחרי השואה מאיר יעקובוביץ' הפך לראש הקהילה היהודית, ולאחר פטירתו, תדאוש המאומץ ירש את בית הכנסת. בתו של תדאוש מנישואיו ללא יהודייה הפכה לנשיאת הקהילה היהודית – למרות שאינה יהודייה

הנכסים היהודיים של העם היהודי בפולין הם לא רק פיסות נדל"ן מניבות. מדובר גם בנכסים רוחניים של מאות שנות נוכחות יהודית בפולין, בטרם פרצה השואה, שהיו בבעלות אלפי יהודי קרקוב. שלל מניפולציות משפטיות וטכניות הפכה אנשים שלא היו חלק מאותן קהילות – לבעלי הנכסים האלה בפועל, לאנשים עשירים מאוד, ולכאלה שנוהגים בנכסי הקהילה כברכושם הפרטי.  

על ההנהגה של הקהילות היהודיות ברחבי העולם להשמיע קול זעקה בעניין, ומצופה מהם שיפעלו לחלץ נכסים אלה מידי מי שאינם ראויים להחזיק בהם. 

מאיר בולקה חוקר ומגלה בשנים האחרונות את מזרח אירופה ובמיוחד את פולין. כבר 10 שנים על הקו בין פולין לישראל ועדיין לא גילה אפילו 10% מהסיפורים של יהדות אירופה לפני השואה ולאחריה. הופך כל אבן, מאתר כל פיסת מידע ומנסה להוציא את האמת לאור, גם אם היא כואבת. במסגרת עיסוקו פועל לשימור המורשת היהודית ועוסק בשימור אתרי מורשת יהודיים. לעיתים גם נאבק באנטישמיות, בעיקר זו הדיגיטלית.