לאחרונה גיליתי במהלך נסיעה במונית שגם בבת-ים יש רחוב ששמו כ"ט בנובמבר. כבר ידעתי קודם לכן שבירושלים, בהרצליה, אולי גם בערים נוספות יש רחובות הנושאים אותו שם. כידוע, בכ"ט בנובמבר שנת 1947 הוחלט באו"ם על הקמתה של מדינת ישראל.

"עוד יהיו לנו רחובות שייקראו 'ה-7 באוקטובר'", הערתי בלגלוג מריר. ונהג המונית הגיב: "אף אחד לא יסכים לגור ברחוב שזהו שמו".

אחר כך חשבתי שוודאי עוד יוקם כאן מוזיאון להנצחת זוועות השבת השחורה. לא משהו בסדר גודל של "יד ושם" בירושלים, אבל גם לשם יוליכו אח"מים מחו"ל כדי לשלול כל אפשרות הזויה של הכחשת הטבח הנורא.

חשבתי שוודאי עוד יוקם כאן מוזיאון להנצחת זוועות השבת השחורה. לא משהו בסדר גודל של "יד ושם" בירושלים, אבל גם לשם יוליכו אח"מים מחו"ל כדי לשלול כל אפשרות הזויה של הכחשת הטבח הנורא

המשורר ישראל נטע מקיבוץ בארי מוכה הטבח חיבר ספק פנטזיה מקברית על ההנצחה הצפויה. הנה קטע מרשימתו "רקוויאם 232" שפורסמה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ". 232 הוא ציר תנועה המשיק ליישובים בעוטף:

"232 פורח. ליד כל סיבוב, תחת כל אקליפטוס, פורחת מצבה, גלעדית מאולתרת עשויה דגל ופח או בטון או פגוש יונדאי חבוט. חרף נפשו למען התורה והארץ והעם, כך בכתובת לצד המעגל הסטונהנג'י שהוצב בין הפרדס שמוטי והכביש. וכמה קילומטר הלאה כבר יצקו על הלס לצד הכביש בטון מזוין היטב, לך תדמיין איזה מוזוליאום יקום כאן. ועוד דגל, ועוד פרחי חרסינה ונרות נשמה סולאריים ו'לא נשכח', וגם אחד בחור צעיר שנספה בתאונת דרכים לפני שנים, סתם, מקבל עכשיו דגל. תפס טרמפ. שלא לדבר על המיגוניות בצמתים, הכבשנים שלנו, קדושי אושוויץ שלנו, ירויים, מפוצצים, משוספי מצ'טות, שרופים, מכוסים בסטיקרים עםישראלחי עםישראלחי. ישתינו תיירי המוות מאחורה, ויזרקו קליפת בננה תיירי המוות מאחורה ושאריות של סנדוויצ'ים, ויזילו דמעה על זיו העלומים וחמדת הרקדנים במסיבה הארורה".

ונזכרתי בדברי אחד ממכריי. הוא לא מאמין שאנשים אשר שרדו את התופת ביישובי העוטף, בקיבוצים כמו כפר עזה, ניר עוז, בארי, יוכלו לחזור ולחיות בביתם שנחרב. הוא חושש שהחזרה לשם תהייה דומה לביקור באושוויץ. גם בנייה מחודשת לא תרכך זיכרונות אימים ולא תמחה משקעים מרים. כל מקום ופינה ביישוב המתחדש יזכירו לחוזרים מי נרצח כאן, מי נחטף שם, ותינוקו של מי נקטל בפינה שממול.

אנשי בארי, לפי דיווח בעיתונות, מתנגדים להפיכת קיבוצם לאתר הנצחה. חלקם תובעים להעתיק אל מחוץ ליישוב מבנים שנפגעו ויוחלט ודאי להשאירם לזיכרון.

אחד ממכריי חושש שהחזרה לשם תדמה לביקור באושוויץ. גם בנייה מחודשת לא תרכך זיכרונות אימים ולא תמחה משקעים מרים. כל מקום ופינה ביישוב המתחדש יזכירו לחוזרים מי נרצח כאן, מי נחטף שם

ישראל נטע, משורר מבארי בן 67 גדל בקיבוצו מאז היותו בן חצי שנה. הוא איש המחשבים של הקיבוץ. בעבר היה חקלאי, רכש השכלה אקדמית במקרא, לשון ויהדות, עבד במפעל הדפוס המקומי. הוא ניצל מהטבח בזכות חיבתו לרכיבת אופניים. בשבת הארורה הוא רכב באזור חיפה, כמנהגו בסופי שבוע. גרושתו אדריאן ואם ארבעת ילדיו נרצחה וביתו נשרף.

ראיון עם ישראל נטע פורסם בעיתון "מקור ראשון" כשבועיים אחרי פרוץ המלחמה. "בינתיים", הוא אמר אז ממקום מושבו כמפונה בקיבוץ עין גדי, "אני ממצה עד תום את חוויית הפליטות. האופניים שהצילו אותי איתי ואני רוכב פה באזור".

באותו ראיון הוא דיבר על הרצון לחזור לבארי. "אני רוצה", אמר, "ללכת כבר מחר אבל אין לי כל-כך לאן. אנחנו נתגבר […] הכוח שמניע את הקיבוץ קדימה הוא המשפחות ויש שאלות קשות. איך אנחנו חוזרים לקיבוץ, כמה זמן זה ייקח. האם נחזור להיות קיבוץ שיתופי?". בארי הוא מהקיבוצים המעטים אשר בהם לא בוצעה הפרטה. רובם ככולם קיבוצים חזקים מהבחינה החברתית ובעלי איתנות כלכלית.

ישראל נטע המחיש באותו ראיון את עוצמת הפגיעה במעגל הקרוב של חבריו. "יש לנו", סיפר, "קבוצת וואטסאפ של חמישה חברים ותיקים. אחד מאתנו, אבשה – מת. יובל – אבא שלו מת. עומר – הבן שלו מת. עמית – אחותו מתה. ואני – אשתי לשעבר מתה. בני הזוג שגרו בבית הסמוך אלי נרצחו. וגם כל הדיירים בשורה שמעליי. בשכונה שלנו 26 דירות. אני חושב שנשארנו רק שישה דיירים חיים".

נטע המחיש בראיון את עוצמת הפגיעה במעגל חבריו. "יש לנו", סיפר, "קבוצת וואטסאפ של 5 חברים ותיקים. אחד מאתנו, אבשה – מת. יובל – אביו מת. עומר – בנו מת. עמית – אחותו מתה. ואני – אשתי לשעבר מתה"

ביתו השרוף של נטע היה גדוש ספרים ואוספי אמנות שהוא צבר. בממ"ד נשארה רק תמונה של הצייר משה קופפרמן, ניצול שואה מקיבוץ לוחמי הגטאות. זו תמונה מהשואה, אמר ישראל נטע, ורק היא שרדה.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.