האופוזיציה בארה"ב עשתה לאחרונה, ולמעשה – במשך עשרות שנים, את מה שהאופוזיציה בישראל נמנעת ממנו כבר שנים. הם הציעו אלטרנטיבה. מכון חשיבה שמרני אמריקאי הוציא, לקראת הבחירות המתקרבות לנשיאות, ספר ארוך ומעמיק בו הצעות לשינוי מדיניות מקיף בארה"ב.

הספר מבוסס על תפיסותיה של המפלגה הרפובליקאית כפי שהיא היום – כלומר של שמרנות קיצונית המגבילה זכויות נשים, מהגרים ומיעוטים, מבטלת הזכות להפלה, מגבילה את ההשקעות ברווחה, בריאות וחינוך – בקצרה, הצעות נוראיות – אבל הן הצעות מדיניות מקיפות, ואם הרפובליקאים ייבחרו – לפחות חלקן ייושמו.

המרוץ לנשיאות ארה"ב מסעיר. המאבק בין דונלד טראמפ לג'ו ביידן, ועתה בין טראמפ לקמלה האריס הוא דרמטי, מלא תהפוכות וגדוש במשמעויות עבור ארה"ב והעולם בכלל.

אחד הנושאים עליהם נסוב הדיון הוא הצעת המדיניות הענקית, כ-920 עמודים, הנקראת פרויקט 2025 (Project 2025). מדובר בהצעת מדיניות מקיפה שהוציאה The Heritage Foundation יחד עם עוד ארגונים שמרניים בארה"ב ומקיפה עשרות תחומי מדיניות בארה"ב ולמעשה כוללת הצעות מעשיות לשינוי מדיניות.

פרויקט 2025 הוא הצעת מדיניות מקיפה שהוציאה The Heritage Foundation יחד עם עוד ארגונים שמרניים בארה"ב ומקיפה עשרות תחומי מדיניות בארה"ב ולמעשה כוללת הצעות מעשיות לשינוי מדיניות

ההצעות כוללות את כל מה שנמצא בשיח הציבורי הפוליטי האמריקאי מהצד השמרני-ימני. הגבלות משמעותיות על הזכות להפלות, על זכויות נשים בכלל, הגבלות הגירה מחמירות, שינויים ביחסים בין ביהמ"ש והממשל הפדרלי, החלפת עשרות אלפי פקידי ממשל במינויים פוליטיים ועוד כל מיני חלומות רטובים של לא מעט רפובליקאים בארה"ב (ולא מעט ימנים בישראל).

את כלל המסמך אפשר לקרוא באתר המיועד לכך ורבים עשו זאת. כולל דמוקרטים הנחרדים מההצעות. ומי שלא רוצה לקרוא את 920 עמודי המסמך יכול להסתפק בשתי דקות של תמצות ההצעות שבמסמך.

המסמך הזה הוא כנראה המקיף, וגם הקיצוני, שיצרה The Heritage Foundation אבל בהחלט לא הראשון. למעשה, הקרן החלה לפרסם מסמכי מדיניות דומים החל משנות השמונים, לאחר שבשנות השבעים אספו הצעות מדיניות במטרה לאגדן.

את המסמך הראשון, שנקרא אז Mandate For Leadership פרסמו לקראת כהונתו הראשונה של רונלד רייגן שהחלה בשנת 1981, ויש הטוענים כי כשני שלישים מהצעות אותו מסמך יושמו על ידי ממשל רייגן.

מאז פרסמו בקרן מסמך דומה כמעט בכל בחירות נשיאותיות. גם ההצעות במסמך לא מאד מקוריות – בכוונה – כלומר, מדובר בהצעות ורעיונות של ארגונים ימנים בארה"ב ואישים ימנים (שרבים מהם לקחו חלק בניסוח המסמך).

ההצעות כוללות הגבלות משמעותיות על הפלות, זכויות נשים והגירה, שינויים ביחסי ביהמ"ש והממשל הפדרלי, החלפת עשרות אלפי פקידי ממשל במינויים פוליטיים, ועוד מיני חלומות רטובים של רפובליקאים

ההצעות במסמך, בהתאם לקו המפלגה הרפובליקאית דהיום, הן די מזעזעות ואם חלילה ייושמו, יהיה רע יותר בארה"ב ורע יותר בעולם כולו. כל כך מזעזע עד שטראמפ עצמו (אפילו טראמפ עצמו) הרחיק עצמו מהפרויקט ואמר שהוא לא מכיר ולא מעורב בו. זאת, למרות שהתבטא אחרת בעבר ובכירי ממשלו בעבר היו מעורבים באופן עמוק בניסוח המסמך. נוסף על כך, ברור לכולם בארה"ב שהמסמך הזה, בין אם טראמפ מתחייב אליו או לא, הוא-הוא תפיסת העולם והמדיניות שממשל טראמפ (אם ייבחר) יאמץ.

אבל המטרה כאן היא לא לדון במסמך המדיניות המטריד או בטראמפ – אלא להאיר את מה שעשתה האופוזיציה בארה"ב, ואת מה שהאופוזיציה בישראל צריכה לעשות, הייתה צריכה, וצריכה עתה.

פרויקט 2025 הוא תועבה, כן. אבל הוא גם הצעת מדיניות, וזו הצעה שבמקרה של ממשל רפובליקאי – בהחלט יכולה להיות מיושמת. כאמור, מסמך קודם של אותה הקרן יושם ברובו על ידי רייגן. גם הסופרת והעיתונאית נעמי קליין, בספריה "דוקטורינת ההלם" וכן "לא הוא לא מספיק", חוזרת על שיטת העבודה הרפובליקאית – הכנת תכניות עבודה מבוססות אידאולוגיה שמרנית למקרה שבו הם זוכים בבחירות ולמקרה חירום שיאפשר יישומן – כמו למשל יישום שלל פרטי מדיניות על ידי ג'ורג' בוש הבן לאחר ה-11 בספטמבר.

ואת זה לא עושים באופוזיציה בישראל.

מהשמאל וימינה אין תכנית עבודה ליום שאחרי הבחירות. נכון, גם לממשלה אין תכנית ליום שאחרי המלחמה בעזה, או ליום שאחרי כל יום אחר – מלבד להיאחז בשלטון בכל מחיר ובכל מצב. אבל זו הממשלה, והימין בשלטון כבר כשני דורות כמעט ברצף. גם נכון שהממשלה, שנקראה בטעות "ממשלת השינוי", הצליחה לעשות לא מעט בזמן קצר. אבל זה רחוק מלהספיק.

בכל יום אנחנו רואים כמה עמוק הרקב והקלקול בכל זרועות המדינה. אנחנו רואים כמה הכיבוש, ההדתה והשחיתות הורסים עוד ועוד חלקות.

פרויקט 2025 הוא תועבה, אך גם הצעת מדיניות, ובמקרה של ממשל רפובליקאי – בהחלט ישימה. ואת זה לא עושים באופוזיציה בישראל, למרות שניכר כמה עמוק הרקב והקלקול בכל זרועות המדינה

ולכן אנחנו צריכים תכנית מקיפה שתכלול מענה לכלל בעיות המדינה – הכרה בכפרים הלא מוכרים; מאבק בפשיעה; סיום הכיבוש ופינוי התנחלויות; ביטול משרות דתיות ולאפשר חתונה אזרחית; לגליזציה של מריחואנה; הגברת השימוש בתחבורה ציבורית; קשר בין ישראל לקהילות יהודיות בעולם; מעמד הפליטים והמהגרים בישראל.

אלו רק דוגמאות, אבל מראות את העומק של השינוי הנדרש – הכולל צעדי מדיניות קטנים וגדולים ושינויי חקיקה. וכמובן שכדי להגשים זאת, יש לשנות סדרי עדיפויות תקציביים, ויש, למשל, להחליף אלפי עובדי שירות המדינה שהוחדרו לשם על ידי ממשלות הימין והמפלגות החרדיות והחרד"ליות במשך השנים.

לממשלה הקודמת קראו ממשלת השינוי. ונעשו בה לא מעט דברים חיוביים. אבל השינוי שהביאה, מלבד לשים את הליכוד והחרדים באופוזיציה לשנה, היה מוגבל מאד. מוגבל בשל הרכבה של אותה ממשלה – אבל גם מוגבל כי למרות המצעים המפורטים של כל המפלגות שהרכיבו את אותה הממשלה – לא היה להן לא חזון ולא תכנית עבודה של ממש. כך שהיו מי שהפליאו ועשו עבודה מצוינת (למשל מתן כהנא) והיו שעשו מעט מאד (למשל מרב מיכאלי או ניצן הורוביץ – שאפילו לחשוף את הפרוטוקולים מתקופת הקורונה לא טרח). זו הייתה ממשלה שבה נמשכה בנייה בהתנחלויות, התגברה אלימות המתנחלים ואפילו חוקים שיגבילו את חזרת בנימין נתניהו לראשות הממשלה לא טרחו להעביר.

כבר שנים שמכוני חשיבה דוגמת אדוה, מולד, המכון הישראלי לדמוקרטיה ומעט אחרים מציעים הצעות מדיניות ספורדיות. אלו לא מאוגדות להצעת מדיניות כוללת, לא מתגבשות לתכנית עבודה ולעיתים אפילו נוגדות האחת את האחרת. זה לא מספיק.

שנים שמכוני חשיבה כמו אדוה, מולד, המכון הישראלי לדמוקרטיה ואחרים מציעים הצעות מדיניות ספורדיות. אלו לא מאוגדות להצעת מדיניות כוללת, לא מתגבשות לתכנית עבודה ולעיתים אפילו נוגדות זו את זו

אגב, אני כולל את מכוני החשיבה כחלק מהאופוזיציה. האופוזיציה לא מתחילה ונגמרת בכנסת. למעשה, מה שמוכיחה האופוזיציה הישראלית זה שהיא לא כל כך מצליחה לפעול – לא בכנסת ולא מחוצה לה.

ההפגנות ההמוניות הן לא תודות לאופוזיציה, אלא למרות חוסר תפקודה. ועבודה משולבת של מפלגות, חברי כנסת, חברי מועצות ערים, ארגוני חברה אזרחית ועיתונאים הכרחית כדי לייצר שינוי בתפיסות הציבור, החלפת שלטון וגם יישום אופטימלי של תפיסות עולם ותכניות עבודה – כשיש כאלו.

אבל לא עבודת האופוזיציה, ואף לא עבודת מכוני המחקר, איננה מספיקה. גם, ובעיקר, כי האופוזיציה בישראל לא מנסה להיות אלטרנטיבה משמעותית, או אמיתית, כבר שנות דור. במקום להציע אלטרנטיבה – מנסים לטשטש עמדות כדי לקרוץ לקהל בוחרים שממשיך ונוטש את מפלגות החיקוי החיוור. לעומת זאת הימין הקיצוני, בארה"ב ובישראל, וגם בצרפת, מתעקש על עמדותיו גם במחיר של הפסד בבחירות – רק כדי לראות את העמדות האלו כובשות עוד ועוד חלקים בציבור הכללי.

אנחנו צריכים תכנית ליום שאחרי הבחירות מכיוון שהממשלה הזו תיפול, וכנראה בקרוב – וללא תכנית עבודה נקבל ממשלת שינוי שלא משנה הרבה. ללא תכנית עבודה נקבל ממשלת שינוי אשר, שוב, לא מטפלת בבעיות העומק הישראליות והיא רק מבוא לממשלה נוספת דוגמת זו הנוכחית. תכנית עבודה כזו גם תאפשר סוף סוף לדון באלטרנטיבה למצב הקיים – ותאפשר לשים על שולחן הדיון הציבורי תכנית עבודה אלטרנטיבית.

פרויקט 2025 סופג די הרבה גינוי בארה"ב – ובצדק גמור. עמדות הימין האמריקאי הולכות ומתנתקות מהמציאות – בדומה לימין הישראלי. אבל שם וכאן התעקשו הימנים הקיצונים על עמדותיהם – וכבשו עוד ועוד עמדות השפעה.

במקום להציע אלטרנטיבה – מנסים לטשטש עמדות כדי לקרוץ לקהל בוחרים שממשיך ונוטש את מפלגות החיקוי החיוור. לעומת זאת הימין הקיצוני, בארה"ב ובישראל, וגם בצרפת, מתעקש על עמדותיו

שם – האופוזיציה הבינה שמה שהיא צריכה לעשות זה להתכונן ליום שאחרי הבחירות – ואת זה בדיוק הם עשו שם. ולא עושים כאן. וכאן אנחנו צריכים את זה, זקוקים לכך.

ד"ר עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג, משורר, מבקר ספרות ופעיל שמאל. חוקר ומלמד על הגירה ,תהליכי גלובליזציה וקשרים טראנס-לאומיים, חברה אזרחית ופילנתרופיה. סיים לימודי דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בחקר עלייה לישראל. פרסם ספר על שירה פוליטית בישראל, שלושה ספרי שירה ורומן. חי בירושלים.